אני מניחה שתחושת אשמה לא מתפתחת בעקבות מקרה אחד.

בבית שבו מאשימים הרבה יגדל ילד שמרגיש אשם ואז גם הוא יהפוך למאשים.

אי אפשר ממש להסכים או לא- כי זה לא מתמטיקה...

(חדשה כאן בפורום, ולא רוצה להידחף, זה פשוט ה-תחום שלי.)

כגננת, וכבת ראשונה במשפחה, אני יכולה להגיד שחשבתי לפני שילדתי (במיוחד לפני הבן השני. הראשון די מלאך.) שזה פשוט לא לצעוק על הילדים. זה לא.

רמת הקרבה הנפשית היא כזאת גדולה, רמת העומד והאחריות מכבידה. ההתמסרות באימהות מטשטשת גבולות בינינו ובין הילדים, וזה עלול לגרום לתסכול, אם לא יודעים להתנהל נכון רגשית. ולכולנו יש מה להשתפר.

אחד מהדברים שעלול לגרום ליותר צעקות הוא: לחשוב שאת /אמורה/ לא לצעוק.

אני חושבת שיש איזה פחד סביב הנושא של אחריות ואשמה. העמדת גבולות לילד מאפשרת לו לפתח את המרחב שלו. בו הוא חש גם אחריות וגם אשמה. שתי התחושות האלו בריאות ותקינות כשהן מגיעות במקום הנכון: אחריות על המעשים ותחושת אשמה על השגיאות שעוזרת לנו לחזור בתשובה ולהתקדם. לא היינו רוצים לחיות עם אדם שאין לו את התחושות האלו, וזה יכול להיות אפילו פסיכוטי.

גם כאן, בהרצאה מקצועית ששמעתי הסבירו שהתחושה של הלופ וההתבלגנות עם רגשות אשם, שמגיעים לתחושה שאין לי סיכוי וכמה גרועה אני - כל זה קורה בתהליך כזה:

אדם חש רגש כלשהו -> הוא מרגיש שאסור לו להרגיש אותו -> חשש רגשות אשמה -> חש שאסור לו להרגיש רגשות אשמה (כי זה סימן לחולשה, כי זה בקשת עזרה. מכל מיני סיבות) ->חש על זה רגשות אשמה חמורים יותר -> וכו וכו.

אחד מהרגשות האנושיים הוא אשמה. כדי להתנהל איתה נכון חייבים לחוש בה, לעבוד איתה. אם נתעלם ממנה או נכחיש אותה ייסתם צינור הרגשות כולו. מותר לחוש אשמה, צריך לחוש אשמה לפעמים, קטנה כזאת. להרפות ולדעת שגם כשאני מרגישה אשמה וגם כשאני אשמה - אני עדיין בסדר גמור. להתנצל אם צריך, ולקבל לעתיד לבקש עזרה או להתנהל אחרת.

וככה להתנהל גם עם הילדים: אני כועסת עליך (עדיף לא בצעקה, ברור.) ואני עוזרת לך לקחת אחריות על המעשים שלך, להתנצל ולהשתדל להיות יותר טוב. ובכל מקרה, גם כאשני כועסת עליך - אני אוהבת אותך! ולהדגיש את זה שוב ושוב.

וכמובן, אצל כל ילד זה אחרת, בצורה ובמינונים.

(כתבתי על זה קצת בבלוג שלי,

כאן על החזרה בתשובה הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם

וכאן על הצעקות היום נדבר על צעקות.

מוזמנת לקרוא.)

מאחלת לך להיות בדיוק האמא שאת רוצה להיות, כשתהיי

תינוק, זורק כפית (אז מה..); צועקים עליו - הוא לא מבין מה רוצים בזה.

אז היא טוענת שדבר כזה שחוזר בקביעות בכל מיני אופנים, מפתח רגשי אשם לא בריאים. מרגיש בכללי, "אשם".

למה? כי הוא הרי אינו מבין מה לא עשה בסדר. למה היה אמור לעשות אחרת. ממילא מרגיש שהוא כנראה מישהו כזה שעושה דברים שצועקים עליהם... אם היה יודע שבאמת לא כך צריך לעשות ומבין למה, אז היה מבין את הגערה.

אבל:

קודם כל, זה לא קורה כ"כ מהר. בד"כ, תינוק שצועקים עליו (למה..), שזרק כפית באמצע האוכל, באמת לא מבין, עובר הלאה, לפעמים משתעשע גם מזה, וימשיך לזרוק..

