ערב עייף בבית של חורף ובחצי חוסר כוח חצי הכרח אני נכנסת לכאן ולאט לאט מלטפת את המקלדת.
יום ארוך ושבוע ארוך גם. אז מה אם השבוע התחיל רק במוצ'ש ועכשיו שני בערב. אני מתחילה להתרגל לנגיעות המהירות ולעולם האצן הזה שהביא לידיי את הפלאפון הזה. קשה לי עם ההתמודדות מול זה. עד עכשיו ברחתי. בריחה טובה, אבל בכל זאת בריחה. ופתאום לעמוד מול היכולת והפן הנוח יותר. זה כמו ללכת על סף תהום. זה כמו להלך בעולם הזה, האפסי כלכך, ולהציץ טיפה החוצה כדי לנסות לראות יותר טוב את הנוף הזה שכולם מדברים עליו. אני מקווה שאצליח וזה לא ינמיך אותי. מקווה מאוד. כבר יומיים וחצי שלא כתבתי פה. שאני מנסה ומנסה לכתוב ויש מעכבים בדרך. עצוב לי. עצוב לי שכבר המון זמן לא כתבתי כמו שליבי מנסה ללחוש את מילותיו הצרופות. עצוב לי שכלכך הרבה זמן לא פגשתי את המילים שלי, לא הוצאתי מכור מחצבות נפשי מים חיים, לא הבאתי טוהר אסוף במכחול של יוצרים. עצוב לי. וההסתפקות המאולצת בכתיבה הסיכומית והרגילה הזאת מכאיבה לי כמו מלח טרי על פצעים עכשוויים כלכך. אני מצליחה להעלם. אבל רק מתרחקת ממי שאני ובחיי שלא יודעת איך לחזור. החורף הגיע. החורף שלי. אתמול הרחתי פעם ראשונה את ריחו הצורב והחד של הגשם החדש חדש.התפוצץ לי הלב מהתרגשות. חיפשתי איזה סרט לגזור, איזה עץ לחבק. פרחים יפים נמו כשחיוך נותר על שפתיהם הדקיקות בחצר הבית הגדול במושב. נדמה לרגע כי כל הגינה נערכה שעות וימים לאירוע חגיגי שכזה. והנה ממש אז, כולם לבשו חג, חיכו לראות את הכלה בפתח. שקיעה בדיוק ועם כל נשימה עמוקה בחוץ הרגשתי גבוהה יותר. חורף. חורף. וקר. עמוק בנחלי המחשבה ובשיטפונות שמילאו את ליבי עד גדותיו, עמוק שם כבר חיפשתי. חיפשתי נחליאלי קטן על גדר ירוקה שמזילה דמעות שדבקו בברזיליה. חיפשתי מגפי גומי שמכילות ילדים קטנים עם שמחת חיים פשוטה ומטריות של עולם ומלואו. חיפשתי שלוליות שאפשר להשתקף בהם ולהרגיש ממש ממש את השמיים. חיפשתי ריח משכר של מרק אימהי שמסוגל כל פעם מחדש לחמם גם את הלב החלוד, להכניס בו את זרעי האהבה שפיזר ה' יתברך. חיפשתי את ניחוח האורות הקטנים בגשם, הכביש הממהר מתמיד, הצעיפים המחבקים, הספר וכוס התה, את ניחוח הפוך וההשתוקקות לתום ולפשטות, לחום ולאהבה. חיפשתי עולם דומע, שמרגיש בנוח עם כל העולם. בינתיים, נשמתי עוד שתי נשימות עמוקות ונכנסתי אל הבית. אני לא בכושר. לפני כמה ימים נסעתי להגיד לכינרת שאני מתגעגעת אליה. שחיתי ושחיתי. עד שכלו כוחותי. עד שהצורך לנשום בשפיות גבר על הרצון להמשיך. העיקר להמשיך. עד שכושלות רגליים. עד שאין יותר לאן. פתאום היה בי צורך כזה. להתיש את הגוף עושה שקט בנפש. לפעמים זה עובד בעוצמה. היה שם זרות שאני לא חוויתי עוד עם הכנרת. זרות שבהתחלה הייתה קרירה לי ורק אחרי ענן או שניים שחלפו מעליי העזתי להיכנס ולהרגיש בסדר עם עצמי. מותר גם לא לבוא מפורקת. מותר לא רק לברוח לפה. מותר לבוא עם סתם בתיק ושקט שלא מוצא מה לומר ואיך. מותר? מותר. שני שחפים. צחוק ילדים ארוך וסוחף. מאהל רחוק מידיי. משפחה כמעט מאושרת. וילדה אחת שמרגישה שהיא קו האופק שמחבר בין כל העולמות והיא דורכת על החול שדורש צומי בכל רסיס תוך שהיא משננת לעצמה שזה זמני. ושמותר. כואב לי הגב. וזה כמו סטיקר ישן על קיר בטון בנחלאות. כמה עולמות יכולים להסתתר בין קפלי אותיות משוחזרות וביתיות מידיי. אבנים ירושלמיות. אחח. זה אהבה. סבא שאל אותי היום מתי המיטה בחדר שלי אצלם תהפוך לזוגית. ונשאיר את המשפט הזה על תילו. פףף. אתמול לקחתי חוט בגוונים של חורף, ומבעד לאדי תה מהביל ששטו בשאיפה ללמעלה, תפרתי במילים את החלום. יש. יש אחד פיצפון כזה. שגנוז במגירות עמוקות מידיי בנפש התהומית. נעלם ונאלם ומתקיים בין אינספור העונות החולפות וצלילי הימים. יש לי חלום. שאספתי את בדיו בידיים רוטטות. ברגליים כושלות. בכמיהה. יש לי חלום. ובפיסות הלילה של אתמול תפרתי אותו במילים זעירות ומהססות. טוב יצא מזה. טוב מטוב. חום חדש התכנס לתוך החדרים. והחלום מביא איתו שלל של שטיחים לחמם בהם את חדרי הלב. תחלמו. תנסו לחלום. תאזרו אומץ ללמוד איך תופרים, איך חולמים. יותר מידיי פקקים אני יוצרת בכתיבתי עכשיו. יותר מידיי עומס בנתיבים של הנושאים המסויימים ההם. לא נורא. מותר לי. מותר? מותר. היום שרקתי את זה: בוקר במיטה של סבא וסבתא ובביישנות מהולה בהאשמה עצמית אני נכנסת לכאן ואומרת שלום יפה למקלדת. מזמן לא כתבתי פה. חג שבת חג שבת ולב ששכון בבצורת כבר שנים. במוצאי שבת כתבתי המון. הייתה לי מוזה עד שאפילו אהבתי את מה שכתבתי. כתבתי וכתבתי, אותיות של ארבע בבוקר השתלבו מקסים עם המרקם של הלילה המהסוסס והקפוא. המון אמת עצמית הבליחה שם באומץ. המון נגיעות של טוהר אצילי מכל העולמות נשזרו בין ידיי המשתוקקות עוד ליצור. לנסות. לחזור. ליצור. ובין רגע נמחק הכל. גל הגיע ובאמת שלא נותר כלום. טעויות יכולות למחוק. ולמחוק זה כואב כי לא נשאר אחר כך כלום, חות מחושך. עד עכשיו החלל שם מיילל בי. רצון ה'. ממ.
לפנות בוקר נקי נקי ובחצי כמיהה ליצור ובחצי הכרח אני מביטה עוד שנייה כאן ולאט לאט לוחשת למקלדת; לילה טוב.
יום ארוך ושבוע ארוך גם. אז מה אם השבוע התחיל רק במוצ'ש ועכשיו שני בערב. אני מתחילה להתרגל לנגיעות המהירות ולעולם האצן הזה שהביא לידיי את הפלאפון הזה. קשה לי עם ההתמודדות מול זה. עד עכשיו ברחתי. בריחה טובה, אבל בכל זאת בריחה. ופתאום לעמוד מול היכולת והפן הנוח יותר. זה כמו ללכת על סף תהום. זה כמו להלך בעולם הזה, האפסי כלכך, ולהציץ טיפה החוצה כדי לנסות לראות יותר טוב את הנוף הזה שכולם מדברים עליו. אני מקווה שאצליח וזה לא ינמיך אותי. מקווה מאוד. כבר יומיים וחצי שלא כתבתי פה. שאני מנסה ומנסה לכתוב ויש מעכבים בדרך. עצוב לי. עצוב לי שכבר המון זמן לא כתבתי כמו שליבי מנסה ללחוש את מילותיו הצרופות. עצוב לי שכלכך הרבה זמן לא פגשתי את המילים שלי, לא הוצאתי מכור מחצבות נפשי מים חיים, לא הבאתי טוהר אסוף במכחול של יוצרים. עצוב לי. וההסתפקות המאולצת בכתיבה הסיכומית והרגילה הזאת מכאיבה לי כמו מלח טרי על פצעים עכשוויים כלכך. אני מצליחה להעלם. אבל רק מתרחקת ממי שאני ובחיי שלא יודעת איך לחזור. החורף הגיע. החורף שלי. אתמול הרחתי פעם ראשונה את ריחו הצורב והחד של הגשם החדש חדש.התפוצץ לי הלב מהתרגשות. חיפשתי איזה סרט לגזור, איזה עץ לחבק. פרחים יפים נמו כשחיוך נותר על שפתיהם הדקיקות בחצר הבית הגדול במושב. נדמה לרגע כי כל הגינה נערכה שעות וימים לאירוע חגיגי שכזה. והנה ממש אז, כולם לבשו חג, חיכו לראות את הכלה בפתח. שקיעה בדיוק ועם כל נשימה עמוקה בחוץ הרגשתי גבוהה יותר. חורף. חורף. וקר. עמוק בנחלי המחשבה ובשיטפונות שמילאו את ליבי עד גדותיו, עמוק שם כבר חיפשתי. חיפשתי נחליאלי קטן על גדר ירוקה שמזילה דמעות שדבקו בברזיליה. חיפשתי מגפי גומי שמכילות ילדים קטנים עם שמחת חיים פשוטה ומטריות של עולם ומלואו. חיפשתי שלוליות שאפשר להשתקף בהם ולהרגיש ממש ממש את השמיים. חיפשתי ריח משכר של מרק אימהי שמסוגל כל פעם מחדש לחמם גם את הלב החלוד, להכניס בו את זרעי האהבה שפיזר ה' יתברך. חיפשתי את ניחוח האורות הקטנים בגשם, הכביש הממהר מתמיד, הצעיפים המחבקים, הספר וכוס התה, את ניחוח הפוך וההשתוקקות לתום ולפשטות, לחום ולאהבה. חיפשתי עולם דומע, שמרגיש בנוח עם כל העולם. בינתיים, נשמתי עוד שתי נשימות עמוקות ונכנסתי אל הבית. אני לא בכושר. לפני כמה ימים נסעתי להגיד לכינרת שאני מתגעגעת אליה. שחיתי ושחיתי. עד שכלו כוחותי. עד שהצורך לנשום בשפיות גבר על הרצון להמשיך. העיקר להמשיך. עד שכושלות רגליים. עד שאין יותר לאן. פתאום היה בי צורך כזה. להתיש את הגוף עושה שקט בנפש. לפעמים זה עובד בעוצמה. היה שם זרות שאני לא חוויתי עוד עם הכנרת. זרות שבהתחלה הייתה קרירה לי ורק אחרי ענן או שניים שחלפו מעליי העזתי להיכנס ולהרגיש בסדר עם עצמי. מותר גם לא לבוא מפורקת. מותר לא רק לברוח לפה. מותר לבוא עם סתם בתיק ושקט שלא מוצא מה לומר ואיך. מותר? מותר. שני שחפים. צחוק ילדים ארוך וסוחף. מאהל רחוק מידיי. משפחה כמעט מאושרת. וילדה אחת שמרגישה שהיא קו האופק שמחבר בין כל העולמות והיא דורכת על החול שדורש צומי בכל רסיס תוך שהיא משננת לעצמה שזה זמני. ושמותר. כואב לי הגב. וזה כמו סטיקר ישן על קיר בטון בנחלאות. כמה עולמות יכולים להסתתר בין קפלי אותיות משוחזרות וביתיות מידיי. אבנים ירושלמיות. אחח. זה אהבה. סבא שאל אותי היום מתי המיטה בחדר שלי אצלם תהפוך לזוגית. ונשאיר את המשפט הזה על תילו. פףף. אתמול לקחתי חוט בגוונים של חורף, ומבעד לאדי תה מהביל ששטו בשאיפה ללמעלה, תפרתי במילים את החלום. יש. יש אחד פיצפון כזה. שגנוז במגירות עמוקות מידיי בנפש התהומית. נעלם ונאלם ומתקיים בין אינספור העונות החולפות וצלילי הימים. יש לי חלום. שאספתי את בדיו בידיים רוטטות. ברגליים כושלות. בכמיהה. יש לי חלום. ובפיסות הלילה של אתמול תפרתי אותו במילים זעירות ומהססות. טוב יצא מזה. טוב מטוב. חום חדש התכנס לתוך החדרים. והחלום מביא איתו שלל של שטיחים לחמם בהם את חדרי הלב. תחלמו. תנסו לחלום. תאזרו אומץ ללמוד איך תופרים, איך חולמים. יותר מידיי פקקים אני יוצרת בכתיבתי עכשיו. יותר מידיי עומס בנתיבים של הנושאים המסויימים ההם. לא נורא. מותר לי. מותר? מותר. היום שרקתי את זה: בוקר במיטה של סבא וסבתא ובביישנות מהולה בהאשמה עצמית אני נכנסת לכאן ואומרת שלום יפה למקלדת. מזמן לא כתבתי פה. חג שבת חג שבת ולב ששכון בבצורת כבר שנים. במוצאי שבת כתבתי המון. הייתה לי מוזה עד שאפילו אהבתי את מה שכתבתי. כתבתי וכתבתי, אותיות של ארבע בבוקר השתלבו מקסים עם המרקם של הלילה המהסוסס והקפוא. המון אמת עצמית הבליחה שם באומץ. המון נגיעות של טוהר אצילי מכל העולמות נשזרו בין ידיי המשתוקקות עוד ליצור. לנסות. לחזור. ליצור. ובין רגע נמחק הכל. גל הגיע ובאמת שלא נותר כלום. טעויות יכולות למחוק. ולמחוק זה כואב כי לא נשאר אחר כך כלום, חות מחושך. עד עכשיו החלל שם מיילל בי. רצון ה'. ממ.
לפנות בוקר נקי נקי ובחצי כמיהה ליצור ובחצי הכרח אני מביטה עוד שנייה כאן ולאט לאט לוחשת למקלדת; לילה טוב.
