בוקר.
בוקר טוב.
ספסל אחורי. יובל דיין וקרניים של שמש. מגוון פה. המון מחשבות אני מטביעה פה ברפרוף קל על שרשורים. קצת שוכחת, קצת זוכרת, ובעיקר מחכה להיטמע בכלום הזה, בשקט המחשבתי. זה לא באמת זה, אני יודעת. זה החוסר כלים. זה הניתוק. והשכחה והחוסר אמונה שבאמת אפשר אחרת. חמש שנים זה פזמ. אבל שילך לעזאזל הזמן, איפה העקרונות. כואב לי הגב ממש. ואני לא דואגת לעצמי בכלל. רק שטויות.. נגמר לו היום הזה, שקיפל בתוכו את הקירבה הכי קרובה להשי"ת. היום נגמר, ואני? היה חזק. היה מסורתי כי איך אפשר אחרת. היה בכל בכוח. היה חוסר ידיעה כרגיל. היה קרוב. אבל. היה מהלב? איפה האובייקטים שדומינטטים ביוםיום? לא בכיתי. במקסימום התהפך לי הלב. כן, בסדר העבודה של הכהן הגדול. אני תוהה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אולי. אולי. יום ראשון בבוקר וירדתי לא במרכזית. בא לי לראות את האישה שמחלקת עיתונים אפילו שאף פעם אני לא לוקחת. יש לה לוק ציורי. ויש משהו במרכזיות שעושה לי מעניין. לחכות. לא לדעת. להמתין. להחליט. לשוט. שתי זקנות שקמו מוקדם מידיי יושבות מאחוריי, ועם הערנות שלהם אני חוששת שעוד רגע הן ישימו לב שכתבתי זקנות ולא מבוגרות. אבל אז מה. הן התחילו. אחת מדברת על הסוף. השנייה דוחקת בה שצריך לחשוב מחשבות חיוביות. ואני כבר לא ממש יושבת במושב הכחול שלי. ליד ההוא עם האוזניות הרועשות מידיי. אני רחוק מכאן. נוגעת לא נוגעת בתהיות על האישיות האבודה שלי. על הביטחון עצמי הזה שמסתתר מתחת לבלאטות. איך כותבים את המילה הזאת בכלל. לחשוב מחשבות חיוביות? זה כמו שאמא אומרת. ואיפה אני בכלל ביחס לזה. פחח. שוב דקירת כאב. כאבי גב זה לחלשים. או לקשישים. לא משנה הסדר. אופ. ערב אל עיב. ומה אני עושה פה בכלל. כלומר, איך אני כאן כשאני כאן. יותר מידיי עבודה עצמית מחכה לי ואפס מוטיבציה ונקודת התחלה. ומה יהיה על היום. עוד מעט השביזות תכה על פניי. אני לא מהאלה שמספיק להם רק להתבכיין ערב לפני שאין להם כוח להתניע. ברור שהכי אכנס לזה אבל למה בכלל. דיברתי עם ההיא. זה לא קרה איזה מיליון שנה וזה הביא אותי למסקנה עתיקה שאני חייבת לדבר. השתיים הגבוהות שאיתי עכשיו מערערות בי המון. למרות שזה נראה להפך. מה התפקשש בי כשכולם חושבים איקס ואני בטוחה שוואי. ביום חמישי הוא זיהה אותי בתוך ההמון הלא רב מידי ושאל אם בא לי לבוא לשייק. מה מה מה. נו. העיקר שתובנות התבררו. ווויכוחים התערבבו בשייק העייף ובאייס קפה שבוער לו מבפנים. ואם כבר בפנים. אני רוצה אלול. א ל ו ל. הוא עבר לי השנה ליד הלב ובכלל לא נכנס. אפילו את האוויר שלו לא הצלחתי לנשום באמת. אסור שתיגמר התקופה של הסוודר וי.