אני ואשתי יכולים להזדהות עם חלק מהדברים. אשתי יותר עם הרישא ואני יותר עם סיפא 

בשורה התחתונה זה לא קל. גם לי ולאשתי עוברות מחשבות שאלמלא הקשר בינינו היינו נושמים לרווחה. האהבה קיימת אבל פצועה. אנחנו מתגברים כי יש לנו אחריות ומחוייבות למשפחה ולילדים הקטנים שלנו. אנחנו לא יכולים לתת לחולשות להפיל אותנו. האתגרים של הזוגיות הובילו אותי לטיפול תרופתי כדי שאוכל לתפקד בשמחה ואני שותה את הכדורים האלה ברצון רב. אין לדעת אם לא הייתי נזקק להם אילו הייתי מוותר על הנישואין. בינתיים אני מקווה שהפערים יצטמצמו וגם אם לא, אז צריך קצת סבלנות עד שאפשר יהיה לחשב מסלול מחדש.

ועוד משהו: אולי אשתי יכולה להזדהות עם חלק מהדברים שכתבת אבל ברור שאם היא הייתה מרגישה בדיוק כמוך, זה היה אבוד לשנינו. זה פער מהותי שלא מאפשר כימיה זוגית. 

אז חיפשתי גבר עדין וצנוע

ואני לא כל כך מוצלחת אבל בהרבה תחומים כן.

ובטוח לא כמו הרדידות שלו בהרבה דברים.

כנראה שהייתי הרבה נאיבית ולא התכוננתי לחיפוש בן זוג בצורה מושכלת וחכמה אחרי הכל...

כאילו משהוא סינוור אותי אז ממנו....

כשאת חיה עם תחושה קבועה שהתחתנת נאיבית מידי ומסונוורת עם אדם שבדיעבד לא מתאים לך ולא היית בוחרת בו בצורה מושכלת, זה פשוט חוסם אותך רגשית בפני בעלך. ככה אי אפשר להתקדם. 

זה עלה בטיפולים הזוגיים שלכם? בעלך מודע לזה? ניסיתם למצוא מוצא להרגשה שלך?

חבל על המאמץ והזמן שלך. תשקיעי אנרגיות בהעצמה אישית ותמצאי לך אפיקים נוספים לסיפוק והגשמה.

ממליצה מאד על קאוצ'ינג בשיטת העבודה של ביירון קייטי, השיטה תעזור לך להתמודד עם המצב והמציאות שלא ניתנת לשינוי.

בלי קשר למה את עושה עם הנישואין, את חייבת למצוא לעצמך משהו אחר שיספק אותך ויעשה לך אושר. זה יכול להיות משהו עם הילדים וזה יכול להיות חוג בערב.

את אומרת שאת רוצה את הבית, אבל לא ברור למה את רוצה את בעלך..

את נלחמת בעבר, נלחמת בהווה וגם עתידה להילחם בעתיד. אם אין שום דבר שאת מקבלת מבעלך במובן הנפשי\האינטלקטואלי- למה את עוד שם? מה ייתן לך את הכוח להילחם?

אולי את מקבלת סיפוק מעצם זה שאת יותר ממנו בכ"כ הרבה תחומים? אולי זה לבד כבר מעצים אותך? את חייבת לברר את זה עם עצמך.

את חיה בתסכול פנימי מצטבר וכלשונך "שאיבת דלק איטית". נשמע כמו משהו שעלול להיגמר בדיכאון. נראה שגם למדת לחיות לבד את עצמך ולעשות הפרדות בינך לבינו כדי להישאר שפויה.

ברגע שתביני שהדלת תמיד פתוחה לצאת החוצה ושאת לא חייבת להילחם-

אז תביני למה את כן רוצה להילחם, כי עובדה שאת עדיין עושה זאת.

ואם את יודעת מה משאיר אותך בפנים- זה נותן אוויר.

אבל הבעיה פה היא עמוקה כי את לא רוצה רק אוויר בשביל להמשיך לסבול, את רוצה סיפוק רגשי ומנטלי.

וזה, לדעתי, מקור התסכול הכי עמוק בתוך כל מה שתיארת.

שאת כ"כ רחוקה מהסיפוק הזה.. מרחק הארץ מהרקיע השביעי.

ואת גם לא מצליחה להשלים עם זה וכך יוצא שאת סובלת באופן תמידי.

האם את מוכנה לצפות ל'פירורי רגש' מבעלך, וגם זאת לאחר עבודה עצמית שלו?

האם תוכלי להמשיך להאמין ולקוות ולעבור בינתיים גם מפחי נפש לא קלים?

האם תוכלי לוותר על ההנאה מהבעל ולהנות רק עם חברות וכו' כדי להשאיר את מערכת הנישואין?

אלו שאלות נוקבות ועגומות, אבל הן אמיתיות, כיוון שהן מתואמות עם המצב שלך.

המצב שלך הוא מאוד לא קל, ואין טעם שתחיי באשליה שיבוא איזה יועץ\פסיכוולוג\מטפל שבהופס אחד יגרום לו להיות האיש המבין והמתוחכם שרצית. 

את צריכה לשאול את עצמך אם את מוכנה להתמודדות גם כשהמצב הוא ככה. גם אם לא יהיה שינוי. לשאול את עצמך אם את אוהבת אותו ככה. אם יש משהו שאת מצליחה להעריך אצלו. אם יש משהו ששווה להישאר בגללו.

אולי תלכי ליועץ אישי כדי להבין אם כדאי לך להישאר או מה כדאי לך לעשות ברמה היום-יומית..

בכל מקרה- בהצלחה. מצב בהחלט לא פשוט..

