תודה ארגמן. בעקבות המאמר חיפשתי בוויקיפידיה את הערך מורמונים וקראתי עליו.

זה מסביר הרבה, את היחס שלו אל היהודים ואת הנצרות שבספר.

כאשר קראתי לראשונה את הספרים ממש לא אהבתי את החטטנות שלו ב"סכסוך הישראלי פלסטינאי" ואת הדרך בה הוא חושב שהבעיות יפתרו, אבל לאחר קריאת החומר הנ"ל העניין נהיר בהרבה.

מאיזו סדרה יותר נהנית? למה? פשוט מענין אותי לדעת מה דעתם של אנשים אחרים בנושא זה.

התפלאתי שהוא לא בחר להפוך את אנדר למורמוני כאימו (היא מורמונית, למיטב זכרוני או שזה אביו?). אלא בסופו של דבר הוא היה קתולי במובן מסויים (ובערבון מוגבל), הוא (א.ס קארד) לא אמור להטיף לאנשים בספריו?

השיוך הדתי של האמא לא מצוין בפירוש אבל ברור שזה איזשהו זרם נוצרי.

נהניתי הרבה יותר מהסאגה, בצללים יש יותר מדי פוליטיקה עולמית שנשגבת מבינתי ופחות סיפורים אנושיים, פילוסופיה, ופסיכולוגיה. מה שחבל זה ש"ילדי המחשבה" שחותם את הסאגה, לא מתקרב לקרסוליים של שלושת הראשונים. כרגע אני במגעים להשיג את "המשחק" באנגלית.

אני חושבת שקארד סיים את השליחות המיסיונרית שלו בברזיל [ברזיל, נכון? או אולי פורטוגל?] ופנה לכתוב ספרים. הם כמובן מושפעים מתפיסת העולם שלו אבל לאו דווקא מטיפים, רובם. קראת את "תצפית עבר" שלו? שם יש יותר הטפה, יותר התעסקות בדת.

וזה הדבר שהתלבטתי לגביו, אז אמא שלו מורמונית. אני זוכרת שזה מופיע (אולי בפגישה עם בין, אני אבדוק איפה).

לא קראתי את תצפית העבר.

אבל גם בהתנהגותה של נוביניה יש המון הטפה.

אבל זה בהחלט ייתכן.

נוביניה? לא מורמונית, בכל מקרה. אני לא חושבת שהיא אי-פעם האמינה במשהו מהנצרות, עם ההורים שלה והכל. אני חושבת שהמנזר פשוט היה מקום טוב לברוח אליו.

[נחמד לדבר עם מישהו שקרא את כל הספרים...]

ובהחלט מתוך בריחה, אבל זה לא סותר את העובדה שדמותה משמשת להטפה.

גם אני נהניתי יותר מהסאגה. בצללים יש פוליטיקה, שגורמת לדעתי לכל אומה להתעצבן. לא נראה לי לדוג' שהמוסלמים היו שמחים מהעתיד שא.ס ניבא להם, וגם לא שום עם / דת פחות או יותר.

גם לי נחמד לדבר עם מישהי שקראה הכל (ואני לא מכירה הרבה כאלו).

אני אתחיל בזמן הקרוב לקרוא את שאר הספרים שלו שבספריה שטרם קראתי. ואני לא יכולה לקרוא את המשחק באנגלית, לצערי. יום יבוא...

אבל מי זוכר? זה היה שנה שעברה.

אולי בגלל זה אני קוראת כל ספר מאתיים פעם.

באמזון. אבל זה רק הפרק הראשון. אנגלית מאד פשוטה, האמת. אני מנסה לשכנע חברה להביא לי את המשחק באנגלית...

כל הסיפור של נוביניה, מקול למתים ועד הסוף, לא מציג את הנצרות באור חיובי בכלל. עושה רושם שהיא נדרסת ע"י הכנסייה ואם להציג את זה בצורה קצת קיצונית- שההורים שלה מולאמים והופכים לרכוש הכלל. ולגבי הבריחה שלה בסוף- זה הזכיר לי את המשפט המפורסם של קרל מרקס: "הדת היא אופיום להמונים". כאילו הדת היא תחליף לאנדר, תירוץ לברוח ממנו.

אני אנסה להסביר את עצמי.

ברור שבשבילה הדת היא בריחה,ומעשי הכנסייה הם עוול, אבל זו הכנסיייה הקתולית לא הנצרות, וזה מה שהוא בא להדגיש.

דווקא ע"י ההטפה נגד הקתוליות הוא מחזק את האמונה המורמונית שלו ומטיף לה.

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.