אני ככה כמעט 18 שנה וזה נראה שיהיה ככה עד 120, בדוק.

אבל לרוב חברים.

כאילו.. זה היה מכיתה א עד ו
כולם אומרים שזה קטנים אז זה פחות קריטי. לא מסכים.

מכיתה ז פשוט אני שיניתי חברה. בצפר חדש. לא מדבר עם שכנים כמעט... לא כי חרם.. פשוט כי לא יוצא. ו.. זהו.. בערך.

היו מתעללים מרביצים מעליבים מקללים צוחקים מתעלמים... את יודעת..

טוב עם המשפחה פחות בעיות בזה כי אין בכלל משפחה.
אבל בחברה...

הצמידו לי שם. בכייני.
אני רזה. אין שרירים. אז הרביצו לי.
הייתי שקט ו-וותרן
לא הייתי מצחיק.
לא ספורטאי.
כאילו... שום סיבה שיהיו חברים שלי ביסודי.
ו.. גדלתי.. ו.. לאיודע. פתאום היה לי סיפור. או משו. פתאום הייתי טוב בכדורסל. ו.. כולם כבר לא מדברים איתי.. אז אני לא מקבל מסירות ואני לא מנצל את זה שאני טוב בכדורסל.

ופתאום.
הייתה לי התחלה חדשה. כיתה ז. ו.. עם כמה שזה עצוב.. הבנתי שלדבר עם ילדים מהכיתה זה נורמלי.
ואז בכיתה י התווסף לי מעגל חברים חדש. ו.. וואו. שם פשוט מצויין.

אני ילד להתאים את עצמך לחברה. כמובן שזה לא אומר להיות צבוע.

בת כמה את? איזה כיתה?
אוף. באסה.

היי. אני אוהבת אותך, ואיתך.

המצב בטוח ישתנה מתישהו, אני בטוחה.
החיים מפתיעים כ"כ, באמת.

הרבה פעמים הפוך.

החודש הזה ניתק אותי מהכל
אבלאבל את יודעת שאני אוהבת אותך. נכון?