אני מוצא את עצמי מנסה להרגיש את הסוף של הרגעים המופלאים האלו.
תפילה.
אני כבר לא עסוק במה אני אומר, או בנסיונות נואשים להבין מול מי אני עומד. רק סוחט את הסוף של רגעי הקרבה האלו.
ואז אני מבין מי אני. מה נכון לי ומה מסוכן. בכמה גדל מאז התפילה האחרונה ההפרש בין הרצוי למצוי. כמה אני אוהב. את מי אני אוהב. לגבי מי הרגש הזה הוא סתם אשלייה מטשטשת. כמה אני רחוק. אבל באמת קרוב.
לא. אני לא מרגיש נוכחות כזו כל היום, באף הזדמנות.
ואז בתפילה, הכל בבום.
תפילה היא לא דבר טבעי. בכלל לא. לפנות ככה לא-לוהים? להגיד את המילה "אתה" לאין סוף?
תפילה היא המתנה שלנו. היהודים.