יום אחד היה יום שישי והייתי אבודה באמצע שדה תעופה הולנדי מטופש. ואנשים דיברו בשפה שלא הבנתי ואבא עשה הרבה טלפונים ואח שלי סתם היה קיים ולא עשה יותר מדי
וכל מה שרציתי היה שניסע משם ונשב רק עוד קצת ליד התעלות של אמסטרדם.
וסתם, בואו נגיד אלף פעמים את המילה אמסטרדם.

הלוואי שהייתי קצת פחות פתאטית וקצת יותר בנאנוש משעשע כזה
הלוואי שתתנו לי קצת יחס ((הפתאטיות העצמית מהשורה הקודמת מופיעה במלוא הדרה))
הלוואי שיעופו מפה כבר כל האנשים שאני לא אוהבת בכלל.

אבל היי, מחר יהיה או זוועה או טוב, מי יודע. בכל מקרה סביר להניח שאיש לא יקרא את השורות האלה.
אני נדחקת כאן לשולי השוליים ואני בכלל הבנאנוש הלא נכון לעשות לו את זה, הקיום שלי דווקא סבבה לגמרי.


לכו לעזאזל כולכם. מלשון כל האנשים שהם לא האנשים שאני אוהבת.
אנשים שאני אוהבת בבקשה תהיו קיימים כבר