אני ואשתי יכולים להזדהות עם חלק מהדברים. אשתי יותר עם הרישא ואני יותר עם סיפא 

בשורה התחתונה זה לא קל. גם לי ולאשתי עוברות מחשבות שאלמלא הקשר בינינו היינו נושמים לרווחה. האהבה קיימת אבל פצועה. אנחנו מתגברים כי יש לנו אחריות ומחוייבות למשפחה ולילדים הקטנים שלנו. אנחנו לא יכולים לתת לחולשות להפיל אותנו. האתגרים של הזוגיות הובילו אותי לטיפול תרופתי כדי שאוכל לתפקד בשמחה ואני שותה את הכדורים האלה ברצון רב. אין לדעת אם לא הייתי נזקק להם אילו הייתי מוותר על הנישואין. בינתיים אני מקווה שהפערים יצטמצמו וגם אם לא, אז צריך קצת סבלנות עד שאפשר יהיה לחשב מסלול מחדש.

ועוד משהו: אולי אשתי יכולה להזדהות עם חלק מהדברים שכתבת אבל ברור שאם היא הייתה מרגישה בדיוק כמוך, זה היה אבוד לשנינו. זה פער מהותי שלא מאפשר כימיה זוגית. 

אז חיפשתי גבר עדין וצנוע

ואני לא כל כך מוצלחת אבל בהרבה תחומים כן.

ובטוח לא כמו הרדידות שלו בהרבה דברים.

כנראה שהייתי הרבה נאיבית ולא התכוננתי לחיפוש בן זוג בצורה מושכלת וחכמה אחרי הכל...

כאילו משהוא סינוור אותי אז ממנו....

כשאת חיה עם תחושה קבועה שהתחתנת נאיבית מידי ומסונוורת עם אדם שבדיעבד לא מתאים לך ולא היית בוחרת בו בצורה מושכלת, זה פשוט חוסם אותך רגשית בפני בעלך. ככה אי אפשר להתקדם. 

זה עלה בטיפולים הזוגיים שלכם? בעלך מודע לזה? ניסיתם למצוא מוצא להרגשה שלך?

חבל על המאמץ והזמן שלך. תשקיעי אנרגיות בהעצמה אישית ותמצאי לך אפיקים נוספים לסיפוק והגשמה.

ממליצה מאד על קאוצ'ינג בשיטת העבודה של ביירון קייטי, השיטה תעזור לך להתמודד עם המצב והמציאות שלא ניתנת לשינוי.

בלי קשר למה את עושה עם הנישואין, את חייבת למצוא לעצמך משהו אחר שיספק אותך ויעשה לך אושר. זה יכול להיות משהו עם הילדים וזה יכול להיות חוג בערב.

את אומרת שאת רוצה את הבית, אבל לא ברור למה את רוצה את בעלך..

את נלחמת בעבר, נלחמת בהווה וגם עתידה להילחם בעתיד. אם אין שום דבר שאת מקבלת מבעלך במובן הנפשי\האינטלקטואלי- למה את עוד שם? מה ייתן לך את הכוח להילחם?

אולי את מקבלת סיפוק מעצם זה שאת יותר ממנו בכ"כ הרבה תחומים? אולי זה לבד כבר מעצים אותך? את חייבת לברר את זה עם עצמך.

את חיה בתסכול פנימי מצטבר וכלשונך "שאיבת דלק איטית". נשמע כמו משהו שעלול להיגמר בדיכאון. נראה שגם למדת לחיות לבד את עצמך ולעשות הפרדות בינך לבינו כדי להישאר שפויה.

ברגע שתביני שהדלת תמיד פתוחה לצאת החוצה ושאת לא חייבת להילחם-

אז תביני למה את כן רוצה להילחם, כי עובדה שאת עדיין עושה זאת.

ואם את יודעת מה משאיר אותך בפנים- זה נותן אוויר.

אבל הבעיה פה היא עמוקה כי את לא רוצה רק אוויר בשביל להמשיך לסבול, את רוצה סיפוק רגשי ומנטלי.

וזה, לדעתי, מקור התסכול הכי עמוק בתוך כל מה שתיארת.

שאת כ"כ רחוקה מהסיפוק הזה.. מרחק הארץ מהרקיע השביעי.

ואת גם לא מצליחה להשלים עם זה וכך יוצא שאת סובלת באופן תמידי.

האם את מוכנה לצפות ל'פירורי רגש' מבעלך, וגם זאת לאחר עבודה עצמית שלו?

האם תוכלי להמשיך להאמין ולקוות ולעבור בינתיים גם מפחי נפש לא קלים?

האם תוכלי לוותר על ההנאה מהבעל ולהנות רק עם חברות וכו' כדי להשאיר את מערכת הנישואין?

אלו שאלות נוקבות ועגומות, אבל הן אמיתיות, כיוון שהן מתואמות עם המצב שלך.

המצב שלך הוא מאוד לא קל, ואין טעם שתחיי באשליה שיבוא איזה יועץ\פסיכוולוג\מטפל שבהופס אחד יגרום לו להיות האיש המבין והמתוחכם שרצית. 

את צריכה לשאול את עצמך אם את מוכנה להתמודדות גם כשהמצב הוא ככה. גם אם לא יהיה שינוי. לשאול את עצמך אם את אוהבת אותו ככה. אם יש משהו שאת מצליחה להעריך אצלו. אם יש משהו ששווה להישאר בגללו.

אולי תלכי ליועץ אישי כדי להבין אם כדאי לך להישאר או מה כדאי לך לעשות ברמה היום-יומית..

בכל מקרה- בהצלחה. מצב בהחלט לא פשוט..

דבר ראשון הסיפוק שלי ממנו זה כמובן לא שאני יותר ממנו בהרבה תחומים , אני ממש לא תחרותית והייתי מאושרת פי מליארד לו הוא היה אף יותר! ופרטנר אמתי לתחומים אלו ....

העניין הוא שהוא היה ממש צעיר כשהתחתנו ומאז ועד היום הוא פשוט התקדם מהקצה אל הקצה - אבל יחסית למה שהיה ...., כך שמצד אחד זה נותן לי הרבה כח שאנחנו מתקדמים .....

אנחנו מצליחים לנהל שיחות , להבין יותר אחד את השני רכשנו הרבה כלים שמפתחים אותנו הן בתחום האישי והן בתחום הזוגי, אני רואה אותו מנסה לעשות הרבה כדי שאשמח לחזק ולעודד , 

למשל אנחנו נורא נהנים לצאת יחד זה בערך התחום היחיד שמספק אותי כמו שהוא אז אנחנו עושים את זה הרבה 

אבל בסופו של דבר אנחנו עדין באוברדראפט רגשי...

כך שעניין פירורי הרגש הרבה יותר טוב מבעבר ...  (והם יותר מפירור) אבל זה יחסית אליו. יחסית לנורמה ולצריכים שלי זה קצת רחוק.

וב"ה יש לי הרבה חברות וזה נורא נחמד ובונה ומפתח באמת! ואולי אני צריכה לעשות את זה יותר...

אבל בסוף אני ורצה שבעלי הוא זה שיבין אותי וזה מתסכל שאת אומרת משהוא חכם ואין אף אחד שקולט את הקניצ'

שאת שופעת כישרונות בהרבה תחומים ומהללים אותך מפה ומשם ורק בבית פנימה זה כל כך לא מוכל 

ואז כשאני מלמדת אותו להכיר בכך , זה איטי . וזה אחרי שאני 'מיחצנת' (דבר שמעולם לא עשיתי וזה לא אני) את עצמי בשבילו כדי שהוא יבין את זה ..., ורק שמשהוא אומר לו הוא מתחיל להכיר בכך ולשים לב!

וזה העניין בסופו של דבר,

שאני רואה התקדמות אבל ברוב שאני חסרת אנרגיה אני כבר לא יכולה לשמוח בזה כי אני מרוקנת ... 

וזה לא שיועץ סתם אשלה אותנו כי באמת יש פה בניה , יותר אישיותית מאשר אינטלקטואל

אבל השאלה היא אם המגמה תמשיך המגמה של ההתקדמות של בנית האישיות שלו, האם זה יספיק לי ...

יש דברים שאני מבינה שאצטרך לוותר,

אבל זה בדיוק הבעיה השאלה היא אם הצליח לחיות ולשמוח עם זה ...וגם כל הענין שיש לי כזה כאב לב מזה זה רק בגלל שאנחנו מאוד קשורים (כמה שזה נשמע מוזר אחרי כל התיאור כן) והוא יודע כבר לדקלם את כל מה שאמרתי פה , אבל אם אני מתרחקת ומתנתק רגשית ממנו אז אולי זה מביא לי אוורור רגשי אבל בד בבד אני נרתעת מכל רמת קשר. וזה יוצר נתק וממש דחיה...

כידוע התנאי לגירושין הוא שמוטב להיות לבד מאשר עם הנוכחי כי אין הבטחה למציאה טובה יותר בחוץ.

מאמינה שיש לך מספיק סיבות לשמוח בחיים גם בלי שהוא יספק אותן?

תוכלי למצוא תחליפים טובים יותר לזוגיות איתו?

יש לך אפיקים טובים יותר לנתב את הרצון שלך לנתינה באהבה? 

תוכלי להסתדר היטב עם הילדים? 

תרגישי יותר משוחררת ופנויה נפשית?

אם התשובות הן "כן" אז יש לך חומר למחשבה איך להמשיך מכאן.

כתוב "וחי בהם". חז"ל ודאי לא התכוונו לכפייה של נישואים מחרדה גדולה. גם זה דרדור מסוכן. אדם חזק יודע שהוא נשוי באושר בזכות הבחירה העצמאית עם השליטה על החיים שלו. הוא לא כלוא ולא פוחד לבחון אפשרויות אחרות. 

אני חושב שהאמירה, "אני שופעת כשרונות.. מהללים.. רק בבית זה לא מוכל", היא בעייתית.

יש לך ציפיה שהבעל יגיד לך כמה את מוכשרת וחכמה. לדעתי, כדאי לרדת מזה.

זה צורך שלך  זה לא כאילו הדבר ה"נורמלי" שקורה בכל בית. את קצת באשליות בנושא הזה לדעתי.

את "מלמדת אותו להכיר בכך"... תשמחי שיש לך בעל עדין כזה. מישהו אחר, "חכם" יותר, כבר היה עלול להגיד לך על זה כמה דברים לא הכי נעימים...

את אומרת, רק כשאני מיחצנת - ומדגישה "זה לא אני".. זה לא כ"כ ברור, לכאורה. זה לא את, היכן שאת חשה שמתייחסים אלייך כך. אבל הנה, מישהו שלא אומר לך כמה את חכמה - וישר את דואגת ש"יבין" את זה. יש בכך משהו של יחצנו"ת במהות. את כאילו "חייבת" את הפידבק של זה.. 

עדיף לבטוח במה שה' נתן לך, לא להזדקק לאישורים הללו - ולהמקד יותר במה שבונה ביניכם. ביחס הנעים. 

אם ירגיש פחות מבוקר, ואת שימת הלב למשהו שנון שאמרת, תפני מתוך חיוך, יש יותר סיכוי שיקרה כאן משהו טוב.

מוכרח לומר, שבלי קשר לשאלה אם יש בו איזה חסר אובייקטיבי - הנכונות שלו לשמוע דברים כאלה, לדעת "לדקלם אותם בע"פ", ולהמשיך לחיות איתך, מעוררות התפעלות מאישיותו ומידותיו.

אכן זה שהוא ממשיך לשמוע ולדקלם... זה רק בגלל שהוא אינו מבין את המשמעויות ...

אם הוא היה מבין הוא היה נפגע וכו'...

חוסר הבנה זה לא צדיקות יש דברים שאם אתה מבין את המשמעות ולא נפגע זה צדיקות אבל אם אומרים לך X ואתה מבין Y זה לא בדיוק חכמה לדלקם וזו הבעיה. וזה חלק מהתסכול

ובקשר לצורך בהכרה אני לא צריכה שיגיד לי את זה כל יום בכלל לא , אלא שהוא לא מכיר בזה מחוסר הבנה - וכשמישהו חיצוני מפנה את תשומת ליבו לעניין הוא ישר מקבל את זה כעובדה ואומר לי "אמרו לי שאת ממש טובה בזה" וזהו מעכשיו אני טובה בזה והוא מתחיל להבין שאני טובה בזה איפה כל השנים שהייתי טובה בזה וראית הוכחה כל יום ולא ידעת להכיר בזה ופתאום משהוא חיצוני שאת מעריך אומר לך אז זה נולד בי, זה כואב נמאס להיות מוערכת בעיניים של בעלי ע"י ערכה של אחרים!

(וזה בדברים פשוטים שכל אחד אם טיפה חשיבה יכול להסיק ולהגדיר לעצמו)

דברים פשוטים וברורים שהוא פשוט לא מצליח לראות לבד...

נראה כאילו מדובר במישהו שהוא בערך מפגר מושלם.

אנחנו לא מכירים את האדם, ולא יכולים להגיד משהו מוחלט. אבל כדאי לדעת שזה לא לגמרי ברור.

לפעמים זו דרך של התגוננות. את מעמידה אותו במצב שאדם באופן נורמלי לא היה מוכן לסבול, יתכן שזו דרך ההתגוננות שלו. מדחיק כאילו אינו מבין כלום ממה שהוא "מדקלם". יתכן שבעצם את זו שאינך מבינה מה את עושה לו בכך, ובעקיפין גם לך. לא אומר מוחלט - אבל תביאי בחשבון.

ומה שאת אומרת בהמשך, רק מחדד מה שכתבתי בהודעה הקודמת, לכאורה. הצורך הזה, שיכיר שאת "טובה בזה" - כשמדובר באדם שלפי עדותך הוא בכללי עדין, כלומר מעריך אותך ואוהב אותך - הוא צורך ש"צריך עיון".

להערכתי, לא מעט נשים מסתפקות בכך שרואות שבעליהן מעריכים ואוהבים אותן, ולא מחפשות הכרה מפורשת בכשרונות ייחודיים בדווקא..  ועוד יותר, גם לא מעט גברים, אינם רואים צורך "להגדיר" לעצמם בדיוק במה האשה שלהם טובה. אם יישאלו - יגרדו בראש, ויתחילו לתמלל את מה שינסו להגדיר באותו רגע במחשבה.. אפילו שהם מכירים כבר המון זמן, ובאמת "יודעים". אין להם את הצורך הזה. יתכן שיאמרו מידי פעם, כשנתקלים במשהו, "כמה את טובה", "וואו..חכמה".. יותר יביעו פידבק על דברים מקומיים: הערכה על השקעה בלהכין ארוחה טובה.. ובעיקר - עידוד והקשבה ותמיכה בשעת הצורך. האזנה והשתתפות.

ואולי כשהוא אומר לך: אמרו לי שאת טובה בזה.. הוא סתם רוצה לשבח אותך? לעשות לך טוב? ואת, במקום לקבל את זה כך - ישר חושבת, "מה, לא ראית את זה לבד כל השנים"?....

כמעט כל אדם, שרוצה לשמח את אשתו, אם מישהו יגיד לו, למשל: "אשתך מבינה ישר הכל מתוך פרט אחד".. יבוא הביתה ויגיד לה בחיוך: ההוא אמר שאת... ואם האשה תחשוב: אה, רק בגלל שהוא אמר אתה אומר את זה?.. אז יש לה בעיה. 

לא אומר שאצלכם זה כך, אולי הוא באמת עם "סתימות חריגה", אלא שאני מסופק בזה. וגם מסופק אם התייחסות אחרת לא היתה מביאה להרגשה טובה יותר. 

בכללי, הדרך לכתחילה במצב כזה, היתה שתאמרי לו מפורש: חשוב לי שתגיד לי דברים טובים שאתה רואה בי מידי פעם. זה עושה לי הרגשה טובה, ביטחון. אז אם לא איפכת לך מידי פעם להתבונן בדברים טובים שבי ולומר - ממש אשמח....

אבל זה לא במצב הנוכחי. כי כעת - גם אם היה מסוגל לכך - הוא "שפוט". מנסה לרַצות אותך, העיקר לומר מה שחושב שתרצי לשמוע.

אם העניינים יירגעו - תוכלי לנסות. מי יודע? אולי יתברר דווקא שבלי לחץ. הוא בהחלט מסוגל לקבל את ה"הזמנה" הזו, להתבונן מידי פעם, לשבח. אבל זה יכול להיות, אפילו כנסיון, רק אם יבוא מתוך בקשה שלך ולא מתוך שאת בוחנת אותו..

פעם להגיד לו תתבונן ותגיד וכו'.. היו מילים שהיו הולכות לפח כי הוא לא הבין מה זה באמת אומר

אני יודעת שזה נשמע חצי מפגר

הבעיה שכל חוסר התקשורת הזו וההבנה מגיע מחסמים ומחוסר התפתחות, ובחלקים באישיות ובחיים ששם כן הייתה לו יותר דינמיקה עם אנשים מחוץ למסגרת המשפחתית אז הוא נפתח וכבר הבין איך הולכים הדברים

העניין שזה היה יותר בלימוד פחות בלחיות את החיים ותורת הנפש

היום אני כבר אומרת לו משפטים כאלה ... והוא כבר יודע לקחת בהם חלק...

(וכמו שכתבתי למעלה - זה לא שהוא פתאום אמר לי שאני טובה אלא שהוא ממש התחיל לבקש את התייחסות שלי בעיניים האלו , והתחיל להתחשב בתובנות שלי בעניינים האלו זה היה יותר כמו 'פוקח עיוורם' מאשר 'פותח אילמים')

את חוזרת על "הוא לא הבין" וכו'.

ואני העליתי ספק, את באמת מבינה מה הוא "הבין" ומה לא.

את מדברת כאילו את נמצאת בעומק נפשו, "חסמים וחוסר התפתחות".. אינני יודע. אני מאד מסופק אם את יודעת, למרות שדיברת עם אנשים שיש להם תעודות..

את מדבר עליו כמו איזה "אובייקט לטפולך", כמו על מישהו חצי מפגר - ואני מסופק מאד, אם את לא טועה בכך. אם את לא עושה בכך עוול, לו - וממילא גם לעצמך.

זה שהוא מתחיל לבקש התייחסות שלך ולהתחשב בתובנות שלך - זה כמובן יפה. זה שאת בעצם מנסה "לאלף" אותו, ושימדוד את עצמו לפי כמה הוא מעריך אותך - זו בעיה רצינית.

מה שנראה בינתיים, זה שהוא הולך ומכבד אותך יותר - ואת לא מכבדת אותו בכלום, מצד האמת, מבפנים.

תיזהרי שלא יימאס לו יום אחד.... הוא אדם, לא "פרוייקט". בשביל לקדם בדברים שחשובים עבורך - את צריכה קודם כל לכבד ולהעריך במה שטוב בו, ולא לראות כאילו יש פה תמונה חד סטרית של אשה שאמורה לעצב-מחדש את בעלה.

כנ"ל, כל כתיבה פה היא חלקית, כי אנחנו לא מכירים את הנפשות הפועלות ממש. אבל כדאי אולי לחשוב על הדברים.

גם אני מרגישה שלבעלי יש קשיי הבנה שאולי קשור גם לאינטיליגנציה נמוכה.

הרבה פעמים אני מתפלאת ולא מבינה איך הוא מסתדר בכולל ואוהב את הלימוד ומצליח להבין..

ואני העליתי את זה פעם והרבה אמרו לי כמו שכתבת "מי אמר שאת יותר באמת?" ו"אל תתגאי עליו" ועוד כל מיני.

לא שאני מזלזלת באף תגובה אבל מי שלא חווה את זה לא יכול להבין שזה ממש לא נובע מגאווה אלא מהמציאות עצמה.

אני יכולה לספר לו דברים ואני לא זוכה לאף תגובה. פשוט הקשבה ואולי המהום או מילה או שתיים.

וכשאני שמה לב לזה זה מעצבן אותי כי כמה הייתי רוצה שיהיה לי בעל שמייעץ, מנתח איתי ביחד את המצב, נותן ביטוי לרגשות שלי, מנחם אותי בדרך כלשהי אבל כלום. שתיקה ודממה. ואיכשהו התרגלתי לזה.

גם ברמת ההבנה- אני יכולה להגיד לו דברים הכי פשוטים והוא לא יבין עד שאני אתן עוד הסבר וזה מביא לי עצבים כאילו -בן אדם, כמה אתה יכול לא להבין? כמה טיפש אתה?

אני יודעת שכמו אז יהיה קשה להרבה אנשים לקרוא את זה אבל כמו שאמרתי, עד שלא חווים את זה לא מבינים את התסכול אז נא לא לשפוט.

לעניות דעתי, לא כדאי להתחיל עם כדורים. אמרת שיש לך את השמחת חיים הפנימית הזאת את רק צריכה להוציא אותה מהכוח אל הפועל. את יכולה ללכת לסדנאות קאצ'ינג, הסתכלות חיובית בדגש על זוגיות אבל שמשלבת תהליך נפשי חיובי- יש דברים שמש משפיעים על הנפש לטובה.

להתייעץ(אפילו בתשלום) עם דמות רבנית שיש לה הבנה בענייני הנפש ויודעת איך להכיל אנשים (לא לזלזל בבעיות כגון אלה) ולרומם אותם. זה ממש יכול לחולל פלאים.

בתחילת הנישואין שהייתי המומה מכל מיני עניינים כאלה (גם בתחום הרגשי לא הייתה הבנה. היו לי קשיים בכניסה למשפחתו והוא אף פעם לא ידע איך להתנהל נכון. הרגשתי שאני מתמודדת לבד ואכן זו הייתה התמודדות שלי ועבודה שלי-ששכללה הרבה סבל מהימצאותי שם עד שהתרגלתי וב"ה העניינים יותר טובים).