דבר ראשון הסיפוק שלי ממנו זה כמובן לא שאני יותר ממנו בהרבה תחומים , אני ממש לא תחרותית והייתי מאושרת פי מליארד לו הוא היה אף יותר! ופרטנר אמתי לתחומים אלו ....

העניין הוא שהוא היה ממש צעיר כשהתחתנו ומאז ועד היום הוא פשוט התקדם מהקצה אל הקצה - אבל יחסית למה שהיה ...., כך שמצד אחד זה נותן לי הרבה כח שאנחנו מתקדמים .....

אנחנו מצליחים לנהל שיחות , להבין יותר אחד את השני רכשנו הרבה כלים שמפתחים אותנו הן בתחום האישי והן בתחום הזוגי, אני רואה אותו מנסה לעשות הרבה כדי שאשמח לחזק ולעודד , 

למשל אנחנו נורא נהנים לצאת יחד זה בערך התחום היחיד שמספק אותי כמו שהוא אז אנחנו עושים את זה הרבה 

אבל בסופו של דבר אנחנו עדין באוברדראפט רגשי...

כך שעניין פירורי הרגש הרבה יותר טוב מבעבר ...  (והם יותר מפירור) אבל זה יחסית אליו. יחסית לנורמה ולצריכים שלי זה קצת רחוק.

וב"ה יש לי הרבה חברות וזה נורא נחמד ובונה ומפתח באמת! ואולי אני צריכה לעשות את זה יותר...

אבל בסוף אני ורצה שבעלי הוא זה שיבין אותי וזה מתסכל שאת אומרת משהוא חכם ואין אף אחד שקולט את הקניצ'

שאת שופעת כישרונות בהרבה תחומים ומהללים אותך מפה ומשם ורק בבית פנימה זה כל כך לא מוכל 

ואז כשאני מלמדת אותו להכיר בכך , זה איטי . וזה אחרי שאני 'מיחצנת' (דבר שמעולם לא עשיתי וזה לא אני) את עצמי בשבילו כדי שהוא יבין את זה ..., ורק שמשהוא אומר לו הוא מתחיל להכיר בכך ולשים לב!

וזה העניין בסופו של דבר,

שאני רואה התקדמות אבל ברוב שאני חסרת אנרגיה אני כבר לא יכולה לשמוח בזה כי אני מרוקנת ... 

וזה לא שיועץ סתם אשלה אותנו כי באמת יש פה בניה , יותר אישיותית מאשר אינטלקטואל

אבל השאלה היא אם המגמה תמשיך המגמה של ההתקדמות של בנית האישיות שלו, האם זה יספיק לי ...

יש דברים שאני מבינה שאצטרך לוותר,

אבל זה בדיוק הבעיה השאלה היא אם הצליח לחיות ולשמוח עם זה ...וגם כל הענין שיש לי כזה כאב לב מזה זה רק בגלל שאנחנו מאוד קשורים (כמה שזה נשמע מוזר אחרי כל התיאור כן) והוא יודע כבר לדקלם את כל מה שאמרתי פה , אבל אם אני מתרחקת ומתנתק רגשית ממנו אז אולי זה מביא לי אוורור רגשי אבל בד בבד אני נרתעת מכל רמת קשר. וזה יוצר נתק וממש דחיה...

כידוע התנאי לגירושין הוא שמוטב להיות לבד מאשר עם הנוכחי כי אין הבטחה למציאה טובה יותר בחוץ.

מאמינה שיש לך מספיק סיבות לשמוח בחיים גם בלי שהוא יספק אותן?

תוכלי למצוא תחליפים טובים יותר לזוגיות איתו?

יש לך אפיקים טובים יותר לנתב את הרצון שלך לנתינה באהבה? 

תוכלי להסתדר היטב עם הילדים? 

תרגישי יותר משוחררת ופנויה נפשית?

אם התשובות הן "כן" אז יש לך חומר למחשבה איך להמשיך מכאן.

כתוב "וחי בהם". חז"ל ודאי לא התכוונו לכפייה של נישואים מחרדה גדולה. גם זה דרדור מסוכן. אדם חזק יודע שהוא נשוי באושר בזכות הבחירה העצמאית עם השליטה על החיים שלו. הוא לא כלוא ולא פוחד לבחון אפשרויות אחרות. 

אני חושב שהאמירה, "אני שופעת כשרונות.. מהללים.. רק בבית זה לא מוכל", היא בעייתית.

יש לך ציפיה שהבעל יגיד לך כמה את מוכשרת וחכמה. לדעתי, כדאי לרדת מזה.

זה צורך שלך  זה לא כאילו הדבר ה"נורמלי" שקורה בכל בית. את קצת באשליות בנושא הזה לדעתי.

את "מלמדת אותו להכיר בכך"... תשמחי שיש לך בעל עדין כזה. מישהו אחר, "חכם" יותר, כבר היה עלול להגיד לך על זה כמה דברים לא הכי נעימים...

את אומרת, רק כשאני מיחצנת - ומדגישה "זה לא אני".. זה לא כ"כ ברור, לכאורה. זה לא את, היכן שאת חשה שמתייחסים אלייך כך. אבל הנה, מישהו שלא אומר לך כמה את חכמה - וישר את דואגת ש"יבין" את זה. יש בכך משהו של יחצנו"ת במהות. את כאילו "חייבת" את הפידבק של זה.. 

עדיף לבטוח במה שה' נתן לך, לא להזדקק לאישורים הללו - ולהמקד יותר במה שבונה ביניכם. ביחס הנעים. 

