אחד בלילה שבתי לחדר אחרי היום הקדוש והמפרך והערב הלא קדוש והמפרך, וראיתי סיינפלד.

וראיתי ושקעתי וצחקתי והקאתי קצת, אבל המשכתי לצחוק. פתאום הגיע יתוש שזמזם לי ליד האוזן- 'תראה איך לפני כמה שעות צעקת סלח מחל נא כפר נא- ועכשיו אתה רואה חבורה של גויים בהמיים, ועוד נהנה מזה'. ואז הפרק נגמר, וג'יין לא שכבה עם ג'ורג' והדוקטור לא התאהב באיליין וג'רי נשאר רהוט אלגנטי ומתנשא. ולי היה הד של ריק בקרקעית הבטן ויבש תעלת הגרון.  

ונכנסתי להתקלח, וקצת אחרי שהורקתי את הסוף של השמפו, התפרץ ממני בכי מזעזע. כזה של בנות. יו נואו.

בכיתי על גורג הלוזר הנצחי האומללה ועל איליין הערמומית האנטיפטית ועל ג'רי האלגנטי הניטרלי והמתנשא וגם על החיילים שקורעים את עצמם על קידוש  שמך, ועל הלה. ואבינועם. ועל העולם הכאוטי והחסר צדק  הזה שאני נאלץ להיות חלק ממנו.  וזה היה כל כך לא קשור שתפסתי את היתוש הזה וזמזתי לו, אחי,

יש, יש געגוע לטוב, יש מאיסה ברע, יש איזה סכר שנפרץ עמוק בפנים והמים מפכים... מפכים, לא מקפיאים אותם כל כך בקלות.

הכל טוב אבא, אל תדאג לי