ואז נזכרתי בדברים שאמרה לי המדריכת כלות שלי ע"ה(היתה מבוגרת) שאם שני בני זוג זוכים לעמוד מתחת החופה סימן שזה זיווג משמיים, מאת ה'.

וככה הייתי נרגעת מהחששות שאולי זה לא טוב ולא מתאים ואולי לפרק.

כדאי קודם לעבוד. אני לצערי לא מרגישה שהשתפרתי מבחינת המידות שלי וההצלחות והעשייה שלי אבל...יש תמיד מה לשפר.

בתקווה לבשורות טובות, מקווה שהועלתי במשהו.

לנשים. כי להבין שהתחתנת עם גבר לא חכם זה ממש לא נעים בלשון המעטה.

לא יודעת, אני רואה מסביב גברים שכן מבינים וזה זורם ולא צריך להסביר כל מילה וזה לא אומר שהם גאונים הם פשוט קולטים מה מדברים איתם.

ואצלו לצערי זה לא כך.

משתדלת להתפלל על זה כשאני זוכרת, משתדלת לא לומר לו על כך דבר(אם כי לפעמים אני מאמינה שהוא מרגיש מתגובותיי). ה' יעזור לנו.

אם למישהו יש עצות מניסיון זה בטח יעזור

אני גם לא מבינה.. כי בתכלס בעלי הוא לא טיפש.. הוא עובד בעבודה שאין מצב שהוא יכול להיות

טיפש..

אם תוכלי לתת דוגמאות למשל מה הוא לא מבין ואז יהיה אפשר יותר לדעת מה את מתכוונת

לי קורה הרבה שהוא שוכח דברים או לא שם לב.. או שאומר שאני לא מסבירה.ואז צריך להזכיר לו כל הזמן.. אבל אני גם מרגישה דומה שאני רואה גברים אחרים שזה זורם ישר מבינים מה מתכוונים ולא משגעים את השכל.. אבל אולי זה רק כי נראה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר?...

 אז אני אומרת טוב זה אולי בגלל שיש עליו עומס בעבודה גם והוא לא הבנאדם הכי רגוע בעולם..יש לו לחץ מכל מיני כיוונים..  אז אולי זה קשור.. לאלוקים פתרונים...

איך זה מתבטא אצלו?

משום מה...אבל זה דברים די פשוטים... אם אזכר במשהו...

כי בעלי לא עובד וכשעבד זה לא הייתה במשרה  חכמה בלשון המעטה

כתבת עם הרבה שגיאות כתיב, חוסר הבנה של כללי פיסוק בסיסיים ועוד.

לא התרשמתי ממה שכתבת שאת כזו "חכמה".

יכול להיות שאני טועה, אבל יכול להיות שאת טועה בהערכתך את עצמך ואת בעלך?

לכתוב על בעלך: "האדם פשוט בור". מאיפה מגיעים לכזו התנשאות על אדם?  על אדם מהרחוב לא הייתי חושב, וודאי שלא אומר, דברים בסגנון שכזה. אז על בעלך?

כאדם שלמד מקצוע מאוד יוקרתי, במוסדות היוקרתיים ביותר, כמי שמתפרנס מאוד יפה אני יכול לומר לך שהמדידה שלך את ערכו של מי שבפנייך נשמעת שטחית.

במקום כדורים הייתי מייעץ להחליף משקפיים, למשקפיים עמוקות וורודות יותר. למדוד אנשים לפי מה שהם, לא לפי מה שהם עובדים, דברי החכמה שהם משמיעים וכד'.

קשה מקריאת המכתב הכל כך מזלזל, שלא לומר מלגלג, שלא לחשוד ברמת האינטליגנציה הרגשית שלך.

בכוונה כתבתי באופן מעצבן וחד צדדי- כדי לנסות לגרום לך להבין שאולי גם את צריכה לעבור תהליך של התבוננות פנימית והערכה עצמית. בוודאי שיש הרבה דברים אמיתיים במה שכתבת, אך את צריכה להבין שלא כל האמת נמצאת אצלך. 

סליחה אם זה היה פוגע. אשמח לקרא את תגובתך.

ולצערי הייתי רוצה שזו תהיה הבעיה,

אני עוסקת במקצוע אקדמי מכובד (ועובדת במשרה ...)

את ההגדרות שכתבתי למעלה העלו אנשי מקצוע מוסמכים ולא אני ...

הדברים שכתבתי וציינתי ברובם אינם פרשנותי אלא מהסברים מבעלי מקצוע (בעלי תעודה!) על מצבנו....

אתה לא יודע מי האדם לצידי , בשבילי להגדיר את מצבו כבורות (שב"ה הולכת ונעלמת כי הוא מתקדם)

זו דווקא לימוד זכות, כי הרבה דברים שהוא עשה בחיינו יכלו להיחשב כאכזריות אם הוא היה מבין את הסיבות ההשלכות והמשמעויות אבל הוא לא הבין(ולא רק בהבדל של גברים ונשים) לכן זה מרגיע שזה מגיע מחוסר הבנה ... אפילו בדברים פשוטים

הייתי שמחה שהמשקפיים ישנו לי את ההסתכלות למרות שהעובדות בשטח שונות...

הייתי שמחה לו תשובתך הייתה עוזרת לי במציאות. כי לי היא נראית כהשתלחות ולא יותר מזה.

אני מסכימה שאני צריכה לחדד את הדברים הטובים ולהתמקד בהם....

אבל זה לא רק ההסתכלות כי בפועל גם כשאני מנסה להתמקד בטוב אני מגלה את עצמי חסרה ועצובה בנפש יותר מאשר בשכל.... כי בשכל אני מבינה....

וזה בדיוק מה שביקשתי חיזוקים והצעות ... 

כי הייתי רוצה לשמוח בחלקי לא רק מההבנה אלא בלב שלי, באמת !

וכן יש פער עצום... לפי בעלי מקצוע ששמם מועלים כאן פה ושם כמובחרים בתחומם!

אז אני מציגה עובדות ... רוצים תבטלו אותם אבל בחיי היום יום אני נפגשת איתם... ולא במראה!

זה מזה.

שניכם לא רוצים להיפרד זה מזה, כי רואים גם את הטוב שיש בשני/ה - וקשורים. ויש ילדים נפלאים.

יש לו דברים נפלאים - עידנות, יראת שמיים, מידות טובות, אדם מדהים, מנסה (סובל מאשתו);

ויש דברים שלפי ניתוחך, חסרים לו (חלקם זו העתקה של מה שאת חושבת שצריך להיות לו, מתוך תחושתך כאשה את מה שיש לך).

לענ"ד, את לא אמורה לנסות לעצב לו את האופי. מה שכתבת, "צריך לפתח לו".. נראה לי כטעות חמורה. 

יש את האדם. אם את תנסי "לעצב אותו", הוא לא יהיה הוא. הוא בכלל לא כ"כ יהיה... איש, עוד יותר מאשה, אינו יכול לתפקד לפי מה ש"אומרים לו": תהיה כך, תרגיש כך, תפתח תובנה.... הוא מאבד כך את הבסיס שעליו הוא נשען, שזו תחושת האישיות שלו - שיש לו אותה, למרות לשעתך אין לו מודעות-עצמית, כי אינו מגדירה במילים (מי אומר שהוא זקוק לכך..).

וקל וחומר, שבוודאי לא יפתח כך ביטחון עצמי. אין מה שהורס את הביטחון העצמי יותר מהתייחסות כזו, ונסיונות "בניה מחדש" כאלה.

על כן, אם הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי, צריך לאפשר לדברים להתפתח כך. אפשר פה ושם הערות מקומיות, לא בסגנון מתלונן ומבקר, אלא בסגנון מבקש (אם תשאל איך היה לי היום - זה מה זה ישמח אותי....).

להתמקד, בפני עצמך, מפעם לפעם, בנקודות הטוב שבו, זה עוזר להתאהב מחדש. לאהוב אותו על הטוב שבו.

מזון לצדדים נוספים שאת צריכה, אינטלקטואליים וכד', אפשר למצוא גם בשיעורים וכיו"ב. נכון שקשה שאי אפשר לשתף בכל דבר, יש לקוות שעם הזמן זה ישתפר.

כמה שירגיש יותר ביטחון ביחס שלך - כך יש יותר סיכוי שאפשר יהיה למצוא יותר משותף. בוודאי ביחס לילדים.

אם את רוצה לחיות איתו, את צריכה לכבד אותו, להסתכל בעין טובה, להפסיק לנתח בתמידיות מה חסר לו.

יחס מכבד, בונה אדם מכובד.

זו ענ"ד.

נקווה שתצליחו.

אני חושב שיש פה בעיה גדולה, אנשים בעיקר מדברים פה עד כמה הבעל הוא בעייתי וכו' ואי אפשר כך וכו'

אולי אתם לא רואים ממה שהפותחת כתבה אבל נראה שהיא שמה לב שבעלה מתקדם ומנסה להשתפר, אמנם זה תהליך ולפעמיים הוא תהליך ארוך אבל הוא בהמשך יגרום לזוגיות הרבה יותר טובה משאר הזוגות.

מה שאני רואה פה זה בעל שמבין שיש לו בעיה, וזה חשוב להדגיש את זה, הוא מבין שיש בעיה, והוא מוותר על האגו הגברי שלו והולך לטיפול (כל גבר יודע עד כמה טיפול מוריד את האגו כמעט ל0) והוא עושה את זה בשביל אשתו, בגלל שהוא אוהב אותה ומכבד אותה, הוא עושה דברים שהוא יודע שישמחו את אשתו (כמו לצאת עם אשתו), הוא משקיע בטירוף, כי הדבר הזה גורם להרגשה רעה ביותר המצב הזה שאתה לא מבין את אשתך ומנסה באמת להשתפר וזה לאט לאט זה גורם להרגשה רעה. לריקון הכוחות להרגשה של ריקניות.  באמת יש פה מישהו שמשקיע!!

לפותחת- מהדברים שלך נראה שהוא לא מעריך אותך וכו', תדעי שגבר שעושה הכל (וכן ללכת לטיפול זה המון לגבר פשוט המון!! וכן ללכת איתך החוצה וכו') בשבילך שעושה מה שהוא יכול למרות הקושי הנפשי שלו מהטיפול, שמשקיע ומשנה את עצמו מקצה אל הקצה- זה בעל שאוהב שמעריך! נכון הוא לא אומר את זה הרבה אבל הוא משדר את זה בכל רגע ורגע! והשתיקות שלו יכולות לבוא מהרבה מקומות, ויכול להיות שזה בגלל שהוא מרגיש רע עם עצמו שהוא גורם רע לאשתו שהוא אוהב ואם זה בגלל שהוא בעיקרון מופנם ואם זה תסכול מהטיפול ומחוסר התקדמותו ואם זה כל כך הרבה דברים, תדברי איתו תנסי להבין אותו, ממה שזה נראה במחילה ממך- זה נראה שלמרות האהבה העזה אליו את מזלזלת בו, את חושבת שאת יותר חכמה, ואולי גם את משדרת לו את זה, את מצפה שהוא יפתח אלייך אם את משדרת זלזול?? גבר חכם זה גבר שמבין שהוא צריך טיפול והוא מטפל בעצמו, שהוא יעשה הכל בשביל שיהיה לאשתו טוב.. וכן בעלך חכם, בעלך ענוותן, בעלך מוריד את עצמו בשבילך! תסתכלי על זה כך ואז תביני עד כמה הוא חכם ועד כמה הוא נותן מעצמו בשבילך!

מישהי פה כתבה שבעלה מקשיב ולא כל כך מגיב- תשמחי בזה שהוא מקשיב, זה אחד הדברים הקשים מאוד לגברים... להקשיב ולנסות להבין, חוסר תגובה לא בהכרח מסמל חוסר אמפטיה, חוסר תגובה הוא לפעמיים מראה הרבה מאוד הבנה ולכן לא מגיע תגובה כי מנסים להכנס לראש של המדבר.. ומיוחד זה כך אצל גברים. גברים יתנו בדר"כ עצות, אבל בעלך ב"ה הבין שאשה צריכה שותף למה שהיא עברה ולכן הוא מעדיף לשתוק ורק להקשיב.. כך זה לפחות רוב הגברים ששותקים..

נ.ב. לפותחת- אם עברת כל כך הרבה טראומות יש סיכוי מאוד מאוד גבוהה שמה שאת מרגישה (ריקנות וכו') זה בגלל מה שעברת בעבר, טראומה לא עוברת מעצמה, צריך לטפל בה, מציע לך לחשוב על זה ברצינות

נ.ב. 2- בדר"כ חוסר הבנה אחד כלפי השניה נובע  מתוך השוני שזה איש וזה אישה.. וזה לגיטימי שיהיה הרגשה שלא מבינים אחד את השניה

עכשיו הוא מבין שיש לו בעיה ...

כי תמיד הלכנו לטיפולים זוגיים ולא פרטניים, 

ועכשיו כשהלכנו לפסיכולוגית נורא מוסמכת היא שיקפה לו שדווקא הוא צריך טיפול הוא ניסה לדחוף אותי כל פעם לטיפול ולטעון שגם אני צריכה(לא שאני שוללת את זה .. אבל המקום שהוא נמצא והעבר שהוא עבר, שמעולם לא טופל, כלומר גם לו יש משקעים מיתמות בגיל צעיר מאוד מאוד וכו'... ) אז הוא התחיל להשלים שאצלו יש הרבה אחראיות על מצבנו... (וגם זה תסכול של שנים)

אני עברתי טראומה שלוותה את הילדות אבל , הילדות שלי ב70 אחוז הייתה ילדות שמחה ומלאה בכיף אהבה וערכה מההורים. ומיד כשיצאתי לבחרות הכלתי לטפל בעצמי..

נכון המשקעים מלווים גם אותי אבל אף פעם לא התכחשתי אליהם ואל השלכותיהם...

והוא דווקא כן!

לצערי אני חשובה לו.. אבל לא בגללי הוא הולך לטיפול , אלא בגלל שהנישואים חשובים לו 

וחשוב לו להשקיע בזה, לכן ב"ה זכיתי שירצה לטפל בעצמו...

וחשוב לי להדגיש שלא ישר זלזלתי .. אבל הכוחות והכאב עושים את שלהם...

הלוואי שלא ...

זה איך שאמרתם שגיאות הכתיב של הקוראת לעצמה 'חכמה'

התכוונתי לומר איני ,

כלומר זה פשוט כי החדירו לו לשכל שנישואים זה חשוב וצריך לעבוד קשה, אז זה מה שהוא עושה

ופחות קשור לאהבה לאשתו....

יותר מידי נתונים מזהים...

מעדיפה שלא

טוב נמאס לי לשכנע אנשים בקושי שלי...
תאמינו לי שלא חשבתי שקיימת מציאות שכזו... לפני
ואם גם אני הייתי קוראת את השרשור לפני הנישואין סביר להניח שהייתי חושבת שהאישה הזו לא בסדר לא יודעת לכבד את בעלה לא מעריכה וכו'... אבל כיום אני מבינה שיש דברים הכרחיים שהם אוכל נפש , כמו אוויר, מים - א' ב' - קריטי לנישואים תקינים.
 
כאן ישנם כישורי חיים, והנחות יסודת בסיסיות שחסרות,
אנשי מקצוע ניסו להגדיר את זה כבורות כדי לשלול תסמונות תקשורתיות גרועות...

אני לא רוצה שהוא יהיה חצי מפגר (וכואב לי כל - כך אני רוצה בעל ולא פרויקט אבל אם לא הייתי מתחילה לעמוד עליו חזק שילך לטפל כנראה שהיינו כבר לא יחד ממזמן אחד הדברים המעודדים שהוא באמת צעיר אז זה יתקדם ומתקדם השאלה עד שזה יקרה כמה זה יעלה לי) וזה בדיוק הבעיה אין לו תפיסת עולם בנויה נכון,  לא בפרשנות אלא במושגי יסוד וזה גורם לי צער וכאב רב...
ממש הצחיקו אותי כל היועצים האלו שכל הזמן יעצו לי על מישהו אחר שהוא לא בעלי (ולא מחוסר הכרות אלא מהתעלמות מהעובדות ולהציגן כתלויות מבט נטו) - ואז כשהגענו לקצה פתאום שמו קלפים אחרים על השולחן, והתייחסו לאמת שעולה מהדברים, דבר שהם ניסו לדחות כדי להראות רק את הטוב, וזהו. אבל זה לא עוזר לברוח מהמציאות...
כי גם מאחורי המקלדת וגם מחוץ לחדר הייעוץ
זה לא משנה איזה תפיסות עולם מחדירים
אם הופכים את המציאות למה שהיא לא, אז זה מגרש דמיוני לא אותו מגרש שאיתו אני נאלצת להתמודד בסופו של דבר.