אם ירגיש פחות מבוקר, ואת שימת הלב למשהו שנון שאמרת, תפני מתוך חיוך, יש יותר סיכוי שיקרה כאן משהו טוב.

מוכרח לומר, שבלי קשר לשאלה אם יש בו איזה חסר אובייקטיבי - הנכונות שלו לשמוע דברים כאלה, לדעת "לדקלם אותם בע"פ", ולהמשיך לחיות איתך, מעוררות התפעלות מאישיותו ומידותיו.

אכן זה שהוא ממשיך לשמוע ולדקלם... זה רק בגלל שהוא אינו מבין את המשמעויות ...

אם הוא היה מבין הוא היה נפגע וכו'...

חוסר הבנה זה לא צדיקות יש דברים שאם אתה מבין את המשמעות ולא נפגע זה צדיקות אבל אם אומרים לך X ואתה מבין Y זה לא בדיוק חכמה לדלקם וזו הבעיה. וזה חלק מהתסכול

ובקשר לצורך בהכרה אני לא צריכה שיגיד לי את זה כל יום בכלל לא , אלא שהוא לא מכיר בזה מחוסר הבנה - וכשמישהו חיצוני מפנה את תשומת ליבו לעניין הוא ישר מקבל את זה כעובדה ואומר לי "אמרו לי שאת ממש טובה בזה" וזהו מעכשיו אני טובה בזה והוא מתחיל להבין שאני טובה בזה איפה כל השנים שהייתי טובה בזה וראית הוכחה כל יום ולא ידעת להכיר בזה ופתאום משהוא חיצוני שאת מעריך אומר לך אז זה נולד בי, זה כואב נמאס להיות מוערכת בעיניים של בעלי ע"י ערכה של אחרים!

(וזה בדברים פשוטים שכל אחד אם טיפה חשיבה יכול להסיק ולהגדיר לעצמו)

דברים פשוטים וברורים שהוא פשוט לא מצליח לראות לבד...

נראה כאילו מדובר במישהו שהוא בערך מפגר מושלם.

אנחנו לא מכירים את האדם, ולא יכולים להגיד משהו מוחלט. אבל כדאי לדעת שזה לא לגמרי ברור.

לפעמים זו דרך של התגוננות. את מעמידה אותו במצב שאדם באופן נורמלי לא היה מוכן לסבול, יתכן שזו דרך ההתגוננות שלו. מדחיק כאילו אינו מבין כלום ממה שהוא "מדקלם". יתכן שבעצם את זו שאינך מבינה מה את עושה לו בכך, ובעקיפין גם לך. לא אומר מוחלט - אבל תביאי בחשבון.

ומה שאת אומרת בהמשך, רק מחדד מה שכתבתי בהודעה הקודמת, לכאורה. הצורך הזה, שיכיר שאת "טובה בזה" - כשמדובר באדם שלפי עדותך הוא בכללי עדין, כלומר מעריך אותך ואוהב אותך - הוא צורך ש"צריך עיון".

להערכתי, לא מעט נשים מסתפקות בכך שרואות שבעליהן מעריכים ואוהבים אותן, ולא מחפשות הכרה מפורשת בכשרונות ייחודיים בדווקא..  ועוד יותר, גם לא מעט גברים, אינם רואים צורך "להגדיר" לעצמם בדיוק במה האשה שלהם טובה. אם יישאלו - יגרדו בראש, ויתחילו לתמלל את מה שינסו להגדיר באותו רגע במחשבה.. אפילו שהם מכירים כבר המון זמן, ובאמת "יודעים". אין להם את הצורך הזה. יתכן שיאמרו מידי פעם, כשנתקלים במשהו, "כמה את טובה", "וואו..חכמה".. יותר יביעו פידבק על דברים מקומיים: הערכה על השקעה בלהכין ארוחה טובה.. ובעיקר - עידוד והקשבה ותמיכה בשעת הצורך. האזנה והשתתפות.

ואולי כשהוא אומר לך: אמרו לי שאת טובה בזה.. הוא סתם רוצה לשבח אותך? לעשות לך טוב? ואת, במקום לקבל את זה כך - ישר חושבת, "מה, לא ראית את זה לבד כל השנים"?....

כמעט כל אדם, שרוצה לשמח את אשתו, אם מישהו יגיד לו, למשל: "אשתך מבינה ישר הכל מתוך פרט אחד".. יבוא הביתה ויגיד לה בחיוך: ההוא אמר שאת... ואם האשה תחשוב: אה, רק בגלל שהוא אמר אתה אומר את זה?.. אז יש לה בעיה. 

לא אומר שאצלכם זה כך, אולי הוא באמת עם "סתימות חריגה", אלא שאני מסופק בזה. וגם מסופק אם התייחסות אחרת לא היתה מביאה להרגשה טובה יותר. 

בכללי, הדרך לכתחילה במצב כזה, היתה שתאמרי לו מפורש: חשוב לי שתגיד לי דברים טובים שאתה רואה בי מידי פעם. זה עושה לי הרגשה טובה, ביטחון. אז אם לא איפכת לך מידי פעם להתבונן בדברים טובים שבי ולומר - ממש אשמח....

אבל זה לא במצב הנוכחי. כי כעת - גם אם היה מסוגל לכך - הוא "שפוט". מנסה לרַצות אותך, העיקר לומר מה שחושב שתרצי לשמוע.

אם העניינים יירגעו - תוכלי לנסות. מי יודע? אולי יתברר דווקא שבלי לחץ. הוא בהחלט מסוגל לקבל את ה"הזמנה" הזו, להתבונן מידי פעם, לשבח. אבל זה יכול להיות, אפילו כנסיון, רק אם יבוא מתוך בקשה שלך ולא מתוך שאת בוחנת אותו..

