שאף פעם לא היינו חולים. כל האבחנות האלו, והכדורים, והכמעט אשפוז. הכול הכול- אני בחרתי.

ראיתי כמה זה מגניב וטרנדי. כמה זה ממלא אותך במיוחדות ושוני. כמה זה מושך אנשים.
הייתי מתבגרת קלאסית, עם נדנדת רגשות ובכי ואוזניות. ואז ראיתי כמה שכולם כאן מסכנים, וזה קסם לי. כי הם לא היו באמת מסכנים, הם היו נפלאים. עם פלייליסט עצום וידיעה בכל מה שחשקתי בו. והיו בהם אנשים טובים. שעוטפים ומנחמים ואוהבים. שממהרים לומר לך: גם את מסכנה.
אני לא מאשימה אותם. אתה ממהר לאבחן כל אחד, ואני ממילא כבר הייתי בטיפול. אבל הייתי בטיפול בגלל משהו שולי, פתיר. שיכל להיגמר בתוך כמה חודשים וזהו זה.
הוא באמת נגמר, אבל חזרתי. כי אמרו לי ש- - -
דיכאון.

הוא שואב. מאוד. אתה מתחיל איתו, לך תדע מתי זה ייגמר.

סיכון גבוה, עובדה ש-
למה זה הופך אותי עכשיו? שום דבר מיוחד. לכל אחד יש הסטוריה. אז אני הייתי בדיכאון.

דיסתימיה. מילה ארורה. מי ממהר ככה לאבחן מתבגרת?
ניסיתי ל- כי זה היה מגניב! כי כולם סביבי עשו את זה! כי זה כל כך פואטי ועמוק! לא רציתי בזה. נראה לכם שאני, האימא הנצחית, תרצה ל-?
חיים בסרט. אני רציתי לטרוף את העולם. היו לי תוכניות, לכל אורך הדרך. ואל תאמרו לי שאני צריכה להשלים עם זה. אני השלמתי עם זה, עם ה"מחלה" הזו. ואתם יודעים מה קרה? נפלתי. שוב ושוב ושוב.
היום אני חזקה יותר, ואני יודעת. שום דיסתימיה או אפיזודה דכאונית, ושום נעליים. אני. הייתי. בגיל. ההתבגרות. זהו זה וזה הסוף.

זה אומר שאני אדם נורמלי. שעברתי כל מה שאדם אחר היה עובר. אני לא מאשימה את האחרים, אני רק אומרת שהושפעתי בקלות.

לא, את זה לא בחרתי ולא הזמנתי ולא ביקשתי. זה נחת עליי לגמרי במפתיע. לא ידעתי איך מתמודדים עם- ועם-.
זה משהו שהייתי צריכה לעבור.
פשוט, לא הייתי צריכה להקצין את זה כל כך.

כלומר, אני לא איזו מישהי שהחיים שלה נהרסו.

אין כאלו. לא היה רצח של הנפש. הייתה פגיעה. יש תקומה, יש רפואה.

אני נמצאת במקום הרבה הרבה יותר טוב. אני מתמודדת עם הקשיים שהבאתי על עצמי ושאלוהים הביא עליי. אני חזקה. אני פועלת.
אני אדם טוב, תמיד הייתי.

כל מילה.
אני מעריצה אותך.

את בעצמך השראה ומקור להערצה.

אני לא מזלזלת. כאב לי, אוהו כמה שכאב לי. אבל לכל אחד כואב משהו.

יש כאן גם דברים טובים. המון.