זהו.
לוח השנה הסכים לעצור לרגע.
כמו מכונית שמתכוננת לקראת עצירה נכונה ומדוייקת.
משהו בעננים של אתמול והיום עושה את השמיים הכי ביתיים שיכול להיות. האוויר מרגיש לי בבית וכל שריקה ממלאת את חדרי הנפש שלי. לא, לא שמח לי. מעולם לא הייתי מהאנשים שיודעים לשמוח. אבל סוכות כאן. וסוכות זה שלי. אז משהו בפנים מתייצב לי ושותל בי זרעים אמיתיים של בית. בעדינות לא מוכרת, בנגיעות זרות של אהבה. הנה, פגשתי את הריח הזה, המשכר והנכסף, הריח שמגיע רק פעם בשנה ורק לכמה ימים. הריח של סוכות. שעושה את הטיים הזה בשנה הכי מדהים בעולם. ואיך בכלל אפשר לכתוב כשזה מצמצם את כל המכלול. כמו כל פעם. כנראה שהכל בשנה הזאת מגיע בבום. כנראה שהתהליכים מתקצרים והכל נהיה מיידי וסיטואטיבי שכזה. המצאתי מילה. שבטח רק אני אבין. גאון. לפחות במוצאי כיפור עזרתי בתחילת הבנייה. כלכך חלק ממני. ואז היה קשה אלף. ממש ממש. וזה התנגש עם הרף הגבוה. אז נאלצתי להתעלות על עצמי ובסוף הצלחתי להשתחרר ולשמוח. דיבורים עד שתיים בלילה עם חברות והמון פריקות ובסוף גם השדים שבתוכי נרדמו לכמה זמן. קפה על הבוקר זה טוב כמעט כמו קרני שמש מדוייקות. המון פיסות של נחמה עייפה ולאות מבויישת נחבאים בקפלי הזמן והטעם הממכר. משהו בלגימות הקצרות, כנראה עוזר לי לעכל -תרתי משמע- שהבוקר באמת הגיע.. וכמה חבל זה לא להתאפס ככה. או להתמכר מידיי? אולי. בזמן האחרון אני שוזרת יותר מידיי פעמים ביום גרגירי קפה קטנים לכוסות מהבילות. רואים שקשה לי. ושאני לבד. ושהגעגוע מטריף בתוכי כל נשימה. תבוא. השמועות אומרות שיש ארבע שירים חדשים, אני חייבת לשמוע. צריכה לזכור. ולמה שכחתי את כל השירים והדפים שם. חבל נראלי. הלוואי שפרופורציות. העיניים שלי פקוחות גם כשהעייפות מכריעה כל שיקול דעת ורצון לטוב, אבל הקטע הזה חשוב לי. גם כשהכל קורס מסביבי מסופות של דעות לא מתאימות ורחוקות כלכך, אני שם. ומשתדלת להוציא פנס של שפיות שקטה. לא חשוב. נו שיהיה. אני צריכה למצוא את העמדה של השליטה על החיים. ממקום בריא ונכון ולא ממקום לא פרקטי ולא טוב. אני צריכה המון דברים. מתי יהיה לי כוח לחיות. מתי מתי מתי. הגב שלי ממשיך לכאוב וזה המון מעבר. מה זה אומר בכלל. פעם היה באלי דובי ענק שיטביע אותי בתוכו. שיחבק חזק. שיסתיר ממני את הפחדים שבאים בכמויות מסחריות.. היום הבנתי שבינתיים זה רחוק ממני. כי אין מי שישמע ואין מי שיחלום איתי ואין מי שיהיה. לקפל את החלום לשניים. עכשיו לעוד שניים. ושוב. ולהכניס בזהירות לארון. למדף העליון הנשכח. רק שלא יתקמט. ואולי יום אחד. אולי. בינתיים התזכיר יקבל את האותיות של, לקנות פשמינה ענקית. ובדיו שקוף אני אמשיך- כדי שמישהו יחבק באמת ויחמם גם את הבפנים. עוד שנייה חורף. כבר רוחות. אני לא בנויה למחיצות האלה שהלב נרמס תחתיהם. אני לא מצליחה להבין באמת. אולי ההתכחשות היא בלתי נפרדת ממני. רגע של קולות. שוב נלחש בי קול- תכתבי ילדה, תמשיכי לכתוב מהר. גם אם אין לך שיר בידיים. תכתבי, עוד יהיו לך מילים. טבעת חדשה. ואיך בכלל להסתכל עליה. היום עברה גם מחשבה כלשהיא על עדשות. למרות שזה בצד של המוח הלא אפקטיבי. יש לי פיצול קשב מטורף. פעם הייתי מרוכזת, היום אלף עולמות דלוקים אצלי ביחד ורוקדים במסיבה. ואיך אפשר להקשיב לאחרים כשאצלי הכל רועש והקולות מרעידים ומטלטלים. מסנוור פה. צבעוני משהו. צריכה לקרוא על העניין. ולקרוא בכלל. ולעשות סדר גם אם אני מתחמקת מזה. ולענות לאנשים למרות שזה אחד הדברים הקשים שיש. ולהיות אמיתית. באמת. ירח מלא היום. וזו המתנת חג הכי משמחת לקבל מהקב'ה. כמה אור הוא משפיע. כמה שלמות הוא מגיש לי בתפאורה אחת. הנה, הכל מוכן ילדה. רק תשמחי, רק תצאי לבחוץ ותיהי. תקשיבי. תעיזי להיות. ועכשיו לא מתוך עשיית תשובה וחזרה וחרטה. עכשיו תצאי. מתוך קירבה נשגבת. מתוך האמת הכי נעלמת ונאלמת שטמונה בחג שלך. תשמחי ילדה. תאמיני. ואצא לבחוץ רק לרגע, אנשום עכשיו שוב, את נגיעות הקדושה הזאת, את לטיפות האהבה. אהבה עזה. יום אחד, שנראה רחוק מידיי, אולי אאזור כוחות ואצא לראות זריחה. והלוואי שהלב יסכים להכיל באמת ויגיע לפני זה להבנות דקות, להקשבה רוגעת. אני רוצה כינור שינגן לי עכשיו ומים מפכפכים. חיבוק. וחום שמקורו הוא טוב ולאו דווקא פיזי. שוקו חם חם כבר שתיתי אז הוא ירד מהרשימה. מרגישה עכשיו את כל השברים נאספים לי בידיים. מרגישה עכשיו, כמה האוויר טהור, נקי, צלול, וחודר. חודר לעומק שרק הוא מעיז להגיע. חוץ ממני כמובן. אז אציע לו כוס קפה נבוכה, ואסתתר.
כמו מכונית שמתכוננת לקראת עצירה נכונה ומדוייקת,
הזמן הסכים להאט לרגע.