פעם להגיד לו תתבונן ותגיד וכו'.. היו מילים שהיו הולכות לפח כי הוא לא הבין מה זה באמת אומר

אני יודעת שזה נשמע חצי מפגר

הבעיה שכל חוסר התקשורת הזו וההבנה מגיע מחסמים ומחוסר התפתחות, ובחלקים באישיות ובחיים ששם כן הייתה לו יותר דינמיקה עם אנשים מחוץ למסגרת המשפחתית אז הוא נפתח וכבר הבין איך הולכים הדברים

העניין שזה היה יותר בלימוד פחות בלחיות את החיים ותורת הנפש

היום אני כבר אומרת לו משפטים כאלה ... והוא כבר יודע לקחת בהם חלק...

(וכמו שכתבתי למעלה - זה לא שהוא פתאום אמר לי שאני טובה אלא שהוא ממש התחיל לבקש את התייחסות שלי בעיניים האלו , והתחיל להתחשב בתובנות שלי בעניינים האלו זה היה יותר כמו 'פוקח עיוורם' מאשר 'פותח אילמים')

את חוזרת על "הוא לא הבין" וכו'.

ואני העליתי ספק, את באמת מבינה מה הוא "הבין" ומה לא.

את מדברת כאילו את נמצאת בעומק נפשו, "חסמים וחוסר התפתחות".. אינני יודע. אני מאד מסופק אם את יודעת, למרות שדיברת עם אנשים שיש להם תעודות..

את מדבר עליו כמו איזה "אובייקט לטפולך", כמו על מישהו חצי מפגר - ואני מסופק מאד, אם את לא טועה בכך. אם את לא עושה בכך עוול, לו - וממילא גם לעצמך.

זה שהוא מתחיל לבקש התייחסות שלך ולהתחשב בתובנות שלך - זה כמובן יפה. זה שאת בעצם מנסה "לאלף" אותו, ושימדוד את עצמו לפי כמה הוא מעריך אותך - זו בעיה רצינית.

מה שנראה בינתיים, זה שהוא הולך ומכבד אותך יותר - ואת לא מכבדת אותו בכלום, מצד האמת, מבפנים.

תיזהרי שלא יימאס לו יום אחד.... הוא אדם, לא "פרוייקט". בשביל לקדם בדברים שחשובים עבורך - את צריכה קודם כל לכבד ולהעריך במה שטוב בו, ולא לראות כאילו יש פה תמונה חד סטרית של אשה שאמורה לעצב-מחדש את בעלה.

כנ"ל, כל כתיבה פה היא חלקית, כי אנחנו לא מכירים את הנפשות הפועלות ממש. אבל כדאי אולי לחשוב על הדברים.

גם אני מרגישה שלבעלי יש קשיי הבנה שאולי קשור גם לאינטיליגנציה נמוכה.

הרבה פעמים אני מתפלאת ולא מבינה איך הוא מסתדר בכולל ואוהב את הלימוד ומצליח להבין..

ואני העליתי את זה פעם והרבה אמרו לי כמו שכתבת "מי אמר שאת יותר באמת?" ו"אל תתגאי עליו" ועוד כל מיני.

לא שאני מזלזלת באף תגובה אבל מי שלא חווה את זה לא יכול להבין שזה ממש לא נובע מגאווה אלא מהמציאות עצמה.

אני יכולה לספר לו דברים ואני לא זוכה לאף תגובה. פשוט הקשבה ואולי המהום או מילה או שתיים.

וכשאני שמה לב לזה זה מעצבן אותי כי כמה הייתי רוצה שיהיה לי בעל שמייעץ, מנתח איתי ביחד את המצב, נותן ביטוי לרגשות שלי, מנחם אותי בדרך כלשהי אבל כלום. שתיקה ודממה. ואיכשהו התרגלתי לזה.

גם ברמת ההבנה- אני יכולה להגיד לו דברים הכי פשוטים והוא לא יבין עד שאני אתן עוד הסבר וזה מביא לי עצבים כאילו -בן אדם, כמה אתה יכול לא להבין? כמה טיפש אתה?

אני יודעת שכמו אז יהיה קשה להרבה אנשים לקרוא את זה אבל כמו שאמרתי, עד שלא חווים את זה לא מבינים את התסכול אז נא לא לשפוט.

לעניות דעתי, לא כדאי להתחיל עם כדורים. אמרת שיש לך את השמחת חיים הפנימית הזאת את רק צריכה להוציא אותה מהכוח אל הפועל. את יכולה ללכת לסדנאות קאצ'ינג, הסתכלות חיובית בדגש על זוגיות אבל שמשלבת תהליך נפשי חיובי- יש דברים שמש משפיעים על הנפש לטובה.

להתייעץ(אפילו בתשלום) עם דמות רבנית שיש לה הבנה בענייני הנפש ויודעת איך להכיל אנשים (לא לזלזל בבעיות כגון אלה) ולרומם אותם. זה ממש יכול לחולל פלאים.

בתחילת הנישואין שהייתי המומה מכל מיני עניינים כאלה (גם בתחום הרגשי לא הייתה הבנה. היו לי קשיים בכניסה למשפחתו והוא אף פעם לא ידע איך להתנהל נכון. הרגשתי שאני מתמודדת לבד ואכן זו הייתה התמודדות שלי ועבודה שלי-ששכללה הרבה סבל מהימצאותי שם עד שהתרגלתי וב"ה העניינים יותר טובים).

