נחומא היה תמיד מקדים את זמנו. מפלבל בתחנות חייו, ברצותו עורג ברצותו מסרג.
הוא לא ההין להקשיב למורי החינוך והתודעה.
כמין כהני שכל היו.
מדברים חכמתם אל-נכון לבני התשחורת.
הקדימו מנהגי הפולחן, לשפת המוסר, שננו ניבי התמסורת, ולאחר- רזי המניין.
תכלו להחכים מחכמת האל, או אז דברו על לב אהבתכם.
לזרא היה לו. ולנבבה דבריהם.
תמה היה. אם שוחק ליבו ממעוף ציפור, ואם סוערת להבתו מדאיית הנשר- ומה בכך?
לזילות זאת כלפי חכמת לוחות השמיים?

ובכן, כן הנה נכון הדבר. זילות.
אך מה?
מי זאת מחוקקת הדברות?
ומי הוא רושם המעלות?

מי הוא המעביר כצאן תחת מקלו-
להקדים ולאחר, להוקיר ולפחת? להוזיל ולהאדיר?

איה משכן מלכותו, ומה תוקף דברו?

הן מוטב לי לחוקק דברותי, ולהיטיב עמדי.

למה לא אפסע אל העמק השחור שם דאים הנשרים ומקוננים היונים.
אתרווח לי למרגלות עץ האקליפטא.
ישירו באוזני עופות השמיים תהילה לשר מרום.
אתן רוח באפי
ורווחה לנפשי,
מקום שוקט- לא שבט לא עצב,
לא מסדר חכמה או שורות נצחונות.
כי אם ים.
ורוח.
ולב.
מי יתן. מנוחתי עדי עד.