שעון מעורר מסתורי שכזה.
ואז רבע שעה לפני שההסעה מגיעה, אמא שלי קראה לי כדי לודא שאני ערה. ואז התעוררתי.
ואז מרתון של עדשות, צחצוח שיניים, בגדים, נעליים, שיער, חדר, ואז יורדים למטה למטבח כשנשארו עוד 5 דקות.
ואז לא מוצאים מה לאכול, כי החלטתי להתחיל לאכול בריא.
ועוגה לא נכללת בהגדרה הזאת.
ואז עצבים. הבקבוק לא נפתח. אין לי כוח למבחן, לשיעורים ולשיחה שיש היום.
ובסוף לוקחים קצת קורנפלקס ושקית, מכניסים את הלחמניה והירקות לתיק, ויוצאים להסעה. הדמעות נחנקות להישאר בפנים.
ובדרך לתחנה, אני מתקשרת שוב לאמא.
אולי אני אשאר בבית בכל זאת?
כן, לא, לא, כן.
תעשי מה שאת מרגישה.
מתלבטת בגלל השיחה.
חשוב שאני אהיה שם, אבל בכלל אין לי כוח.
ללכת?
כן, לא, לא, כן.
מחליטה שלא.
חוזרת הביתה, וזהו. טוב לי. אני לא צריכה יותר.
איזה כיף זה שלפעמים יש אנשים שמבינים אותי גם בלי הסברים.
- לקראת נישואין וזוגיות