אס. שורש. זה טכני וזה גם הרבה מעבר. ההוא שיושב לידי לא מבין מה אני כותבת כלכך הרבה ולמי. וואלה אני גם לא מבינה. רוצה שנגלגל על זה שיחה? בעצם. בוא נמשיך לשמוע ביחד את השירים באוזניות שלך. בעע. נהיה שקט ואני לא יודעת איך לנשום. המשבר כתיבה שלי נהיה מלחיץ. לא נותן לי מנוחה. איבוד של חצי שנה הוא לא כביל משום כיוון שהוא, גם אם זה עוד לא עבר את ההצעת חוק בכנסת. זה שורף לי ובינתיים אני רק עשן, ללא מילים טהורות. למה למה למה. למה אני לא מסןגלת להבין שאם אמרו לי את זה אז אני באמת כזאת. אני לא יודעת לעשות קניות וזה מזעזע. צריכה איזה בחור שילמד אותי. איזה מילים לקנות מאחרים ואיזה לא. העולם לא ממש מתאים לאנשים כמוני. זה להישאר עם העומק של עצמך ולטבוע. בלי למצוא כמעט אפפעם מנוחה. אני צריכה כוחות חיים. או שאולי זה בסדר בלי ההתלהבות. איך חיים בכלל. השלטים שמבעד לזכוכית השקופה לא עושים לי טוב על הלב. והנה הערביות ששוזרות את הכותנה כל בוקר, כמעט. מי היה מאמין שאני כ'כ קרובה. צמ'ע תופס מקום מרכזי אצלי פה. קל שרק בקריאה. תמיד הייתי בוגרת ממש. אבל עכשיו זה נראלי שזה כי. ךא חשוב בעצם. אני חייבת להגיב ל על המכתב המעריץ שהיא כתבה לי. ולהחזיר אהבה. ואולי לעמוד באיזה דבר או שניים. למרות שכואב לי הגב. אחח השנינות. כוחות חיים. להתקשר היום לסבתא ולחפש יומאחד את עצמי כדי להיות אני. תחנה אחרונה. נא וודאו שלא השארתם חפצים אישיים באוטובוס ובטעי המטען.
שבוע טוב.
בוקר טוב.
ספסל אחורי. יובל דיין וקרניים של שמש. מגוון פה. המון מחשבות אני מטביעה פה ברפרוף קל על שרשורים. קצת שוכחת, קצת זוכרת, ובעיקר מחכה להיטמע בכלום הזה, בשקט המחשבתי. זה לא באמת זה, אני יודעת. זה החוסר כלים. זה הניתוק. והשכחה והחוסר אמונה שבאמת אפשר אחרת. חמש שנים זה פזמ. אבל שילך לעזאזל הזמן, איפה העקרונות. כואב לי הגב ממש. ואני לא דואגת לעצמי בכלל. רק שטויות.. נגמר לו היום הזה, שקיפל בתוכו את הקירבה הכי קרובה להשי"ת. היום נגמר, ואני? היה חזק. היה מסורתי כי איך אפשר אחרת. היה בכל בכוח. היה חוסר ידיעה כרגיל. היה קרוב. אבל. היה מהלב? איפה האובייקטים שדומינטטים ביוםיום? לא בכיתי. במקסימום התהפך לי הלב. כן, בסדר העבודה של הכהן הגדול. אני תוהה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אולי. אולי. יום ראשון בבוקר וירדתי לא במרכזית. בא לי לראות את האישה שמחלקת עיתונים אפילו שאף פעם אני לא לוקחת. יש לה לוק ציורי. ויש משהו במרכזיות שעושה לי מעניין. לחכות. לא לדעת. להמתין. להחליט. לשוט. שתי זקנות שקמו מוקדם מידיי יושבות מאחוריי, ועם הערנות שלהם אני חוששת שעוד רגע הן ישימו לב שכתבתי זקנות ולא מבוגרות. אבל אז מה. הן התחילו. אחת מדברת על הסוף. השנייה דוחקת בה שצריך לחשוב מחשבות חיוביות. ואני כבר לא ממש יושבת במושב הכחול שלי. ליד ההוא עם