ואז נזכרתי בדברים שאמרה לי המדריכת כלות שלי ע"ה(היתה מבוגרת) שאם שני בני זוג זוכים לעמוד מתחת החופה סימן שזה זיווג משמיים, מאת ה'.

וככה הייתי נרגעת מהחששות שאולי זה לא טוב ולא מתאים ואולי לפרק.

כדאי קודם לעבוד. אני לצערי לא מרגישה שהשתפרתי מבחינת המידות שלי וההצלחות והעשייה שלי אבל...יש תמיד מה לשפר.

בתקווה לבשורות טובות, מקווה שהועלתי במשהו.

לנשים. כי להבין שהתחתנת עם גבר לא חכם זה ממש לא נעים בלשון המעטה.

לא יודעת, אני רואה מסביב גברים שכן מבינים וזה זורם ולא צריך להסביר כל מילה וזה לא אומר שהם גאונים הם פשוט קולטים מה מדברים איתם.

ואצלו לצערי זה לא כך.

משתדלת להתפלל על זה כשאני זוכרת, משתדלת לא לומר לו על כך דבר(אם כי לפעמים אני מאמינה שהוא מרגיש מתגובותיי). ה' יעזור לנו.

אם למישהו יש עצות מניסיון זה בטח יעזור

אני גם לא מבינה.. כי בתכלס בעלי הוא לא טיפש.. הוא עובד בעבודה שאין מצב שהוא יכול להיות

טיפש..

אם תוכלי לתת דוגמאות למשל מה הוא לא מבין ואז יהיה אפשר יותר לדעת מה את מתכוונת

לי קורה הרבה שהוא שוכח דברים או לא שם לב.. או שאומר שאני לא מסבירה.ואז צריך להזכיר לו כל הזמן.. אבל אני גם מרגישה דומה שאני רואה גברים אחרים שזה זורם ישר מבינים מה מתכוונים ולא משגעים את השכל.. אבל אולי זה רק כי נראה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר?...

 אז אני אומרת טוב זה אולי בגלל שיש עליו עומס בעבודה גם והוא לא הבנאדם הכי רגוע בעולם..יש לו לחץ מכל מיני כיוונים..  אז אולי זה קשור.. לאלוקים פתרונים...

איך זה מתבטא אצלו?

משום מה...אבל זה דברים די פשוטים... אם אזכר במשהו...

כי בעלי לא עובד וכשעבד זה לא הייתה במשרה  חכמה בלשון המעטה

כתבת עם הרבה שגיאות כתיב, חוסר הבנה של כללי פיסוק בסיסיים ועוד.

לא התרשמתי ממה שכתבת שאת כזו "חכמה".

יכול להיות שאני טועה, אבל יכול להיות שאת טועה בהערכתך את עצמך ואת בעלך?

לכתוב על בעלך: "האדם פשוט בור". מאיפה מגיעים לכזו התנשאות על אדם?  על אדם מהרחוב לא הייתי חושב, וודאי שלא אומר, דברים בסגנון שכזה. אז על בעלך?

כאדם שלמד מקצוע מאוד יוקרתי, במוסדות היוקרתיים ביותר, כמי שמתפרנס מאוד יפה אני יכול לומר לך שהמדידה שלך את ערכו של מי שבפנייך נשמעת שטחית.

במקום כדורים הייתי מייעץ להחליף משקפיים, למשקפיים עמוקות וורודות יותר. למדוד אנשים לפי מה שהם, לא לפי מה שהם עובדים, דברי החכמה שהם משמיעים וכד'.

קשה מקריאת המכתב הכל כך מזלזל, שלא לומר מלגלג, שלא לחשוד ברמת האינטליגנציה הרגשית שלך.

בכוונה כתבתי באופן מעצבן וחד צדדי- כדי לנסות לגרום לך להבין שאולי גם את צריכה לעבור תהליך של התבוננות פנימית והערכה עצמית. בוודאי שיש הרבה דברים אמיתיים במה שכתבת, אך את צריכה להבין שלא כל האמת נמצאת אצלך. 

סליחה אם זה היה פוגע. אשמח לקרא את תגובתך.

ולצערי הייתי רוצה שזו תהיה הבעיה,

אני עוסקת במקצוע אקדמי מכובד (ועובדת במשרה ...)

את ההגדרות שכתבתי למעלה העלו אנשי מקצוע מוסמכים ולא אני ...

הדברים שכתבתי וציינתי ברובם אינם פרשנותי אלא מהסברים מבעלי מקצוע (בעלי תעודה!) על מצבנו....

אתה לא יודע מי האדם לצידי , בשבילי להגדיר את מצבו כבורות (שב"ה הולכת ונעלמת כי הוא מתקדם)

זו דווקא לימוד זכות, כי הרבה דברים שהוא עשה בחיינו יכלו להיחשב כאכזריות אם הוא היה מבין את הסיבות ההשלכות והמשמעויות אבל הוא לא הבין(ולא רק בהבדל של גברים ונשים) לכן זה מרגיע שזה מגיע מחוסר הבנה ... אפילו בדברים פשוטים

הייתי שמחה שהמשקפיים ישנו לי את ההסתכלות למרות שהעובדות בשטח שונות...

הייתי שמחה לו תשובתך הייתה עוזרת לי במציאות. כי לי היא נראית כהשתלחות ולא יותר מזה.

אני מסכימה שאני צריכה לחדד את הדברים הטובים ולהתמקד בהם....

אבל זה לא רק ההסתכלות כי בפועל גם כשאני מנסה להתמקד בטוב אני מגלה את עצמי חסרה ועצובה בנפש יותר מאשר בשכל.... כי בשכל אני מבינה....

