ביום כיפור הרגשתי ממש יצר הרע...
היה קשה להתכוון בתפילה.
עברו בראש מחשבות של רע..
מחשבות שאמרו שאני לא מספיק טובה,
שלא ראויה.
שהכל עניין של זמן.
שאני רק שחקנית..שהכל הצגה..
"את לא טובה,לא טובה"
ומנגד..מחשבות של סתם ..
של חול ,
הראש מלא ברעש...אבל הלב,
ככ רוצה להרגיש,
נלחמתי.
נאבקתי!
ידעתי שאסור לי לפספס את יום כיפור,
רציתי ככ להרגיש טהורה,
אז נלחמתי,
ממש.
עצמתי עיינים,
צעקתי אליו,
והתכוונתי יותר מתמיד,
חזרתי על המילים כמה פעמים,
עד שנתיישבו על ליבי,
על דמיוני.
בווידוי הכיתי חזק,
נזכרתי שאחרי המעשים,
גם הלבבות..
מרגישים.
עצרתי תפילתי,
סילקתי את המחשבות,
ולחשתי ברעדה איומה:
אבא!
ולאט לאט הן הרפו..
והתפילה היתה מתוקה..
מרגשת,
נוראה ככ.
והבכי,
אוי כמה בכי.
רעדתי,
כמעט ולא הצלחתי להוציא מתוכי את המילים..
הן יצאו שבורות וקטועות,
כי הרי אין שלם מלב שבור..
בהפסקה הרהרתי לפתע -
שלא סתם מלחמת כיפור,
היתה ביום הזה.
המלחמה לא תמה,
היא קיימת בנו בכל יום,
וביום כיפור יותר מתמיד,
היצר הרע ממש מתחזק,
רוצה להפריע לדבר שבקדושה,
לתפילה,
לעוצמתה!
לכך שביום הגדול והנורא הזה,
יש לנו כח של תשובה,
לתפילתינו כזו השפעה.
מצאתי עצמי מחייכת,
באושר.
כי אם בא עליי יצר שכזה,
כנראה שתפילתי כה חשובה,
כה רצויה,
כה יפה ונקיה.
שמחתי,
ואז תהיתי לעצמי..
איך מנצחים אותו?
את היצר המטריד הזה..
איך מנצחים במלחמות?
איך ניצחו?
העלתי בליבי רעיונות,
ניסיתי להגיע לתשובה..
לפתע,
עברה ילדה קטנה ובקול מתוק צעקה:
"אבא שלי יותר חזק".
אח, איזה חיוך היה לי..
איזה הבנה נדלקה בי.
כמה שמחה היתה בליבי.
אבא שלי יותר חזק.
אבא שלי הכי חזק!
ועם אבא כזה,
מי יכול שלא לנצח?
(תודה לך ילדה..)
