אני מניחה שתחושת אשמה לא מתפתחת בעקבות מקרה אחד.

בבית שבו מאשימים הרבה יגדל ילד שמרגיש אשם ואז גם הוא יהפוך למאשים.

אי אפשר ממש להסכים או לא- כי זה לא מתמטיקה...

(חדשה כאן בפורום, ולא רוצה להידחף, זה פשוט ה-תחום שלי.)

כגננת, וכבת ראשונה במשפחה, אני יכולה להגיד שחשבתי לפני שילדתי (במיוחד לפני הבן השני. הראשון די מלאך.) שזה פשוט לא לצעוק על הילדים. זה לא.

רמת הקרבה הנפשית היא כזאת גדולה, רמת העומד והאחריות מכבידה. ההתמסרות באימהות מטשטשת גבולות בינינו ובין הילדים, וזה עלול לגרום לתסכול, אם לא יודעים להתנהל נכון רגשית. ולכולנו יש מה להשתפר.

אחד מהדברים שעלול לגרום ליותר צעקות הוא: לחשוב שאת /אמורה/ לא לצעוק.

אני חושבת שיש איזה פחד סביב הנושא של אחריות ואשמה. העמדת גבולות לילד מאפשרת לו לפתח את המרחב שלו. בו הוא חש גם אחריות וגם אשמה. שתי התחושות האלו בריאות ותקינות כשהן מגיעות במקום הנכון: אחריות על המעשים ותחושת אשמה על השגיאות שעוזרת לנו לחזור בתשובה ולהתקדם. לא היינו רוצים לחיות עם אדם שאין לו את התחושות האלו, וזה יכול להיות אפילו פסיכוטי.

גם כאן, בהרצאה מקצועית ששמעתי הסבירו שהתחושה של הלופ וההתבלגנות עם רגשות אשם, שמגיעים לתחושה שאין לי סיכוי וכמה גרועה אני - כל זה קורה בתהליך כזה:

אדם חש רגש כלשהו -> הוא מרגיש שאסור לו להרגיש אותו -> חשש רגשות אשמה -> חש שאסור לו להרגיש רגשות אשמה (כי זה סימן לחולשה, כי זה בקשת עזרה. מכל מיני סיבות) ->חש על זה רגשות אשמה חמורים יותר -> וכו וכו.

אחד מהרגשות האנושיים הוא אשמה. כדי להתנהל איתה נכון חייבים לחוש בה, לעבוד איתה. אם נתעלם ממנה או נכחיש אותה ייסתם צינור הרגשות כולו. מותר לחוש אשמה, צריך לחוש אשמה לפעמים, קטנה כזאת. להרפות ולדעת שגם כשאני מרגישה אשמה וגם כשאני אשמה - אני עדיין בסדר גמור. להתנצל אם צריך, ולקבל לעתיד לבקש עזרה או להתנהל אחרת.

וככה להתנהל גם עם הילדים: אני כועסת עליך (עדיף לא בצעקה, ברור.) ואני עוזרת לך לקחת אחריות על המעשים שלך, להתנצל ולהשתדל להיות יותר טוב. ובכל מקרה, גם כאשני כועסת עליך - אני אוהבת אותך! ולהדגיש את זה שוב ושוב.

וכמובן, אצל כל ילד זה אחרת, בצורה ובמינונים.

(כתבתי על זה קצת בבלוג שלי,

כאן על החזרה בתשובה הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם

וכאן על הצעקות היום נדבר על צעקות.

מוזמנת לקרוא.)

מאחלת לך להיות בדיוק האמא שאת רוצה להיות, כשתהיי

תינוק, זורק כפית (אז מה..); צועקים עליו - הוא לא מבין מה רוצים בזה.

אז היא טוענת שדבר כזה שחוזר בקביעות בכל מיני אופנים, מפתח רגשי אשם לא בריאים. מרגיש בכללי, "אשם".

למה? כי הוא הרי אינו מבין מה לא עשה בסדר. למה היה אמור לעשות אחרת. ממילא מרגיש שהוא כנראה מישהו כזה שעושה דברים שצועקים עליהם... אם היה יודע שבאמת לא כך צריך לעשות ומבין למה, אז היה מבין את הגערה.

אבל:

קודם כל, זה לא קורה כ"כ מהר. בד"כ, תינוק שצועקים עליו (למה..), שזרק כפית באמצע האוכל, באמת לא מבין, עובר הלאה, לפעמים משתעשע גם מזה, וימשיך לזרוק..

אבל זה נכון שסתם "גערות" באופן קבוע, ללא הבנה למה היה אמור לנהוג אחרת, זה יכול לגרום לחששנות. לא יודע אם דווקא "אשם", אבל תחושה כזו שהוא "לא בסדר"...  וזה כמובן דבר גרוע.

ובכללי, ילד קטן לא אמור להרגיש "אשֵם", לדעתי, גם בדברים שמבין. הוא קטן מידי בכדי לעכל את הענין, לקחת את זה על עצמו. הוא לא בגיל להרגיש "אני לא הייתי בסדר". זה לא השלב. אבל, לפי הגיל, מתפתחת אמירה גם של מה לא עושים, וזה לא יפה שאמרת לו כך, הוא מצטער, תבקש ממנו סליחה, תעשה "טובה"; ואם פיזרת את כל המשחקים, אז כעת צריך לאסוף, וכד'.  אבל לא במובן של רגש אשָם אישי, אלא הערה על המעשה.

בגיל יותר מבוגר, יש מקום ל"רגש אשם" מקומי אצל האדם. כמו שאנו אומרים: אשמנו, בגדנו... בצער.

והרב קוק זצ"ל כותב, שאחד מהיסודות של התשובה במחשבת האדם זה הכרת האחריות על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזה גם תוכן הוידוי, שמודה האדם שאין שום ענין אחד שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו כי אם  את עצמו - ובזה הוא מברר לעצמו את חפש הרצון ואת היכולת שלו, וכך מפנה את הדרך לשוב לה'.

כלומר, בשלב בשל, הכרת האחריות גורמת לתחושת אשמה על מה שנעשה לא כהוגן, כי האדם יכול אחרת - וממילא גם יכול לחזור בתשובה ולעלות על דרך טובה.

ה"בהלה" כיום לפעמים, בסגנונות תרבות מסויימים, שח"ו "לא תרגיש אשם", היא לא מדוייקת... למה לא? אם אתה אשם במשהו - אתה אשם.. אז תתקן. זה ההיפך מ"רגש אשם" קבוע, לא-יוצלחיות כזו. אדרבה, אדם אופטימי, רואה שעשה משהו לא כראוי - אומר, אוי, אני אשם בזה (אם הוא באמת אשם.. לא תמיד). קדימה - תיקון.. נגמר.

כמובן, צריך גם ללמד זכות - לפעמים גם על עצמו - על למה דברים קרו אבל לארגן מחדש את הבחירה בצורה טובה יותר.

ובכללי, אין ענין לכעוס ולצעוק על ילדים. אפשר לגעור כשצריך גם בלי זה. ואם קורה, לא צריך להיבהל יותר מידי, כשזה בתוך מכלול טוב ובצורה לא מופרזת ממש.

לפעמים יש מקום להראות - בצורה לא מוגזמת - "כעס הפנים"; כלומר, כלפי חוץ להראות הבעה/אמירה של אי שביעות רצון מהתנהגות כלשהי.

בד"כ, עם השנים לומדים גם דברים כאלו לומר בצורה מתונה, שיש בה לא פחות חד משמעיות.

וגם אין ענין, לדעתי, להשתמש במילה הזו יותר מידי "כועס/ת" עליך. בשביל מה.. כעס זו לא מידה טובה. אפשר להעיר על הענין המדובר עצמו.

אני יכולה לראות יותר שזה נכון.

כשהם היו קטנים השתדלנו להימנע מנתינת משמעות שלילית

למעשים שנעשו מתוך כוונה פשוטה או תמימה,

ובאמת הם היו רגועים ולא היו בעמדת התגוננות והאשמה.

ככל שהם נחשפו יותר במקומות הלימוד

ליחס (שהרבה פעמים בלתי נמנע ובצדק) נוזף ומעניש כלפי הילדים,

כך הם הפכו להיות יותר מתגוננים, יותר מתקיפים,

יותר מאשימים אחרים בכוונות לא טובות כלפיהם ובכלל.

אני רואה קשר ישיר

ולכן חשוב במיוחד בגיל הצעיר להפריד בין הפירוש שלנו את המעשים שלהם

לבין הכוונה האמיתית שלהם.

לתת להם מידי פעם ללכלך, לצעוק, לקפוץ,

כי הם רק ילדים שצריכים להוציא מרץ

וזו הדרך שלהם להוציא.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....