וזה בדיוק מה שביקשתי חיזוקים והצעות ... 

כי הייתי רוצה לשמוח בחלקי לא רק מההבנה אלא בלב שלי, באמת !

וכן יש פער עצום... לפי בעלי מקצוע ששמם מועלים כאן פה ושם כמובחרים בתחומם!

אז אני מציגה עובדות ... רוצים תבטלו אותם אבל בחיי היום יום אני נפגשת איתם... ולא במראה!

זה מזה.

שניכם לא רוצים להיפרד זה מזה, כי רואים גם את הטוב שיש בשני/ה - וקשורים. ויש ילדים נפלאים.

יש לו דברים נפלאים - עידנות, יראת שמיים, מידות טובות, אדם מדהים, מנסה (סובל מאשתו);

ויש דברים שלפי ניתוחך, חסרים לו (חלקם זו העתקה של מה שאת חושבת שצריך להיות לו, מתוך תחושתך כאשה את מה שיש לך).

לענ"ד, את לא אמורה לנסות לעצב לו את האופי. מה שכתבת, "צריך לפתח לו".. נראה לי כטעות חמורה. 

יש את האדם. אם את תנסי "לעצב אותו", הוא לא יהיה הוא. הוא בכלל לא כ"כ יהיה... איש, עוד יותר מאשה, אינו יכול לתפקד לפי מה ש"אומרים לו": תהיה כך, תרגיש כך, תפתח תובנה.... הוא מאבד כך את הבסיס שעליו הוא נשען, שזו תחושת האישיות שלו - שיש לו אותה, למרות לשעתך אין לו מודעות-עצמית, כי אינו מגדירה במילים (מי אומר שהוא זקוק לכך..).

וקל וחומר, שבוודאי לא יפתח כך ביטחון עצמי. אין מה שהורס את הביטחון העצמי יותר מהתייחסות כזו, ונסיונות "בניה מחדש" כאלה.

על כן, אם הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי, צריך לאפשר לדברים להתפתח כך. אפשר פה ושם הערות מקומיות, לא בסגנון מתלונן ומבקר, אלא בסגנון מבקש (אם תשאל איך היה לי היום - זה מה זה ישמח אותי....).

להתמקד, בפני עצמך, מפעם לפעם, בנקודות הטוב שבו, זה עוזר להתאהב מחדש. לאהוב אותו על הטוב שבו.

מזון לצדדים נוספים שאת צריכה, אינטלקטואליים וכד', אפשר למצוא גם בשיעורים וכיו"ב. נכון שקשה שאי אפשר לשתף בכל דבר, יש לקוות שעם הזמן זה ישתפר.

כמה שירגיש יותר ביטחון ביחס שלך - כך יש יותר סיכוי שאפשר יהיה למצוא יותר משותף. בוודאי ביחס לילדים.

אם את רוצה לחיות איתו, את צריכה לכבד אותו, להסתכל בעין טובה, להפסיק לנתח בתמידיות מה חסר לו.

יחס מכבד, בונה אדם מכובד.

זו ענ"ד.

נקווה שתצליחו.

אני חושב שיש פה בעיה גדולה, אנשים בעיקר מדברים פה עד כמה הבעל הוא בעייתי וכו' ואי אפשר כך וכו'

אולי אתם לא רואים ממה שהפותחת כתבה אבל נראה שהיא שמה לב שבעלה מתקדם ומנסה להשתפר, אמנם זה תהליך ולפעמיים הוא תהליך ארוך אבל הוא בהמשך יגרום לזוגיות הרבה יותר טובה משאר הזוגות.

מה שאני רואה פה זה בעל שמבין שיש לו בעיה, וזה חשוב להדגיש את זה, הוא מבין שיש בעיה, והוא מוותר על האגו הגברי שלו והולך לטיפול (כל גבר יודע עד כמה טיפול מוריד את האגו כמעט ל0) והוא עושה את זה בשביל אשתו, בגלל שהוא אוהב אותה ומכבד אותה, הוא עושה דברים שהוא יודע שישמחו את אשתו (כמו לצאת עם אשתו), הוא משקיע בטירוף, כי הדבר הזה גורם להרגשה רעה ביותר המצב הזה שאתה לא מבין את אשתך ומנסה באמת להשתפר וזה לאט לאט זה גורם להרגשה רעה. לריקון הכוחות להרגשה של ריקניות.  באמת יש פה מישהו שמשקיע!!

לפותחת- מהדברים שלך נראה שהוא לא מעריך אותך וכו', תדעי שגבר שעושה הכל (וכן ללכת לטיפול זה המון לגבר פשוט המון!! וכן ללכת איתך החוצה וכו') בשבילך שעושה מה שהוא יכול למרות הקושי הנפשי שלו מהטיפול, שמשקיע ומשנה את עצמו מקצה אל הקצה- זה בעל שאוהב שמעריך! נכון הוא לא אומר את זה הרבה אבל הוא משדר את זה בכל רגע ורגע! והשתיקות שלו יכולות לבוא מהרבה מקומות, ויכול להיות שזה בגלל שהוא מרגיש רע עם עצמו שהוא גורם רע לאשתו שהוא אוהב ואם זה בגלל שהוא בעיקרון מופנם ואם זה תסכול מהטיפול ומחוסר התקדמותו ואם זה כל כך הרבה דברים, תדברי איתו תנסי להבין אותו, ממה שזה נראה במחילה ממך- זה נראה שלמרות האהבה העזה אליו את מזלזלת בו, את חושבת שאת יותר חכמה, ואולי גם את משדרת לו את זה, את מצפה שהוא יפתח אלייך אם את משדרת זלזול?? גבר חכם זה גבר שמבין שהוא צריך טיפול והוא מטפל בעצמו, שהוא יעשה הכל בשביל שיהיה לאשתו טוב.. וכן בעלך חכם, בעלך ענוותן, בעלך מוריד את עצמו בשבילך! תסתכלי על זה כך ואז תביני עד כמה הוא חכם ועד כמה הוא נותן מעצמו בשבילך!

