אמא מעירה, לקום ,לקום, בוקר ,לימודים,בוקר טוב וכ'ו קיצר לא קמתי... אמרתי יאלה 5 דקות ואני קמה

 אני קמה אחרי מה שנדמה כ-5 דקות מסתכלת בפון קולטת שעברה שעה וחצי ואני חייבת לטוססס כי אני מאחרת במלא ואני מפספסת שיעור אנגלית ל"ע ,קיצר אני מתחילה להתארגן הכי מהר וחפיף שאפשר, כולי לחוצה חוטפת משו קטן לאכול ורצה לכיוון הדלת ,באמצע הדרך לדלת אני מסתכלת בשעון מולי והופכת למצב כזה-  

ובכן... השעון בפלאפון שלי מקדים בשעה... אני נ-פ-ל-ת-י ב-מ-ק-ו-ם , טוב יש לי עוד שעה, מה עושים בה??

זה היה אחד המצחיקיםם

(בסוף מסתבר שזה באמת היה 5דק ולא רק נדמה)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול