הגענו הביתה.
תיק גב עמוס לעייפה וטרול סגול בידי. השיער מקורזל והאיפור נעלם כליל.
אני יוצאת מהמטוס, עוברת בשרוול ומסניפה אלי את ריח ארץ ישראל. פתאום הבנתי כמה געגוע היה בתוכי אל הארץ הקדושה ואהובה שלי.
כולם סביבי מדברים עברית. הכל מוכר.
הלב מתחיל להסתחרר בידיעה שעוד רגע קט וזהו. מגיעים הביתה.
ממתינים בצפיה חסרת סבלנות למזוודות שיואילו בטובם להגיע מהמסוע. הלב כבר ממש משתולל.
אבא מתקשר, היא שולחת הודעות.
מהלכת אני עם שלש מזוודות (כזאת גברית, יאוו). מתקדמת אל היציאה. הנה, הדלתות נפתחות. המון אנשים ממתינים לקרוביהם. והנה אנשי חיי.
נשיקה לאבא, חיבוק לה. ריח של אהבה.
הגעתי אל הבית. שלי. השולחן ערוך במטעמים. הוא שם לי אקסל שאני אוהבת.
אני נכנסת אל החדר ורואה מיטה מלאה בשוקולדים כמו שני אוהבת, מלא בלונים ושלטים. הי, איזה כיף להרגיש אהוב. הם אשכרה התגעגעו אלי, פסיכי.
השלב הזה, שפורקים את המזוודה, הלב ממאן להאמין. אני מגרשת מחשבה טורדנית בהנף יד. לא לחשוב.
לא לחשוב על מה שהיה. על מה שעזבנו. לא לחשוב על העתיד.
תהני מההווה.
אחיין שלי פיצץ אותי בנשיקות אינסוף.
אחיניות שלי מחצוני בחיבוק חם.
כולם התלהבו מהכמות של הממתקים ומהבגדים שכל אחד קיבל.
אמא עוד לא באה מהעבודה. אמרו לי שהיא ממש התגעגעה.
אני עומדת בוהה במזוודות הפתוחות. בכל פריט יש משמעות של תשרי. המזוודות מפיצות ריח של תשרי.
הלב שלי ממשיך לפעום בקצב של מנגינת געגוע חלש.
אני עייפה.
אני חייבת להכנס להתקלח. לשטוף את הטיסות הבלתי נגמרות, לשטוף את האהבה, הגעגוע והעצב שמערבלים את הלב והמוח.
אחר כך נלך לפרוק חולצה ועוד קפוצון. נסניף את הריח, נתגעגע בשקט ונבכה את הכל במיטה.

כמה טוב שיש ארץ ישראל.
שיש בית.
שיש אהבה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם