מצחיק שהגעתי עד לבאר שבע כדי להצליח להיפתח ולכתוב. אומנם רק עניין של פורום, אבל זה כלכך אני. אני לא יודעת מאיפה להתחיל אז נעשה את זה פשוט יותר, זאת ההתחלה. רוני זה ציווי, אבל רוני מלשון השמחה שלי זה יותר יפה בצליל. עד ש ואם בכלל, יש עוד זמן. יש היום שמיים של תקופת החגים ורק היום הצלחתי לראות את זה באמת. כי השנה הזאת שונה. כלכך שונה שאני לא מצליחה לעכל. כלכך שונה שאני חייבת לכתוב כדי להבין. וההחלטה לכתוב הראתה את אותותיה בימים האחרונים, עקשנית וקשה מתמיד. כוללת בתוכה שבירה של הבפנים, עיניים קלות יותר, לב שמוכן לזוז טיפה ומשמעת עצמית. כמה זה לא נכון להגדיר. כמה המילים מתגמדות לעומת ההרגשה. נניח. אז אתמול הרמתי קצת ידיים ולא כתבתי פה. לא עשיתי את הפיזותרפיה הזאת, שאמורה להקל עליי. אולי בגילגול אחר. קמתי עם גב כואב. זה לא חדש אבל זה נוכח. אנשים חשובים עמדו אתמול בבנק. איזה גדול זה להוציא כסף. אז מה אם הם עדיין לא. האייס קפה של אתמול היה מחוייך וממתין. הוא היה צמא לעוד, אז בדרך ביקשתי שיבוא איזה חסד. ומהמרכזית הכי רגילה ומהערב הבנאלי הזה, יצאו בסוף גם ניצוצות של אור ונתינה. קשר לא ברור שלא מניח לעם החולה נפש הזה. חיבור. חיבור. חיבור. יש דלתות מאוד מסויימות שנפתחות אז, ורוח אחרת נושבת בהם. רוח שמביאה חיים. בפשטות הכי חובקת ואמיתית שיש. יובל דיין מנגנת בי. ועידן עמדי פשוט מסביר את הלב. תמונת נוף, אני בלעדיך. תמונה נוף, אני איתך. כלום ושום דבר. עולם ומלואו. זה התמצית שלנו. הצלילים לא מתעייפים ואני רוצה להנציח באיזה שהוא מקום את העובדה גם אני פעם הייתי מהכותבים. גם אני פעם נשמתי. ציירתי באלפי גוונים. תפרתי מציאות עם עולמות נשגבים יותר. גם אני. פעם. אמא קנתה דגים שמשייטים עכשיו בזכוכית ציורית. פשוט ככה. אבני התכלת שנחות שם מוסיפות את הסוד שלהן וכאילו מחביאות ממני הסבר או שניים. משהו שאני לא יודעת להגדיר אותו קורה כאן. תראי יש ים של אנשים ברחובות. ערב חג ודממה עוטפת את הכל. זיכרונות מתוקים מידיי עוטפים לי את הלב ומבקשים לגעת עמוק. אני מוטלת בספק כשהכל קורה כלכך מהר והמראה מבקשת את עיניי. קלישאות מתנגשות לי עם הכנות הפשוטה שאני אוהבת ורק ריח מאוד מסויים משתיק את הכל. החג הזה כלכך שלי. כלכך. שלי. סוכות. בלי שום הסברים עייפים או תחושות לא מוחשיות. בלי אסוציאציות ובלי מנהגים עתיקים. בלי כלום כלום. רק ניגון מיוחד וריח שזר לא יבין את משמעותו. פשוט ככה. סוכות. אהבה מיוחדת שלי. ועוד ייכתב עליה. משהו במכלול שלי לא מוחלט. אני חייבת אמונה כדי להמשיך לחיות. בלי זה נתרסק שוב לתהום. הוא מדבר אליי. ובין משב רוח אחד לחברו, אני מצליחה לשמוע. הלב עוצם עיניים ומקשיב. מגשש אחר הקול שלא נשמע והיד שמורגשת אבל לא מוחשית. הוא אוהב אותי הרבה יותר מאיך שאני לא אוהבת את עצמי וזה חזק. את שאר חליפות הרוח, אטביע בדמעות שירטיבו אדמה עייפה. מלוכלת וחסרת אמונה, אבל משתוקקת לריח של אדמה רטובה, לרגע אחד, אפילו אחד, של חיים. חיים באמת. בינתיים נשאיר את השקט. בינתיים. כי עדיין לא אחרי החגים. טוב שרק נשארנו יחד, וטוב שיש לנו למי לספר. למרות הכל אין דרך חזרה, והכל עובר. אז אני אחזור את כל הדרך. כי בבאר שבע האוויר לא מספיק אמיתי כמו פה. אני אנחת לרגע. ועוד אחזור בחזרה.

באלי לראות אותו מחר
ממש לא באלי לראות אותו בכלל
ממש לא באלי
ממש לא
ממש.
 

#אני מכורה לפורנו (שניה רגע אני מגדירה את עצמי מכורה?)
#אני רואה סדרות
#אני מבזבזת זמן
#יש לי מצבים של דאון כזה
#התמודדתי עם מחשבות אובדניות (ואני עדיין בלי תשובות לשאלות קיומיות)
#אני לא יודעת להגדיר את עצמי
#אני קופאת מול מצבים קשים
#יש לי אינטרנט לא מסונן
#אני עצלנית
#הרבה זמן לא התנדבתי או פעלתי למען אידיאלים
#אני מסובכת
#יש לי גנים של סרטן מכל כיוון אפשרי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(הייתיחייבתלהניחאתזהאיפשהוא)

זה נכון
זה נכון
זה נכון
זה לא נגיש וזאת הסיבה שאני רוצה את זה אבל אני לא יכולה אוף. למה אבל זה לא נגיש? כי אני רוצה? או בגלל שאני רוצה אז זה לא נגיש? פףף אני סתם פלספנית אבל צריך תשובות

פריקה

 

אני בהריון

אני לוקחת הורמונים לתמיכה

אני לוקחת עוד הורמונים לתמיכה

אני לוקחת עוד הורמונים לתמיכה

 

יש לי חולשה של הריון

יש לי---מההורמונים הראשונים

יש לי בחילה מההורמונים השניים

ההורמונים השלישיים רק התחילו

ולא נראה שהם יהיו נעימים

 

זה סוד שאני בהריון

זה סוד עוד מלפני כן

זה סוד כל ההורמונים

אבל איך אני יכולה להתנהג כרגיל?

 

בעיקרון

אני אוהבת לטייל

אני רוצה לקנות בגדים

אני רוצה להשליט סדר בחדר המבולגן

אבל זה בעיקרון

זה לא נכון להיום

 

#תודה על ההקשבה