איזה חג.
כל תפילה משכה אותי לכיוון אחר.
התפילה הכי משמעותית, שהייתה גם הכי קשה לי, הייתה מוסף ביום הראשון.
הוא התעלף. והוא סובל. ולהורים שלו אין חיים נורמליים. הם צריכים להגיד "מי יחיה ומי ימות" כמה שבועות אחרי שהבן שלהם שם קץ לחייו.
אני יודע שזו לא הסיבה הביולוגית שגרמה לזה, אבל אני רואה שקשה לו.
כמה אמפתיה אני מקדיש. כרגע היא עוד בלב.
אבל יבוא יום שאני אוכל לדבר איתו על הכל.



(יש פה חשש כבד לאאוטינג, מקווה שאף אחד לא יזהה).