האוזניות הרועשות מידיי. אני רחוק מכאן. נוגעת לא נוגעת בתהיות על האישיות האבודה שלי. על הביטחון עצמי הזה שמסתתר מתחת לבלאטות. איך כותבים את המילה הזאת בכלל. לחשוב מחשבות חיוביות? זה כמו שאמא אומרת. ואיפה אני בכלל ביחס לזה. פחח. שוב דקירת כאב. כאבי גב זה לחלשים. או לקשישים. לא משנה הסדר. אופ. ערב אל עיב. ומה אני עושה פה בכלל. כלומר, איך אני כאן כשאני כאן. יותר מידיי עבודה עצמית מחכה לי ואפס מוטיבציה ונקודת התחלה. ומה יהיה על היום. עוד מעט השביזות תכה על פניי. אני לא מהאלה שמספיק להם רק להתבכיין ערב לפני שאין להם כוח להתניע. ברור שהכי אכנס לזה אבל למה בכלל. דיברתי עם ההיא. זה לא קרה איזה מיליון שנה וזה הביא אותי למסקנה עתיקה שאני חייבת לדבר. השתיים הגבוהות שאיתי עכשיו מערערות בי המון. למרות שזה נראה להפך. מה התפקשש בי כשכולם חושבים איקס ואני בטוחה שוואי. ביום חמישי הוא זיהה אותי בתוך ההמון הלא רב מידי ושאל אם בא לי לבוא לשייק. מה מה מה. נו. העיקר שתובנות התבררו. ווויכוחים התערבבו בשייק העייף ובאייס קפה שבוער לו מבפנים. ואם כבר בפנים. אני רוצה אלול. א ל ו ל. הוא עבר לי השנה ליד הלב ובכלל לא נכנס. אפילו את האוויר שלו לא הצלחתי לנשום באמת. אסור שתיגמר התקופה של הסוודר וי.אס. שורש. זה טכני וזה גם הרבה מעבר. ההוא שיושב לידי לא מבין מה אני כותבת כלכך הרבה ולמי. וואלה אני גם לא מבינה. רוצה שנגלגל על זה שיחה? בעצם. בוא נמשיך לשמוע ביחד את השירים באוזניות שלך. בעע. נהיה שקט ואני לא יודעת איך לנשום. המשבר כתיבה שלי נהיה מלחיץ. לא נותן לי מנוחה. איבוד של חצי שנה הוא לא כביל משום כיוון שהוא, גם אם זה עוד לא עבר את ההצעת חוק בכנסת. זה שורף לי ובינתיים אני רק עשן, ללא מילים טהורות. למה למה למה. למה אני לא מסןגלת להבין שאם אמרו לי את זה אז אני באמת כזאת. אני לא יודעת לעשות קניות וזה מזעזע. צריכה איזה בחור שילמד אותי. איזה מילים לקנות מאחרים ואיזה לא. העולם לא ממש מתאים לאנשים כמוני. זה להישאר עם העומק של עצמך ולטבוע. בלי למצוא כמעט אפפעם מנוחה. אני צריכה כוחות חיים. או שאולי זה בסדר בלי ההתלהבות. איך חיים בכלל. השלטים שמבעד לזכוכית השקופה לא עושים לי טוב על הלב. והנה הערביות ששוזרות את הכותנה כל בוקר, כמעט. מי היה מאמין שאני כ'כ קרובה. צמ'ע תופס מקום מרכזי אצלי פה. קל שרק בקריאה. תמיד הייתי בוגרת ממש. אבל עכשיו זה נראלי שזה כי. ךא חשוב בעצם. אני חייבת להגיב ל על המכתב המעריץ שהיא כתבה לי. ולהחזיר אהבה. ואולי לעמוד באיזה דבר או שניים. למרות שכואב לי הגב. אחח השנינות. כוחות חיים. להתקשר היום לסבתא ולחפש יומאחד את עצמי כדי להיות אני. תחנה אחרונה. נא וודאו שלא השארתם חפצים אישיים באוטובוס ובטעי המטען.
שבוע טוב.
