(כמה הסברים לפני: אבא שלי מארגן את שמחת תורה של הגרעין בעיר. הוא אחראי להביא אנשים שישמחו איתנו, לדאוג להם למקום שינה ואוכל, הוא מתכנן לוזים וקונה שקיות ממתקים לילדים, המפתחות של כל דבר- אצלו, ובגדול הוא האחראי)
כשלוש שעות לפני החג הייתה תאונה ליד קרית מלאכי. שני הרוגים ושלושה פצועים. ההרוגים ושניים מהפצועים היו ברכב אחד, בדרכם לקרית מלאכי, כחלק מהקבוצה שהוזמנה לבוא לשמח בקריה. אף אחד לא ידע מה המצב. רק שהייתה תאונה ושיש חמישה פצועים.
אני כן ידעתי. הספקתי לקרוא חדשות וחוץ מזה אבא שלי עודכן. היה אסור לדבר על זה, אפילו שאר הקבוצה לא ידעה על זה. במשך כל החג הייתי במתח מטורף. שהם איכשהו יגלו בצורה לא נעימה, מה שלום הפצועים. במהלך התפילה בערב הייתי בבית, לא עשיתי כלום. הארוחה עברה מהר, ומייד אחריה הלכתי לישון במקום ללכת עם כולם לבית הכנסת. בבוקר התעוררתי בשש וחצי, לא עשיתי שום דבר עד שכולם התעוררו בתשע. עשינו קידוש, התארגנו ויצאנו לטור של הגרעין. הייתי צמודה לאימא. הגענו לתיכון (שם הקבוצה ישנה ואוכלת וכל הגרעין מתכנס אחרי הטורים [טור גרעין, טור קבוצת אורחים, טור בנ"ע]). הסתובבנו קצת, וחזרנו הביתה. היינו רק אימא ואני, בישלנו, ערכנו. הם חזרו. אכלנו. התחלנו קטאן, נרדמתי, קמתי בחמש כדי ללכת לסיבוב שעושים בשכונות כל הגרעין. התארגנתי. התכוונו לצאת כשגילינו שיש יונה בחדר מדרגות של הבניין. חיכינו 25 דקות עד שאחותי תפסה אומץ והעיפה אותה. הלכנו. ראיתי את הרכזת, בנות שאות מכל השנים, חברות של אימא שלי, חברים של אחותי, אף אחד לדבר איתו. הגענו שוב לתיכון, הבדלה, ומהר מהר הביתה. מקלחת, ואז כל הבכי יצא. מהמתח שהיה בי כל החג, מהמחשבות, מהמיסופוניה הזו שהורגת אותי. עכשיו כולם בהקפות שניות, אני מתחת לשמיכה.
קר לי ועייף לי ובודד לי. אבל יהיה בסדר. מחר בבוקר כבר ארגיש טוב יותר.