זה הרחבה של משהו שאמרתי ל @שלולית הבוקר, מקווה שכולנו נשים לב לזה בעצמנו ובמי שאנחנו אוהבים.
נתחיל בזה: אנחנו אוהבים לעזור לאנשים שאנחנו מעריכים. זה נותן לנו תחושה טובה. עד כאן, הכול ברור.
ניקח דוגמא שתעזור לנו להבין את ההמשך. אני עזרתי אתמול לאבא שלי לבנות סוכה. (זה לא באמת קרה, סתם דוגמא). נהניתי לעזור לאבא שלי. הוא אדם טוב, אני מעריכה אותו, ולעזור לו גרם לי להיות במקום יותר טוב. בפינה של האנשים הטובים. אחרי שסיימנו, אבא אמר לי תודה רבה, והלך. וואלה, בשנייה הראשונה הרגשתי מלכת העולם. אבא שלי, אמר לי תודה? וואו. זה כאיחו אני מתחילה להחזיר לו על כל מה שהוא עשה עבורי כל השנים האלו.
ואז מגיע רגש אחר. כעס. בקטנה, אבל- רגע, למה הוא לא קנה לי איזה משהו טעים לשתות? הרי כל כך חם היום, ועבדנו קשה.
או, עדיין כעס, אבל של- מה זו התודה רבה הקטנה הזו? למה הוא לא סיפר לאימא על מה שעשיתי?
ואנחנו מתבשלים עם הכעס ולא אומרים שום דבר, ובארוחת ערב כשהוא יבקש שנעביר את הפסטה אנחנו נעביר, אבל לא נאמר שום דבר. ולא נתייחס אליו. והוא לא ישים לב, כי לא קרה שום דבר. בצהריים בניתם סוכה יחד.
ואז אנחנו הולכים לישון עם תחושה לא טובה, והכעס נמשך גם למחרת ולוקח זמן עד שהוא מתנדף, כי זה אבא ואנחנו חיים איתו, אבל אם זה בן זוג אז בסוף השבוע זה יתפוצץ במריבה ענקית, ואם זה אח קטן אז זה השפלות לכל החיים.
כשבעצם, הדבר היחיד שהיינו צריכים לעשות, הוא לדבר. לא לפתוח את זה. הבעיה היא בנו, לא בו. הוא אמר תודה, לא צריך להיות כאן מעבר (meever) גדול. זה שאנחנו מרגישים בליגה של הגדולים זה לא אומר שמגיע לנו שירות ותשבחות.
לא לפתוח את זה, אלא לומר: אבא, אתה יודע שאני מעריכה ואוהבת אותך? באמת. אני חושבת שאתה אדם טוב שעושה דברים טובים. וואלה, פתאום אנחנו נזכרים כמה אנחנו אוהבים את האיש הזה. ואז אנחנו לא כועסים עליו על זה שלא אמר תודה, ולא כועסים על עצמנו שאולי לא הצלחנו לעזור כמו שצריך, והכול בסדר. כי אמרנו משהו ששיחרר לנו את הלב.
וקצת חפרתי, אבל זה באמת גילה לי המון דברים עכשיו.
@הכל משמים
נתחיל בזה: אנחנו אוהבים לעזור לאנשים שאנחנו מעריכים. זה נותן לנו תחושה טובה. עד כאן, הכול ברור.
ניקח דוגמא שתעזור לנו להבין את ההמשך. אני עזרתי אתמול לאבא שלי לבנות סוכה. (זה לא באמת קרה, סתם דוגמא). נהניתי לעזור לאבא שלי. הוא אדם טוב, אני מעריכה אותו, ולעזור לו גרם לי להיות במקום יותר טוב. בפינה של האנשים הטובים. אחרי שסיימנו, אבא אמר לי תודה רבה, והלך. וואלה, בשנייה הראשונה הרגשתי מלכת העולם. אבא שלי, אמר לי תודה? וואו. זה כאיחו אני מתחילה להחזיר לו על כל מה שהוא עשה עבורי כל השנים האלו.
ואז מגיע רגש אחר. כעס. בקטנה, אבל- רגע, למה הוא לא קנה לי איזה משהו טעים לשתות? הרי כל כך חם היום, ועבדנו קשה.
או, עדיין כעס, אבל של- מה זו התודה רבה הקטנה הזו? למה הוא לא סיפר לאימא על מה שעשיתי?
ואנחנו מתבשלים עם הכעס ולא אומרים שום דבר, ובארוחת ערב כשהוא יבקש שנעביר את הפסטה אנחנו נעביר, אבל לא נאמר שום דבר. ולא נתייחס אליו. והוא לא ישים לב, כי לא קרה שום דבר. בצהריים בניתם סוכה יחד.
ואז אנחנו הולכים לישון עם תחושה לא טובה, והכעס נמשך גם למחרת ולוקח זמן עד שהוא מתנדף, כי זה אבא ואנחנו חיים איתו, אבל אם זה בן זוג אז בסוף השבוע זה יתפוצץ במריבה ענקית, ואם זה אח קטן אז זה השפלות לכל החיים.
כשבעצם, הדבר היחיד שהיינו צריכים לעשות, הוא לדבר. לא לפתוח את זה. הבעיה היא בנו, לא בו. הוא אמר תודה, לא צריך להיות כאן מעבר (meever) גדול. זה שאנחנו מרגישים בליגה של הגדולים זה לא אומר שמגיע לנו שירות ותשבחות.
לא לפתוח את זה, אלא לומר: אבא, אתה יודע שאני מעריכה ואוהבת אותך? באמת. אני חושבת שאתה אדם טוב שעושה דברים טובים. וואלה, פתאום אנחנו נזכרים כמה אנחנו אוהבים את האיש הזה. ואז אנחנו לא כועסים עליו על זה שלא אמר תודה, ולא כועסים על עצמנו שאולי לא הצלחנו לעזור כמו שצריך, והכול בסדר. כי אמרנו משהו ששיחרר לנו את הלב.
וקצת חפרתי, אבל זה באמת גילה לי המון דברים עכשיו.
@הכל משמים
