היה היום יום טוב.
התחיל במתח והמשיך בטוב.
היא מאוד שימחה אותי. הו, כמה. וזה עזר לי. והיא באמת עושה טוב.
והיה נחמד להיות במצב רוח כזה. לשמוח ולשמח.
הוא הזכיר לי את הימים האלו, שספוגים בדם גיבורים ובכאב זיכרון של שורדים.
וקצת עזרתי. והשתדלתי לעשות את מה שראוי וטוב בלי לצפות.
והתפילה.
ערבית ערה במיוחד. אבל אני לא מספיק טוב שם.
ואני רוצה לכאוב ביחד. תדעי את זה.

למה כשאני כותב אני מרגיש שמישהו פה עוקב אחריי?
שאלה טובה.
ולמה אני צבוע? אני כותב דברים שלא הייתי אומר. זה נמצא רק בלקסיקון שבו נעזר העט או המקלדת, לא הפה.