רק שלא יודעים לאיזה סוג של מזל ואם הוא טוב יותר או רע יותר...

למשל אני החלפתי שלושה מקומות לימודים באקדמיה. הראשון לא היה שייך זה בטוח. בשני לא הסתדרתי. גם בשלישי לא הסתדרתי בהתחלה אבל במקום לעבור לרביעי או לוותר החלטתי לבדוק את עצמי. התוצאות היו קשות וחייבו אותי להתמודד. ואז ב"ה הצלחתי לסיים את התואר.

עבדתי פעם בעבודה שלא התאימה לי מכלמיני סיבות. החלפתי לעבודה שבה מימשתי את עצמי טוב יותר. וחוזר חלילה. נכון להיום העבודה הראשונה הייתה המשתלמת ביותר מבחינת פרנסה ותנאים. בדיעבד הסיבות דאז היו זמניות וטיפשיות. 

אם עבודה ולימודים קשים כקריעת ים סוף, אז זוגיות טובה ויציבה קשה עוד יותר. אם החיים בזוגיות הם מזוכיזם חלילה אז החלופה הטובה יותר היא לחיות לבד בלי לצפות לפרק ב משופר. 

נניח שאתה עושה 3 פסיכומטרי, מתקבל ללימודי רפואה עליהם חלמת, מסיים את התארים, עושה סטז' ואז מגלה שהמקצוע שאמנם ידעת שהוא קשה, הוא קשה ותובעני יותר ממה שחשבת. האם בגיל 32, עם תואר ד"ר, תמהר לעזוב?

יש להניח שלא. לא כל כך מהר. אולי בסוף כן, אבל לא כל כך מהר, אלא לאחר שיקולים כבדי משקל והבנת המשמעות של עזיבת המקצוע עם כל הכרוך בכך (להתחיל לימודים מחדש, לעבור למקצוע שלא בטוח יהיה טוב יותר וכו').

הדבר נכון גם בזוגיות. אין לשלול גירושין בכל מקרה. אך יש להגיע לשם כמוצא אחרון ולא כאופציה ראשונה. אין צורך למנות את הקושי העצום שיוצרים גירושים (ההשפעה על הילדים, החיוב במזונות, הקושי בהיכירות בפרק ב' [מה לעשות אנו עדיין חיים בעידן שהססטוס מגביל], ועוד כהנה וכהנה). לצערי, כיום היד נעשתה קלה על הדק הגירושין. אני שומע על המון זוגות שחווים את הסרטים של השנה-שנתיים הראשונות וממהרים להשתעשע ברעיון הגירושין ולפעמים אף עושים זאת. חכו קצת. אל תמהרו. לא תמיד, אך פעמים רבות יש אור מדהים בקצה המנהרה.

בהצלחה!

מדבריך עולה צליל כללי של ייאוש. הייאוש הוא תמיד צד לא בריא בנפש.
 

ולשאלותיך-

ברוב המקרים לא. הרבה פחות פשוט ב90% מהמקרים לפרק את החבילה ולנסות לבנות מחדש.

אני אמנם לא מוקף ב"זוגיות שניה" כמו שאתה מתאר, ואני עצמי בזוגיות הראשונה שלי, ובעזרתו ית' גם

האחרונה. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שלא מצליחים למצוא את הזוגיות השניה. 
אם כבר התחלנו מצד הפשוט-

כרגע, אם אתם לא באמת על סף התהום המוחלטת- יש לך אישה ולה יש אותך. יש לכם רצון משותף

שתהיה זוגיות טובה ושהבית יתפקד בצורה שלשניכם יהיה טוב. כרגע המציאות היא שיש תקלות במימוש

הרצון.

מי הבטיח לך שבכלל מישהי תרצה אותך אחרי גירושים? בן כמה אתה? יש לך ילדים? אוטומטית גרושים הם

אנשים שמקבלים מבט קצת עקום, לפעמים לחינם, כי באמת הסיבות לגירושים היו טובות, ולפעמים בצדק,

למה שמישהי תרצה להתחתן עם גרוש שהתגרש כי לא התאים לו יותר? וכשהיא לא תתאים לו? אז הוא יתגרש

ממנה גם.

ההצלחה בסבב ב' רק בשלב הדייטים היא מורכבת פי כמה וכמה מרוב העבודות הזוגיות שזוגות צריכים לעשות.

וגם אחרי שתצליח ותגיעו לחופה.
מי אמר שאותן בעיות שיש לך עכשיו לא יחזרו? מי אמר שלא יהיו קשיים חדשים, מורכבים יותר ומתסכלים יותר

שיגרמו לך לחשוב שכבר יותר קל לפרק?

קראתי פעם כתבה על אנשים שמצאו מנוחה בסבב ב'. המסר העיקרי שהאנשים האלו אמרו היה- בסבב א' חשבתי שהבעיה בבן\בת הזוגי שלי, כשפגשתי את הדברים מחדש בזוגיות השניה הבנתי שהבעיה היתה בי,
ושאם הייתי מתמודד\ת עם הדברים לפני כן יכול להיות שלא הייתי מגיעה בזוגיות הראשונה למקום שאין ממנו

חזרה. זה לא שהם מצטערים שהם התגרשו, אבל הם מבינים שיש להם לפחות 50% מהאחריות לכך שהזוגיות הגיעה לגירושים.

אתה מנסה להשוות בין כמה דוגמאות לנישואים, ואתה מראה שהיחס שלך לנישואים הוא לוקה בחסר-

הבאת מקום לימודים ומקום עבודה- בשני המקומות הללו אתה נמצא בשביל עצמך. אתה אגואיסט בקשר

שלך עם מקום העבודה והלימודים- אתה מעוניין בתעודה\משכורת, אז אתה מבצע את התנאים של המקום.

לא מסתדר- אתה עוזב. למה?
שתי סיבות- אחת, אתה שם בשביל עצמך וזהו. שתים- יש לך הרבה אפשרויות אחרות.

בזוגיות - אתה לא שם בשביל עצמך. ואם אתה שם בשביל עצמך, אז באמת לא תהיה זוגיות.
אין לך באמת הרבה אפשרויות ואף אחד לא מבטיח לך שום דבר בקשר להמשך.

אם זה היחס שלך לזוגיות, למה שבשלב ב' משהו ישתנה בזוגיות שלך? אף אישה לא רוצה מערכת יחסים

של "מקום עבודה" עם בעלה.

אף אחד לא מיפה שום "מלחמה" ושום רצון לכפות אחד על השני הרגלים. אם ככה אתה רואה זוגיות אתה צריך

בדיקה מחדש של המושג זוגיות. זוגיות זו אהבה שאינה תלויה בדבר. 
זוגיות זה עיקר המבחן של האדם בעולם הזה(כך כותב ר' חיים ויטאל). זוגיות זה המקום שבו האדם נמדד באמת- מיהו ומהו. זה נמצא במקום הכי קרוב, הכי רגשי והכי משפיע על החיים- ואז האדם נמדד באמת, 
כי אם הוא שם בשביל משהו - אז זה לא שווה את זה.
למה דווקא זוגיות נתפסת בעינינו כייעוד? כי ככה מקובלים אנחנו מרבותינו מאז ומעולם, שזיווגו של אדם הוא

חלק בלתי נפרד ממנו, שהקב"ה מזווג זיווגים לכל אחד כפי ההתאמה שלו- "עזר כנגדו". גם זוגות שבסופו של דבר התגרשו, היו בחינת זיווג(ר' נחמן מברלסב).

ואת זה לא אמרו על מקומות עבודה או על מאכלים.

בשלב הזה כבר אתה משווה בצורה ממש נמוכה-

אתה טוען- הבעיה היא בצד השני בלבד- המאכל מר, בעל הבית לא בסדר. 
והמציאות היא שאין דבר כזה ב99% מהמקרים. כמעט תמיד יש מה לעשות ובידך להמתיק את המאכל

עד שיהיה הדבר הטעים ביותר בעולם, בידך להפוך את בעל הבית לאדם הקרוב והיקר ביותר לליבך.

