פעם
אהבתי את הלילה
חושך שמלטף
נעים. מרגיע
זמן לרגיעה מנוחה
אוירה מיסטית רוחנית במקצת
בטוח שלו לך בלב
מרגיש עטוף מוגן
אהבתי את הלילה
ביום
ישנה הרגשה כזאת. שרואים הכל. הכל ברור
מובן
עד גבול השיגעון
מרגיש יכול על כל העולם
בלילה פתאום אתה מרגיש כמה אתה קטן
חשוך
אבל עטוף
עטוף בשמכה רכה
של אמונה
היום
חושך
שקט מדי דומם
העתיד לא ברור ולא ידוע
אתה ורק אתה
אחרי לעצמיך
המגוננות הולכת ופוחת
ואתה עומד תלוי
ולא יודע מה יוליד יום
כמה עוד בדידות תיספוג
חסר מסגרת שכמותך
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
