כנראה, שיש איזה אין כזה.
שהוא המנוע של הכל, והוא היעד של הכל.
ואנחנו מחפשים אותו, בכל שיחה, בכל צחוק, בכל שיר, בכל מבט, בכל הקשבה.
כשאנחןנו לא בדיאלוג איתו, הבדידות שלו מיד מורגשת בכל הגוף שלנו, שאנחנו גם גם נרגיש, וגם את הגלות שלו, קרה כזאת; בעצמות. מבולבלת, חסרת כלי, חסרת אהבה.
וכל אחד צריך למצוא את הדרך שהוא נוגע בה, ושהוא חושף עוד חלקים ממנה, שהוא מגלה אותה
שהוא חוזר אליה, ומתקן את הברית ביניהם.
אני, לרב מדבר אליה. לעיתים אני שר אליה. לעיתים מנגן.לעיתים אני מרביץ מכות אליה, לעיתים אני מנסה לעבור אליה דרך עבירות, ככה בקפיצה. שבתכלס זה נסיגה, אבל אפילו אז, זה. בשבילה.
ולפעמים אני פשוט מכין אליה חביתה מאוד מושקעת עם איזה תבלין מיוחד
רק שלי. זה גם עובד.

וכשזה מצליח באוזושהי דרך, אפשר להרגיש את הענג שלה בכל הגוף, מימשו אותה, היא ממלאת את ייעודה. איזה כיף זה, הכי כיף שיש.
כשזה קורה לא צריך רע, ולא צריך עצבות, זה קורה, הזיווג בין האור לכלי. וזה הכי טוב שיש.
נסו אותה.