חברי וחברות הפורום!
את הקטע הבא קיבלתי באימייל ולמרות שהוא זקוק לשיפוצים אני חושבת שזה קטע מאוד מרגש (קצת לא מובן בהתחלה... יכול להיות שלא יהיה לכם מובן איך הבאתי קטע שכזה... אבל סבלנות, בסוף מגיעה הפואנטה ) ונראה לי שאפשר להשתמש בקטע לפעולות וכו' (תפעילו את הדמיון...)
זה היה לפני שבוע. יצאתי כמו בכל יום עם החברה לבלות, סתם יצאנו לקולנוע לראות סרט "מלחמת העולמות", זה לא היה סרט- "משהו מיוחד" אבל הבנות אמרו שהן באות, אז מי אני שלא יגיע לכזה בילוי. וככה הלכנו כל החבר'ה עם הבנות לראות את הסרט. המשכנו ללכת ואז פתאום היא נפלה סתם בלי סיבה מיוחדת, זה לא היה אופייני לה. אני לא זכרתי אותה בתור אחת כזאת. היא אף פעם לא היתה ממש "אחת מהחבר'ה", ותמיד הייתה נסחבת אחרינו לכל מקום, למרות שאני תמיד אמרתי לה שהיא לא קשורה, אבל מכיוון שהיא לא הפריעה לנו, אני הייתי מביא אותה כי היא אמרה שהיא חייבת להיות איתי בכל מקום. לפעמים זה עצבן, אבל מתרגלים.
באותו היום שזה קרה כאילו ידעתי שזה יכול לקרות, אבל זאת הייתה עדיין הפתעה בשבילי. החלטתי לעזור לה לקום כי היא לא הייתה אחת נודניקית, הרי היא לא הפריע לי ללכת לבלות. ואף פעם לא זרקה הערות כלפי או משהו אחר, והיא תמיד הייתה בצד, הסתובבה אתנו אבל הייתה בשקט. ואז התכופפתי באתי להרים אותה הושטתי את ידי, ואז נתקלתי במבטה. זה היה מבט עצוב, מבט מאוכזב שאפשר לחשוב שלא נתנו לה תשומת לב כבר הרבה זמן, אם בכלל. בהתחלה לא הבנתי למה יש לה כזה פרצוף, מעולם לא זכרתי אותה ככה אבל אז נזכרתי. הרי כל הזמן היה לה את הפרצוף הזה. בכל פעם שלקחתי אותה איתי, היא הייתה נראית כזו עצובה ומדוכאת.
חשבתי קצת. הרי היא אף פעם לא הסתדרה עם הבילויים שלנו, והיא באמת לא היתה צריכה להיות בכל המועדונים ובכל המסיבות האלה. אבל היא רצתה להיות איתי תמיד, בכל מקום ומקום אליו הגעתי, ובכל דבר שעשיתי בחיים.
ועכשיו, היא נפלה. כל כך לא היה מתאים לה ליפול, אבל היא נפלה. כנראה כבר לא היה לה כוח יותר.
פתאום, הרגשתי מחויבות כלפיה, כי בכל זאת, אני זה שהביא אותה לכאן.
הערצתי אותה על מעשיה, במיוחד על התמימות והשלווה שבה היא חיה תמיד. היא הייתה בצד ולא אמרה דבר, לא הפריעה לי לבלות וגם אחרי שחזרנו, כן, תמיד חזרנו ביחד. היא הייתה שותקת. ואז אחזתי בה, תפסתי אותה ועזרתי לה לקום. אפילו קירבתי אותה אלי וחבקתי אותה.
חשבתי על זה. הרי יש לי כל כך הרבה דברים ללמוד ממנה, ואני מפספס הכל בזה שאני מדחיק אותה לצד רק בגלל שאני מתבייש ממה שיגידו החברה על זה שיש לי קשר אליה. לכן הדחקתי אותה, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא נכון.
ואז החלטתי.
יותר לא אכחיש את הקשר שלי אליה ולא אכפת לי מה יגידו כולם, אני נשאר איתה לא משנה מה.
אז לקחתי אותה קרוב אלי ושמתי אותה על הראש, ואמרתי לה "כיפה, את לא תרדי ממני יותר!"