אבל זה נכון שסתם "גערות" באופן קבוע, ללא הבנה למה היה אמור לנהוג אחרת, זה יכול לגרום לחששנות. לא יודע אם דווקא "אשם", אבל תחושה כזו שהוא "לא בסדר"...  וזה כמובן דבר גרוע.

ובכללי, ילד קטן לא אמור להרגיש "אשֵם", לדעתי, גם בדברים שמבין. הוא קטן מידי בכדי לעכל את הענין, לקחת את זה על עצמו. הוא לא בגיל להרגיש "אני לא הייתי בסדר". זה לא השלב. אבל, לפי הגיל, מתפתחת אמירה גם של מה לא עושים, וזה לא יפה שאמרת לו כך, הוא מצטער, תבקש ממנו סליחה, תעשה "טובה"; ואם פיזרת את כל המשחקים, אז כעת צריך לאסוף, וכד'.  אבל לא במובן של רגש אשָם אישי, אלא הערה על המעשה.

בגיל יותר מבוגר, יש מקום ל"רגש אשם" מקומי אצל האדם. כמו שאנו אומרים: אשמנו, בגדנו... בצער.

והרב קוק זצ"ל כותב, שאחד מהיסודות של התשובה במחשבת האדם זה הכרת האחריות על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזה גם תוכן הוידוי, שמודה האדם שאין שום ענין אחד שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו כי אם  את עצמו - ובזה הוא מברר לעצמו את חפש הרצון ואת היכולת שלו, וכך מפנה את הדרך לשוב לה'.

כלומר, בשלב בשל, הכרת האחריות גורמת לתחושת אשמה על מה שנעשה לא כהוגן, כי האדם יכול אחרת - וממילא גם יכול לחזור בתשובה ולעלות על דרך טובה.

ה"בהלה" כיום לפעמים, בסגנונות תרבות מסויימים, שח"ו "לא תרגיש אשם", היא לא מדוייקת... למה לא? אם אתה אשם במשהו - אתה אשם.. אז תתקן. זה ההיפך מ"רגש אשם" קבוע, לא-יוצלחיות כזו. אדרבה, אדם אופטימי, רואה שעשה משהו לא כראוי - אומר, אוי, אני אשם בזה (אם הוא באמת אשם.. לא תמיד). קדימה - תיקון.. נגמר.

כמובן, צריך גם ללמד זכות - לפעמים גם על עצמו - על למה דברים קרו אבל לארגן מחדש את הבחירה בצורה טובה יותר.

ובכללי, אין ענין לכעוס ולצעוק על ילדים. אפשר לגעור כשצריך גם בלי זה. ואם קורה, לא צריך להיבהל יותר מידי, כשזה בתוך מכלול טוב ובצורה לא מופרזת ממש.

לפעמים יש מקום להראות - בצורה לא מוגזמת - "כעס הפנים"; כלומר, כלפי חוץ להראות הבעה/אמירה של אי שביעות רצון מהתנהגות כלשהי.

בד"כ, עם השנים לומדים גם דברים כאלו לומר בצורה מתונה, שיש בה לא פחות חד משמעיות.

וגם אין ענין, לדעתי, להשתמש במילה הזו יותר מידי "כועס/ת" עליך. בשביל מה.. כעס זו לא מידה טובה. אפשר להעיר על הענין המדובר עצמו.

אני יכולה לראות יותר שזה נכון.

כשהם היו קטנים השתדלנו להימנע מנתינת משמעות שלילית

למעשים שנעשו מתוך כוונה פשוטה או תמימה,

ובאמת הם היו רגועים ולא היו בעמדת התגוננות והאשמה.

ככל שהם נחשפו יותר במקומות הלימוד

ליחס (שהרבה פעמים בלתי נמנע ובצדק) נוזף ומעניש כלפי הילדים,

כך הם הפכו להיות יותר מתגוננים, יותר מתקיפים,

יותר מאשימים אחרים בכוונות לא טובות כלפיהם ובכלל.

אני רואה קשר ישיר

ולכן חשוב במיוחד בגיל הצעיר להפריד בין הפירוש שלנו את המעשים שלהם

לבין הכוונה האמיתית שלהם.

לתת להם מידי פעם ללכלך, לצעוק, לקפוץ,

כי הם רק ילדים שצריכים להוציא מרץ

וזו הדרך שלהם להוציא.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות