נעליו חרקו כשצעד במסדרון המוביל אל המשרד. הוא שקל בינו לבין עצמו האם מוטב יהיה אם יסוב על עקביו ויחזור, אך לפני שהכריע בדבר כבר הגיעו רגליו אל מפתן הדלת המבוקשת. הוא הניח יד מהוססת על הידית ופתח אותה לאט ובחשש.
באותה שעה נגלה לפניו הרב יהושע יושב רכון מעל ספריו, עט בידו ומשקפיים גדולים ועבים על אפו. דפים מדפים שונים נעוצים בין עמודי הספרים. פיו ממלמל את הטקסטים העתיקים, מתרגם אותן מן הכתוב אל הנשמע, מן התרדמה אל החיים. באור הזהוב של המנורה, הכל נראה הרמוני כל-כך. הוא חשש לקטוע את השלמות הזאת, אך ידע שהרב מחכה לו. מקוצר הזמן, עבר שבוע עד שהרב הצליח להתפנות בשבילו. כשראשו ורובו בתוך החדר, נקש קלות על לוח הדלת.
"אה... הרב, אנחנו דיברנ... אה, הרב פנוי עכשיו?", נזכר לפתע להיות נימוסי.
"או, או, כן. כן, תיכנס", הרים הרב את עיניו ומיד השפיל אותן להשלים עוד שורה אחרונה בטרם יסגור את הספר.
"טוב", התחיל הרב. "אמרנו משהו לגבי התלבטות, אז שכדיברנו, נכון?"
"כן, הרב", השיב בפשטות. הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "אני תוהה על המשך דרכי בישיבה".
הרב הביט בו בעיניים עמוקות וממוקדות, סנטרו שעון על אגרופו. שתיקה השתררה והניסוחים המוקפדים הדהדו מעט לפני שנמוגו בחלל החדר.
"איפה ההתלבטות? אילו שני ערכים אתה מוצא שמתנגשים אצלך?"
"אני רוצה להישאר עוד תקופה רצינית בישיבה וללמוד. הרב תמיד לימד אותנו מה הערך של לימוד תורה, ושכתלמידים יש לנו אחריות על כלל ישראל וש...". הוא חיפש דוגמה נוספת, אבל החליט לגשת ישירות לעניין. "כרגע אני לא... לא מוצא את ה... אין לי את הכוח, אין לי את הרצון. עייפות כזאת". והקול שלו באמת נשמע עייף.
הרב הנהן והשתהה לכמה רגעים. "אז אתה רוצה או לא רוצה?", ניסה הרב לדייק.
הוא נמנע מלהשיב תשובה שקרית או בוטה מדי. כך הוא מצא את עצמו יושב שם שותק.
"תראה", התחיל הרב בלעדיו. "אתה רואה שלא כולם בבית המדרש אברכים. לא כולם יכולים, לא כולם רוצים, לא כולם בנויים לזה. אנחנו לאו דווקא מכוונים לזה. אנחנו מרוצים מזה, אבל לא מצפים מכולם להיות כאלו". הוא היטיב את ישיבתו בכיסאו והמשיך. "יש - וזה קורה לא מעט - שתלמיד לומד ברצינות ובשקידה ובסופו של דבר מרגיש שהגיע לאיזה שלב של מיצוי. טוב, לא מיצוי", מיהר לתקן את עצמו. "את התורה אי אפשר למצות, אבל הוא רואה שכרגע הוא צריך לימוד בקצב פחות אינטנסיבי. זה בסדר גמור".
"מה אתה כל כך מופתע?", צחק הרב בחיוך שניכר מבעד לזקנו העבות.
הוא תהה בינו לבין עצמו. ממה אני מופתע באמת?
"האמת", אמר ברגע של שחרור, "יותר ציפיתי שהרב ייתן לי יותר סיבות למה להישאר בישיבה".
הרב משך בכתפיו. "אני אומר מה שאני חושב. משתדל, לפחות. וכרגע אני חושב שזה הזמן בשבילך. אתה גם לא צעיר כל-כך, נכון?".
"הרב, אני מרגיש שנכשלתי", הטיח בו התלמיד.
הרב יהושע הרצין באחת.
באותה שעה נגלה לפניו הרב יהושע יושב רכון מעל ספריו, עט בידו ומשקפיים גדולים ועבים על אפו. דפים מדפים שונים נעוצים בין עמודי הספרים. פיו ממלמל את הטקסטים העתיקים, מתרגם אותן מן הכתוב אל הנשמע, מן התרדמה אל החיים. באור הזהוב של המנורה, הכל נראה הרמוני כל-כך. הוא חשש לקטוע את השלמות הזאת, אך ידע שהרב מחכה לו. מקוצר הזמן, עבר שבוע עד שהרב הצליח להתפנות בשבילו. כשראשו ורובו בתוך החדר, נקש קלות על לוח הדלת.
"אה... הרב, אנחנו דיברנ... אה, הרב פנוי עכשיו?", נזכר לפתע להיות נימוסי.
"או, או, כן. כן, תיכנס", הרים הרב את עיניו ומיד השפיל אותן להשלים עוד שורה אחרונה בטרם יסגור את הספר.
"טוב", התחיל הרב. "אמרנו משהו לגבי התלבטות, אז שכדיברנו, נכון?"
"כן, הרב", השיב בפשטות. הוא נשם נשימה עמוקה והמשיך: "אני תוהה על המשך דרכי בישיבה".
הרב הביט בו בעיניים עמוקות וממוקדות, סנטרו שעון על אגרופו. שתיקה השתררה והניסוחים המוקפדים הדהדו מעט לפני שנמוגו בחלל החדר.
"איפה ההתלבטות? אילו שני ערכים אתה מוצא שמתנגשים אצלך?"
"אני רוצה להישאר עוד תקופה רצינית בישיבה וללמוד. הרב תמיד לימד אותנו מה הערך של לימוד תורה, ושכתלמידים יש לנו אחריות על כלל ישראל וש...". הוא חיפש דוגמה נוספת, אבל החליט לגשת ישירות לעניין. "כרגע אני לא... לא מוצא את ה... אין לי את הכוח, אין לי את הרצון. עייפות כזאת". והקול שלו באמת נשמע עייף.
הרב הנהן והשתהה לכמה רגעים. "אז אתה רוצה או לא רוצה?", ניסה הרב לדייק.
הוא נמנע מלהשיב תשובה שקרית או בוטה מדי. כך הוא מצא את עצמו יושב שם שותק.
"תראה", התחיל הרב בלעדיו. "אתה רואה שלא כולם בבית המדרש אברכים. לא כולם יכולים, לא כולם רוצים, לא כולם בנויים לזה. אנחנו לאו דווקא מכוונים לזה. אנחנו מרוצים מזה, אבל לא מצפים מכולם להיות כאלו". הוא היטיב את ישיבתו בכיסאו והמשיך. "יש - וזה קורה לא מעט - שתלמיד לומד ברצינות ובשקידה ובסופו של דבר מרגיש שהגיע לאיזה שלב של מיצוי. טוב, לא מיצוי", מיהר לתקן את עצמו. "את התורה אי אפשר למצות, אבל הוא רואה שכרגע הוא צריך לימוד בקצב פחות אינטנסיבי. זה בסדר גמור".
"מה אתה כל כך מופתע?", צחק הרב בחיוך שניכר מבעד לזקנו העבות.
הוא תהה בינו לבין עצמו. ממה אני מופתע באמת?
"האמת", אמר ברגע של שחרור, "יותר ציפיתי שהרב ייתן לי יותר סיבות למה להישאר בישיבה".
הרב משך בכתפיו. "אני אומר מה שאני חושב. משתדל, לפחות. וכרגע אני חושב שזה הזמן בשבילך. אתה גם לא צעיר כל-כך, נכון?".
"הרב, אני מרגיש שנכשלתי", הטיח בו התלמיד.
הרב יהושע הרצין באחת.