כי באמת זה לא נכון ולא נעים להציג כאלה עובדות על בעל לפני אישתו...
אבל זו המציאות שאיתה אני מתמודדת ולא התבנית שאתם מנסים להכניס.

עלו כאן הרבה כיווני מחשבה, שאלות כלפי עצמי וסביבתי, חיזוקים ועצות
(קצת השתלחויות שברור לי שהגיעו כדי לעזור - למרות שהלוואי שבזה זה היה תלוי) 
מודה לכולם שהגבתם והתייחסתם...
הלוואי שהקב"ה יהיה בעזרתי כי אני אכן כאובה מאוד...

אשמח לשמוע עוד

(ל'אופטימיתת' תתפלאי לשמוע שהכדורים הם נטו כדי לחזק את מצב הרוח שלי - כדי לשמוח למרות, וזה מחרפן אותי כאילו רוצים לשים אותי על 'השתק' עד שהוא יעלה על דרך המלך, כי הסברתי להם שהתהליך שלו מתחיל פשוט לרוקן אותי מכוחות לבית ולילדים- וכן אני יכולה לשמוח למרות הנישואים אבל זה בתנאי שאני מתנתקת רגשית (מניסיון) ממנו ואז אפילו מגע קטן פשוט דוחה אותי זה או שאני פה או שלא ...)

אף אחד לא רוצה לומר שאין לך קושי אמיתי - וגם אף אחד לא יכול לומר. הרי לא מכירים.

העלו צדדים, שלעיתים יכולים להיות כשאשה כותב כמו שכתבת - במטרה, מתוך אמון בשכלך ושקול דעתך, שתבדקי אולי זה יכול להציג דברים באור שונה קצת.

כמובן גם יתכן, שאת פשוט, מאד צדיקה, ולוקחת עלייך מציאות שבאמת לא הכרת, ושהיא ממש כמו שאת חושבת עליה, ומתאמצת בכל כח להעלותה לטובה. יתכן. אבל חשוב להעלות גם אפשרות שיש חסר בהסתכלות, שלא הבחנת בו.

תשקלי ותראי.

בסופו של דבר, ברור שאת מרגישה ממש כאובה. וברור שמה שאפשר לעשות כדי להרגיש שמחה יותר, בגבולות הסביר ובלי "לנתק מגע" לחלוטין מהנישואין - יש לו הצדקה..

תצליחו. ישלח עזרכם מקדש.

יש דברים שקשה להבחין בהם ובמשמעויות שלהם לפני גיל 20 וקצת. גיל ההתבגרות מסתיים בפועל בגיל 24-25 ואלה שמתחתנים לפני פשוט מתבגרים כשהם נשואים. זה לא חריג שאנשים מגלים על עצמם דברים חדשים בזמן שהם הורים לתינוקות. 

אלא ניתחה אותו כאדם חסר הבנה בהרבה עניינים, חסרים יסודיים שלדעתה הם עוד מהעבר.

אמירות כאלה, לפעמים באות מהכרת אמת של המצב - וכבר ראינו גם שלפעמים באות  מגישה מוטעית כלפי הבעל.

יש מקום, וחשוב, להפנות את שימת הלב שזה יכול להיות כך.

היא תתבונן במצב - ותחליט מה מתאים אצלה.

לגבי דברייך - אכן חוסר מכנה משותף זה דבר גרוע מאד. דבר שממש צריך לעבוד עליו.

[ודווקא בגלל זה - צריך להיזהר בהיקש ממציאות למציאות. אדם נוטה לעיתים לקרוא את הסביבה לפי מה שאצלו]

אבל הניתוח של הבעל כמישהו כזה, ובצורה קיצונית, הוא דבר שיכול לפעמים להיות אמיתי - ופעמים רבות מגישה שגויה לחלוטין אל הזולת. לפעמים הגישה הזו אפילו "מייצרת" מצב.

לכן, חשוב להציג את הדברים - כדי שאשה ישרה תוכל לבדוק "מחדש" אם צריך, האם ניתוחה את  המצב אובייקטיבי, או שמא יש מקום לשיקול נוסף של השיפוט; או להתנהלות שתדגיש צדדים אחרים חיוביים שקיימים.

את התגובות שלך לאורך השרשור.

את מדייקת ומנתחת נכון.

ולפותחת השרשור-

למעלה, כששאלתי אותך מה מחזיק אותך שפויה בתוך המלחמות התמידיות שאת עוברת-

הצגת מצב של שיפור גדול ושל עלייה.

ממה שקראתי בהמשך השרשור נראה שגם העלייה הזאת עלתה לך בדמים, ועכשיו היא לא מספקת אותך.

עכשיו השאלה שלי היא כזאת:

נניח וכל הסיפור הזה היה קורה לאחותך. נניח והיית שומעת ממנה שבעלה לא מוכשר לחיים והיא מתוסכלת מאוד מרמת השיח שלו ואובדת עצות.

נניח והיא הייתה משתפת אותך לפרטי פרטים בסיפור, והסיפור שלה זהה בדיוק לסיפור שלך-

מה היית מציעה לה?

וכך כתבתי מקודם:

"וברור שמה שאפשר לעשות כדי להרגיש שמחה יותר, בגבולות הסביר ובלי "לנתק מגע" לחלוטין מהנישואין - יש לו הצדקה.."

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה