אז יש לי משיכה לבנים.
כאילו בסביבות הגיל שלי כזה...
אז נכון שזה מאוד טבעי ולגיטימי וזה.. אבל זה ממש קשה.. ולפעמים עובר גבול.
ב"ה ישתבח שמו אני חייה בחברה נפרדת כמעט לחלוטין, ככה שאני לא מדברת עם בנים (חוץ מאבא, ההורים של הביבסיטר וזה...)
וכל פעם שאני רואה בן... זה ממש עושה לי הורמונים וכו'.. 
אוףףףף אני ממש לא רוצה את זה.
יש אצלנו (איפה שאני גרה) אחד בגיל שלי שאני חושבת עליו מלאאא (יש תקופות..) ואולי שהוא יהיה בעלי..., למרות שאני יודעת שאין הרבה סיכויים, זה סתם הגיל, והפיאות שלו
(חולשה שלי)
ועוד משהו, כל בן (דוס בד"כ) שאני רואה ברחוב.. (אין הרבה כאלה אצלנו) אני תוקעת בו מבטים
לא רוצה את זה.
אני רוצה שהראשון (והאחרון..) שאסתכל אליו זה יהיה בעלי.
אשמח לעצות ותגובות, איך אפשר לצאת מזה
תודה נשמות
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)