אני מעשן רק כשאני צריך.
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
אם היה לי כח הייתי קם וצועק.
בורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר.
מליון כדורים,
נותנים לי הרופאים.
שלא אצעק שלא אצחק,
שלא אתעורר יותר. זה משחק.
משחק מתוכנן היטב,
שלא כמו בחלומות אתה צריך לנוע. לנוע ומהר.
מאש הצלפים מאש המחשבות מאש החרבות.
אני בתוך הצינור.
עכשיו ארבע בבוקר,
מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה,
מסתכל על התיקרה העקומה.
הייתי רוצה לאהוב אותך.
בלי לחכות.
בלי הפסקות.
כאן ועכשיו בין ההריסות.
לקחת אותך איתי לתוך הצינורות.
עכשיו מתחילה מוזיקה של מחלה.
מוזיקה של גהינום זה לא אושר.
זה סתם דיכאון.
אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי.
יגיע הסתיו יסלק ממני את כל הליכלוך.
והלילה,
אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש.
החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי.
עכשיו אני מושלם.
עכשיו אני לא זוכר שום דבר קטן,
אפילו לא פרט קטן.
ויש את כל הזמן שאפשר, שנשאר, חודש, חודשיים.
אולי שנה אולי יותר.
הכדור בתוך הדם,
אין כבר מחשבות,
אין כבר קולות,
יש רק אהבה בין ההריסות.
אני בתוך הצינורות.
כבר כמה ימים.
כבר כמה שבועות.
כמה שנים טובות.
אולי איבדתי כל תחושה,
חושב שאני עף אבל בעצם על הריצפה.
אז שותה את הגשם המלוח.
מסומם מהים או שיכור מהרוח, שיכור מהרוח.

שים את עצמך במקום הראשון
יותר מדי שנים אתה שני
כל כך תשכח את כל מה שלימדו אותך
כי הם לא לימדו אותך נכון
עוד שיעור מהתיכון
על מה חשוב זה לא חשוב.

כי כל מה שחשוב עצוב
וכל מה שעצוב נגמר
מי שנזהר נופל
ומה שנופל נשבר
כל גרגר זקוק לחול
כדי לפרוח עם הזמן
ולגדול זה להתחיל ב...
משהו קטן.

אז שים את עצמך במקום הראשון
יותר מדי שנים אתה בסוף התור
תזכור לשמור על מי שבעדך קרוב
אבל לא בעיוורון
תבטח ברגע החולף
תשמח בטוב הלא חשוב הלא חשוב.

צל עץ תמר ואור ירח
ומנגינת כינור תקסים את הלב
עולה הצליל רועד בוקע
ממיתרים נשפך כאב
נגן כינור נגן שירך
מה רב החושך והשקט סביב
מנגינותיך ישכיחו את סבלי

נגן נגנה לקול צליליך מה נעים הוא החלום
נגן נגנה ישמע ירח את קולי שם במרום
הוי למה למה בשפתיך הקסמתני
ליבי כבשת ועזבתני
אוהב כואב וסובל

נדם כינור
נחבא ירח
ובדממה הד מנגינה
עוד נשמע
על מה ולמה אל יודע
על מה עולם אכזר ורע
מערפילי עפר תופיע
דמות אהובה תווי פנים מוכרים
כינור ישמיע
שי זכרונות כה נעימים

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,
נצמדים לקירות הבתים
ורוב הזמן מתביישים בגופנו,
חופרים מקלטים.

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,
נדחקים לסירות משוטים.
כל יבשה היא ספינה שטובעת
כשחופרים מקלטים.

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.
החלומות באוויר, הראש באדמה.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.
לא עיוורים, אבל לא מביטים.
ולא ברור מה נשאיר אחרינו,
מלבד הפחדים.

אל תנגן לי שיר אהבה פירטי, כאב לא מקורי
כדי לתכנן לי לחיות איתי על אוטומטי
כל עוד זה אפשרי.
להתנוון אל זוג פלקטי, זוג ללא פגמים
כלומר רווי פגמים
רק שלא רוצים לראות.

האהבה הזאת היא סתם סם,
האהבה הזאת מעולם לא הייתה אהבה
רק פחד מלא להיות
באהבה הזאת, זה לא סוד
יש שני אנשים שוטים,
שני עשבים סוטים
גם לי עצוב מאוד
אבל זה הזמן שלי לנדוד

אל תנגן לי שיר אהבה פירטי, גנוב מלב אחר
אל תתעצבן,
"תגידי למה התחתנת איתי
אם את כל כך מהר בוחרת לשחרר"
אתה בכלל רצית מושב,
משפחה, אישה שמחה
ממש ניסיתי להיות.