את הקטע הבא קיבלתי באימייל ולמרות שהוא זקוק לשיפוצים אני חושבת שזה קטע מאוד מרגש (קצת לא מובן בהתחלה... יכול להיות שלא יהיה לכם מובן איך הבאתי קטע שכזה... אבל סבלנות, בסוף מגיעה הפואנטה ) ונראה לי שאפשר להשתמש בקטע לפעולות וכו' (תפעילו את הדמיון...)
זה היה לפני שבוע. יצאתי כמו בכל יום עם החברה לבלות, סתם יצאנו לקולנוע לראות סרט "מלחמת העולמות", זה לא היה סרט- "משהו מיוחד" אבל הבנות אמרו שהן באות, אז מי אני שלא יגיע לכזה בילוי. וככה הלכנו כל החבר'ה עם הבנות לראות את הסרט. המשכנו ללכת ואז פתאום היא נפלה סתם בלי סיבה מיוחדת, זה לא היה אופייני לה. אני לא זכרתי אותה בתור אחת כזאת. היא אף פעם לא היתה ממש "אחת מהחבר'ה", ותמיד הייתה נסחבת אחרינו לכל מקום, למרות שאני תמיד אמרתי לה שהיא לא קשורה, אבל מכיוון שהיא לא הפריעה לנו, אני הייתי מביא אותה כי היא אמרה שהיא חייבת להיות איתי בכל מקום. לפעמים זה עצבן, אבל מתרגלים.
באותו היום שזה קרה כאילו ידעתי שזה יכול לקרות, אבל זאת הייתה עדיין הפתעה בשבילי. החלטתי לעזור לה לקום כי היא לא הייתה אחת נודניקית, הרי היא לא הפריע לי ללכת לבלות. ואף פעם לא זרקה הערות כלפי או משהו אחר, והיא תמיד הייתה בצד, הסתובבה אתנו אבל הייתה בשקט. ואז התכופפתי באתי להרים אותה הושטתי את ידי, ואז נתקלתי במבטה. זה היה מבט עצוב, מבט מאוכזב שאפשר לחשוב שלא נתנו לה תשומת לב כבר הרבה זמן, אם בכלל. בהתחלה לא הבנתי למה יש לה כזה פרצוף, מעולם לא זכרתי אותה ככה אבל אז נזכרתי. הרי כל הזמן היה לה את הפרצוף הזה. בכל פעם שלקחתי אותה איתי, היא הייתה נראית כזו עצובה ומדוכאת.
חשבתי קצת. הרי היא אף פעם לא הסתדרה עם הבילויים שלנו, והיא באמת לא היתה צריכה להיות בכל המועדונים ובכל המסיבות האלה. אבל היא רצתה להיות איתי תמיד, בכל מקום ומקום אליו הגעתי, ובכל דבר שעשיתי בחיים.
ועכשיו, היא נפלה. כל כך לא היה מתאים לה ליפול, אבל היא נפלה. כנראה כבר לא היה לה כוח יותר.
פתאום, הרגשתי מחויבות כלפיה, כי בכל זאת, אני זה שהביא אותה לכאן.
הערצתי אותה על מעשיה, במיוחד על התמימות והשלווה שבה היא חיה תמיד. היא הייתה בצד ולא אמרה דבר, לא הפריעה לי לבלות וגם אחרי שחזרנו, כן, תמיד חזרנו ביחד. היא הייתה שותקת. ואז אחזתי בה, תפסתי אותה ועזרתי לה לקום. אפילו קירבתי אותה אלי וחבקתי אותה.
חשבתי על זה. הרי יש לי כל כך הרבה דברים ללמוד ממנה, ואני מפספס הכל בזה שאני מדחיק אותה לצד רק בגלל שאני מתבייש ממה שיגידו החברה על זה שיש לי קשר אליה. לכן הדחקתי אותה, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא נכון.
ואז החלטתי.
יותר לא אכחיש את הקשר שלי אליה ולא אכפת לי מה יגידו כולם, אני נשאר איתה לא משנה מה.
אז לקחתי אותה קרוב אלי ושמתי אותה על הראש, ואמרתי לה "כיפה, את לא תרדי ממני יותר!"