מישהי פה כתבה שבעלה מקשיב ולא כל כך מגיב- תשמחי בזה שהוא מקשיב, זה אחד הדברים הקשים מאוד לגברים... להקשיב ולנסות להבין, חוסר תגובה לא בהכרח מסמל חוסר אמפטיה, חוסר תגובה הוא לפעמיים מראה הרבה מאוד הבנה ולכן לא מגיע תגובה כי מנסים להכנס לראש של המדבר.. ומיוחד זה כך אצל גברים. גברים יתנו בדר"כ עצות, אבל בעלך ב"ה הבין שאשה צריכה שותף למה שהיא עברה ולכן הוא מעדיף לשתוק ורק להקשיב.. כך זה לפחות רוב הגברים ששותקים..

נ.ב. לפותחת- אם עברת כל כך הרבה טראומות יש סיכוי מאוד מאוד גבוהה שמה שאת מרגישה (ריקנות וכו') זה בגלל מה שעברת בעבר, טראומה לא עוברת מעצמה, צריך לטפל בה, מציע לך לחשוב על זה ברצינות

נ.ב. 2- בדר"כ חוסר הבנה אחד כלפי השניה נובע  מתוך השוני שזה איש וזה אישה.. וזה לגיטימי שיהיה הרגשה שלא מבינים אחד את השניה

עכשיו הוא מבין שיש לו בעיה ...

כי תמיד הלכנו לטיפולים זוגיים ולא פרטניים, 

ועכשיו כשהלכנו לפסיכולוגית נורא מוסמכת היא שיקפה לו שדווקא הוא צריך טיפול הוא ניסה לדחוף אותי כל פעם לטיפול ולטעון שגם אני צריכה(לא שאני שוללת את זה .. אבל המקום שהוא נמצא והעבר שהוא עבר, שמעולם לא טופל, כלומר גם לו יש משקעים מיתמות בגיל צעיר מאוד מאוד וכו'... ) אז הוא התחיל להשלים שאצלו יש הרבה אחראיות על מצבנו... (וגם זה תסכול של שנים)

אני עברתי טראומה שלוותה את הילדות אבל , הילדות שלי ב70 אחוז הייתה ילדות שמחה ומלאה בכיף אהבה וערכה מההורים. ומיד כשיצאתי לבחרות הכלתי לטפל בעצמי..

נכון המשקעים מלווים גם אותי אבל אף פעם לא התכחשתי אליהם ואל השלכותיהם...

והוא דווקא כן!

לצערי אני חשובה לו.. אבל לא בגללי הוא הולך לטיפול , אלא בגלל שהנישואים חשובים לו 

וחשוב לו להשקיע בזה, לכן ב"ה זכיתי שירצה לטפל בעצמו...

וחשוב לי להדגיש שלא ישר זלזלתי .. אבל הכוחות והכאב עושים את שלהם...

הלוואי שלא ...

זה איך שאמרתם שגיאות הכתיב של הקוראת לעצמה 'חכמה'

התכוונתי לומר איני ,

כלומר זה פשוט כי החדירו לו לשכל שנישואים זה חשוב וצריך לעבוד קשה, אז זה מה שהוא עושה

ופחות קשור לאהבה לאשתו....

יותר מידי נתונים מזהים...

מעדיפה שלא

טוב נמאס לי לשכנע אנשים בקושי שלי...
תאמינו לי שלא חשבתי שקיימת מציאות שכזו... לפני
ואם גם אני הייתי קוראת את השרשור לפני הנישואין סביר להניח שהייתי חושבת שהאישה הזו לא בסדר לא יודעת לכבד את בעלה לא מעריכה וכו'... אבל כיום אני מבינה שיש דברים הכרחיים שהם אוכל נפש , כמו אוויר, מים - א' ב' - קריטי לנישואים תקינים.
 
כאן ישנם כישורי חיים, והנחות יסודת בסיסיות שחסרות,
אנשי מקצוע ניסו להגדיר את זה כבורות כדי לשלול תסמונות תקשורתיות גרועות...

אני לא רוצה שהוא יהיה חצי מפגר (וכואב לי כל - כך אני רוצה בעל ולא פרויקט אבל אם לא הייתי מתחילה לעמוד עליו חזק שילך לטפל כנראה שהיינו כבר לא יחד ממזמן אחד הדברים המעודדים שהוא באמת צעיר אז זה יתקדם ומתקדם השאלה עד שזה יקרה כמה זה יעלה לי) וזה בדיוק הבעיה אין לו תפיסת עולם בנויה נכון,  לא בפרשנות אלא במושגי יסוד וזה גורם לי צער וכאב רב...
ממש הצחיקו אותי כל היועצים האלו שכל הזמן יעצו לי על מישהו אחר שהוא לא בעלי (ולא מחוסר הכרות אלא מהתעלמות מהעובדות ולהציגן כתלויות מבט נטו) - ואז כשהגענו לקצה פתאום שמו קלפים אחרים על השולחן, והתייחסו לאמת שעולה מהדברים, דבר שהם ניסו לדחות כדי להראות רק את הטוב, וזהו. אבל זה לא עוזר לברוח מהמציאות...
כי גם מאחורי המקלדת וגם מחוץ לחדר הייעוץ
זה לא משנה איזה תפיסות עולם מחדירים
אם הופכים את המציאות למה שהיא לא, אז זה מגרש דמיוני לא אותו מגרש שאיתו אני נאלצת להתמודד בסופו של דבר.

כי באמת זה לא נכון ולא נעים להציג כאלה עובדות על בעל לפני אישתו...
אבל זו המציאות שאיתה אני מתמודדת ולא התבנית שאתם מנסים להכניס.

עלו כאן הרבה כיווני מחשבה, שאלות כלפי עצמי וסביבתי, חיזוקים ועצות
(קצת השתלחויות שברור לי שהגיעו כדי לעזור - למרות שהלוואי שבזה זה היה תלוי) 
מודה לכולם שהגבתם והתייחסתם...
הלוואי שהקב"ה יהיה בעזרתי כי אני אכן כאובה מאוד...

אשמח לשמוע עוד

(ל'אופטימיתת' תתפלאי לשמוע שהכדורים הם נטו כדי לחזק את מצב הרוח שלי - כדי לשמוח למרות, וזה מחרפן אותי כאילו רוצים לשים אותי על 'השתק' עד שהוא יעלה על דרך המלך, כי הסברתי להם שהתהליך שלו מתחיל פשוט לרוקן אותי מכוחות לבית ולילדים- וכן אני יכולה לשמוח למרות הנישואים אבל זה בתנאי שאני מתנתקת רגשית (מניסיון) ממנו ואז אפילו מגע קטן פשוט דוחה אותי זה או שאני פה או שלא ...)

אף אחד לא רוצה לומר שאין לך קושי אמיתי - וגם אף אחד לא יכול לומר. הרי לא מכירים.

העלו צדדים, שלעיתים יכולים להיות כשאשה כותב כמו שכתבת - במטרה, מתוך אמון בשכלך ושקול דעתך, שתבדקי אולי זה יכול להציג דברים באור שונה קצת.

כמובן גם יתכן, שאת פשוט, מאד צדיקה, ולוקחת עלייך מציאות שבאמת לא הכרת, ושהיא ממש כמו שאת חושבת עליה, ומתאמצת בכל כח להעלותה לטובה. יתכן. אבל חשוב להעלות גם אפשרות שיש חסר בהסתכלות, שלא הבחנת בו.

תשקלי ותראי.

בסופו של דבר, ברור שאת מרגישה ממש כאובה. וברור שמה שאפשר לעשות כדי להרגיש שמחה יותר, בגבולות הסביר ובלי "לנתק מגע" לחלוטין מהנישואין - יש לו הצדקה..

תצליחו. ישלח עזרכם מקדש.

יש דברים שקשה להבחין בהם ובמשמעויות שלהם לפני גיל 20 וקצת. גיל ההתבגרות מסתיים בפועל בגיל 24-25 ואלה שמתחתנים לפני פשוט מתבגרים כשהם נשואים. זה לא חריג שאנשים מגלים על עצמם דברים חדשים בזמן שהם הורים לתינוקות. 

אלא ניתחה אותו כאדם חסר הבנה בהרבה עניינים, חסרים יסודיים שלדעתה הם עוד מהעבר.

אמירות כאלה, לפעמים באות מהכרת אמת של המצב - וכבר ראינו גם שלפעמים באות  מגישה מוטעית כלפי הבעל.

יש מקום, וחשוב, להפנות את שימת הלב שזה יכול להיות כך.

היא תתבונן במצב - ותחליט מה מתאים אצלה.

לגבי דברייך - אכן חוסר מכנה משותף זה דבר גרוע מאד. דבר שממש צריך לעבוד עליו.

[ודווקא בגלל זה - צריך להיזהר בהיקש ממציאות למציאות. אדם נוטה לעיתים לקרוא את הסביבה לפי מה שאצלו]

אבל הניתוח של הבעל כמישהו כזה, ובצורה קיצונית, הוא דבר שיכול לפעמים להיות אמיתי - ופעמים רבות מגישה שגויה לחלוטין אל הזולת. לפעמים הגישה הזו אפילו "מייצרת" מצב.

לכן, חשוב להציג את הדברים - כדי שאשה ישרה תוכל לבדוק "מחדש" אם צריך, האם ניתוחה את  המצב אובייקטיבי, או שמא יש מקום לשיקול נוסף של השיפוט; או להתנהלות שתדגיש צדדים אחרים חיוביים שקיימים.

את התגובות שלך לאורך השרשור.

את מדייקת ומנתחת נכון.

ולפותחת השרשור-

למעלה, כששאלתי אותך מה מחזיק אותך שפויה בתוך המלחמות התמידיות שאת עוברת-

הצגת מצב של שיפור גדול ושל עלייה.

ממה שקראתי בהמשך השרשור נראה שגם העלייה הזאת עלתה לך בדמים, ועכשיו היא לא מספקת אותך.

עכשיו השאלה שלי היא כזאת:

נניח וכל הסיפור הזה היה קורה לאחותך. נניח והיית שומעת ממנה שבעלה לא מוכשר לחיים והיא מתוסכלת מאוד מרמת השיח שלו ואובדת עצות.

נניח והיא הייתה משתפת אותך לפרטי פרטים בסיפור, והסיפור שלה זהה בדיוק לסיפור שלך-

מה היית מציעה לה?

וכך כתבתי מקודם:

"וברור שמה שאפשר לעשות כדי להרגיש שמחה יותר, בגבולות הסביר ובלי "לנתק מגע" לחלוטין מהנישואין - יש לו הצדקה.."

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..