אבל את לא באמת רוצה.
והאמת- גם לא אני.
אז למה?
למה?
שתקת.
לא ענית.
ואני?
היה בא לי לצרוח עד אין קץ. או יותר נכון- עד קץ.
עד שבדל הנשימה האחרון שלי יצא מראותיי יהיה להבל פי האחרון. יצא וישאיר את גופי הדפוק להרקב בעולם האוילי הזה.
ואותי ישלח לחופשי למקום בלי העימותים איתך. בלי כל הנסיונות.
באמת שהיה בא לי.
אבל שתקתי.
כי כזה אני. נשאר פה.
איתך, כן איתך.
לא. לא סלחתי. לא לך לא לעצמי.
אבל הרגשתי בין עצמי לביני לבין אני איזו תחושה של פשרה..
פשרה שהיא קצת מתנתקת מהמציאות האופפת את חיי ועם זאת קוראת לה תיגר.
מין פשרה כזו של. "טוב מחר יש עוד יום והוא יהיה שונה".
הרגשה משונה.
הרגשת גם את?
אולי זו הכלה?
אולי זו התחלה של סליחה?
תלוי בך. אם את באמת רוצה.
כי אם את באמת רוצה אני יכול.
ונראה שבאמת- את רוצה.
והאמת- גם אני.
- לקראת נישואין וזוגיות