זה קשה להיות בתפקיד כי צריך כל הזמן לתפקד.
ויש בחירה רק בתוך המסגרת, כלומר הכל מצומצם.
אחריות זה מפחיד.
אני בעומס משוגע, אבל אני לא יכולה לוותר על התורה הזו.
אני רוצה יותר מידיי, ואין לי מספיק כוחות (לא בגוף ולא בנפש).
הבית מטעין אותי בטוב ומדייק אותי. צריך להמציא כמו מטען נייד גם בית נייד, אבל זה יהרוס את היציבות של הבית.
יש בעיות בלתי פתירות.
לפעמים צריך להתמודד כי אין שום ברירה אחרת ובסוף דברים קורים דווקא די בסדר.
אני לא מסגרתית בעליל וזה רע, כלומר זה טוב, אבל העולם הדפוק הזה בנוי ממסגרות.
השבוע אמרתי משהו ממש מטומטם שהוא ממש חכם: הבלי הזמן הבלי הבלים הם, הבל ה' הוא לבדו חופשי.
זהו. שבועיים חופש. ואז היומולדת. ואז החתונה. ויש כל כך הרבה דברים להספיק וכל כך קצת זמן.