אתה רק בוחר שלא.

הסיבה שאתה לא מוצא אנשים שנלחמים על דברים בעולם הפתוח מתחלקת לשתים-

או שאלו דברים שאנשים בוחרים לא להילחם עליהם כי הם לא חשובים- מאכל כזה או אחר וכו'
או שאתה מסתכל על אנשים שלא מתמודדים ובוחרים לברוח מכל התמודדות.

יש הרבה אנשים שנלחמים על מקום העבודה שלהם, גם במחיר של סבל- כי זה מספיק חשוב להם לפרנס

את הבית שלהם.

יש הרבה אנשים שנלמים על הדירה שהם לא אוהבים כדי שלילדים שלהם יהיה גג מעל הראש.

אף אחד לא סאדיסט. אנחנו פשוט מכירים ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע ויודעים שהבחירה שלנו

להתמודד עם הקשיים יכולה להפוך עולמות.

בסופו של דבר יש שני סוגים של אנשים-

יש אנשים שיודעים להילחם על הדברים החשובים להם, ויש כאלו שפשוט בורחים מהתמודדויות.

זו בחירה איזה סוג אתה, ואתה יכול לשנות אותה בכל רגע. 
הגישה של "אם לא נעים\נוח לי" אני אעזוב- היא גישה שמתאימה לישיבה במסעדה\בית קפה.
כדי להחזיק משפחה היום צריך להילחם- להילחם על המשכורת, להילחם על הדירה, להילחם על הזוגיות,

להילחם על הילדים. 
אין מה לעשות- אין מתנות חינם ומה שבא בקלות לא שווה את ההשקעה. אין דברים טובים שבאים בלי השקעה,

וככל שהדברים שווים יותר- ההשקעה גדולה יותר.

מי שלא מבין את זה, יהרוס לעצמו הרבה דברים בחיים עד שיגיע להבנה הזו.

אני מדבר שנה ראשונה לא פשוטה בכלל שהמילה גירושין לא הייתה מחוץ למשחק בה.
אני מדבר אחרי תקופות לא פשוטות שהיה נראה שאין סיכוי להתקדם לשום מקום.
ואני מדבר מתוך מקום שהשתנה לחלוטין.

קח את עצמך ואת אשתך לייעוץ, תשקיעו כוחות נפש ומוכנות אמיתית לשקם את הזוגיות שלכם וללמוד

מה זו זוגיות ומה תפקידי בתוכה.

ואם תגלו שכבר הצלחתם להחריב כל חלקה טובה. לפחות תדעו שעשיתם מה שאפשר.

גרוש לא מתגרש כי "לא מתאים לו יותר". מתגרשים כי מגיעים לקצה. מתגרשים כי החיים בבית הם סיוט. מתגרשים כי זו באמת התחתית והתהום, ואדם לא מרגיש שלפחות "יש לי את אשתי" אלא יותר "יש לי את מפלצתי".

בן אדם מבחוץ לא תמיד יכול להבין. כשבעלי התגרש מאשתו הראשונה אנשים לא הבינו והרימו גבה. רק הוא ידע מה הוא חווה שם בפנים. רק הוא היה שם. רק הוא היה צריך להתמודד עם אישה שלא הרשתה לו לחזור הביתה כי היא לא רוצה אותו שם. רק הוא היה צריך לעבור השפלות מזעזעות.

לא השכנים, לא הקהילה, לא המשפחה המורחבת-

מלבד החברים שבאמך ידעו מה הולך, אף אחד לא ידע ולכן הרימו גבה.

אבל מי שבאמת ידע, חברים שלו בישיבה, ציפו (!!) שהוא יתגרש כבר. הם לא יכלו לעמוד מנגד ולראות אותו ככה סובל.

אז ככה שבאמת יכול להיות שצד אחד הוא אשם עיקרי (ואני מדגישה זאת). ולכן זה ממש לא אומר שבזוגיות שנייה, תקינה ואוהבת, פתאום אותו גרוש ירצה לקום וללכת. הפוך, בנישואין שניים יש יותר רצון לשמור על הקיים כדי לא להכנס לסבב ג'..

וגם לגבי הקשיים שאמרת שהם יחזרו-

זה גם לא בהכרח נכון.

הקשיים של בעלי נבעו מאשתו הראשונה. מהתפרצויות הזעם שלה, מחוסר היכולת שלה לשאת קרבה או מגע, מהרגשתה שהוא צריך לרדת על ארבע בשבילה, מחוסר היכולת שלה להיות רגישה לצרכיו שלו ולראות אותו רגע.

היום, בנישואים שלנו, הוא אומר לי לא אחת שהוא לא מבין למה לא התגרש קודם ולמה לא חסך לעצמו עוד שנה-שנתיים של ייסורים. למה התעקש לשמור על הגוויה המתה ובלבד להישאר נשוי.

היום יש לנו בית רגוע, בית יציב, עם הקשבה הדדית ואכפתיות.

זה ממש לא מה שהיה לו אז..

אז לצערנו יש גם גברים כאלה, שנשואים למכשפות.

ושהתקנה הכי טובה עבורם זה לברוח על נפשם.

בעלי לא מצדד בכלל בגירושים, אבל הוא דוגמא חיה לאדם שבאמת הגיע לסף גבוה, עשה את מה שהיה צריך לעשות (להתגרש) והנה- יש לו חיים חדשים וטובים.

אנחנו מאמינים שגם הזיווג השני הוא מה'.

שכל אחד עובר מסלול אחר בחיים, ויש מי שבזיווג ראשון השכינה שורה (ואשריו) ויש מי שצריך לעבור גיהינום בזיווג הראשון כדי שהשכינה תשרה במעונו עם האישה האחרת.

אני התחתנתי עם בעלי כרווקה. להגיד לך שהיה לי קל להכיל את הכל בהתחלה? לא. אבל הגעתי בראש פתוח ולא עם סטיגמות על עולם הגרושים\גרושות. אני בהחלט מאמינה שיש שם גברים ונשים טובים מאוד שפשוט לא יכלו לעמוד יותר בסבל. לא צריך להסתכל עליהם בעין עקומה, צריך לתת להם לדבר ולהקשיב באמת.

זוגיות זה מקום של הדדיות.

כולנו בני אדם וכולנו זקוקים להקשבה, להבנה, לחום, לאכפתיות ואפילו לצחוק ביחד..

אף אחד לא רוצה להיות זה שצרכיו לא נשמעים. יתרה מזאת- אף אחד לא יכול להישאר לאורך זמן במערכת כזאת.

לחיות תמיד בצל של רודן\נית זה לא חיים.

בהתחלה עוד אפשר לחשוב ש"אני אעשה הכל, אהיה הכי טוב והכי מושלם, ואז אולי היא תספור אותי ותעריך אותי", אבל כשבן אדם רק נותן ונותן ולא זוכה לכלום מהצד השני- זה מתסכל. זה מעיק. זה יוצר מתחים. כעסים. בן אדם מרגיש שהוא מתפוצץ מבפנים.

אני לא מצפה מעצמי או מבעלי שרק ייתן לי (או אני לו) בלי שום תמורה או ציפייה להדדיות. אני חושבת שהרגשה כזאת היא מפתח לזוגיות תקינה. אחרת יש פה תובענות, וצד אחד שדורש וצד שני שמרצה\נכנע לתובענות הזאת. מערכת יחסים של שולט\נשלט. זה אף פעם לא טוב.

לצד הרצון שלי להיטיב עם בן הזוג, עליי להיות קשובה לעצמי. אם אתעלם מצרכיי וארמוס אותם רק בשל "קדושת הנישואין" נשאר עם מערכת ריקה וחלולה שיש בה לפחות צד אחד שסובל. מה זה ייתן לנו?

לכן "אהבה שאינה תלויה בדבר" היא לא בהכרח כפשוטו.

אתה אוהב את מידותיו הטובות של בן הזוג ולכן אתה רוצה להעניק לו.

אתה רואה שהוא משתדל עבורך ולכן אתה מעריך אותו.

אתה רואה שאכפת לו מאושרך ולכן אתה מחייך אליו.

לא הייתי מחייכת אל מי שלא מעוניין באושרי (במקרה הטוב), או מעוניין לעשות אותי כלי לצרכיו.

לא הייתי טובה אל מי שמתעלם בגסות ממני.

לא הייתי אכפתית למי שרוצה לשלוט בי ולתבוע ממני עוד ועוד.

וזה כי אני אנושית. ונראה לי שכולם כאלה.

את מבינה את דברי לא נכון.

ברור שאם יש מערכת יחסים לא בריאה- שולט\נשלט אז אין פה מקום לזוגיות.

אבל רוב האנשים לא מחפשים להיות רודנים בביתם. רוב האנשים אינם מפלצות.

רוב האנשים, במיוחד כשמתחתנים מעוניים לבנות בית יציב וטוב, ורוב האנשים מבינים

שבשביל זה צריך שלשני הצדדים יהיה טוב ונעים.

מה שקורה הרבה פעמים זה שיש לכל אחד גישה ותפיסת עולם שהוא מנסה להכיל על 

הבית שאותו הוא בונה וגם על בן הזוג. וזה יוצר הרבה חיכוכים, כי בן הזוג מרגיש שמנסים

לשנות אותו והוא מתנגד ואז יש ריבים ומחלוקות כל הזמן.
אהבה שאינה תלויה בדבר היא ברמה הפשוטה ביותר- אהבה של בן הזוג כפי שהוא, בלי 

לנסות לשנות אותו, בלי לנסות לחנך אותו. כמובן שאפשר וצריך להסביר מה יעשה לי טוב,

אבל גם זה בצורה נעימה שלא "מחייבת" או "דורשת" ולדעת גם מה המחיר שהצד השני צריך לשלם.

אם מישהי הולכת עם חצאית קצרה ובעלה "ידרוש" ממנה להאריך אותה- זה ייצור חיכוך וריב. אם הוא 

יביע את הרצון הזה שלו באופן כללי ובלתי מחייב, ולא יתנה את האהבה שלו בזה- זה לא יהפוך לריב.

זו אהבה שלא תלויה בדבר- לאהוב את בן הזוג כפי שהוא.
לפעמים, מתוך אהבה כזו צריך גם לדעת להיפרד, כי זה מה שהכי טוב לבן הזוג הזה. 

את הדוגמא שהבאת לגבי הצניעות:

מקרה של חוסר הדדיות ויצירת תסכול-

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש (למשל) והיא אומרת לו "אין סיכוי. התחתנת איתי על דעת זה שאני לא שמה ואני לא מוכנה לשמוע על שינויים".

האם באמת יחוש אז בלבו אהבה? האם באמת ישמח שאפילו לא נותנת לו להתבטא וככה פוסלת את דעתו?

רוב האנשים יחושו צביטה.

וגם אם אח"כ יוסיפו לאהוב וישתקו, הצביטה תישאר.

מקרה של הדדיות:

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש והיא אומרת "כרגע אני לא מוכנה עדיין".

כאן רגשות האהבה נשמרים. כאן היא נותנת יותר מקום.

אהבה היא תמיד "בתנאי" - זה מה שאני מנסה להגיד.

בתנאי שדבריי נשמעים ולא מזולזלים.

בתני שיש כבוד גם למילה שלי ולא תמיד המילה שלך היא האחרונה.

בתנאי שאפשר לדבר איתך.

ועוד ועוד.

העיקרון הוא שהתנאי הזה הוא התנאי שגם יכירו בי.

ולכן במערכת נישואים שצד אחד לא מוכר בה-

סביר להניח שהאהבה תדלדל ואולי אפילו תיעלם, 

סתם בגלל שהוא אנושי. 

לא הכללתי. ולא כתבתי שבכל מקרה לא מתגרשים.
הסיפור של בעלך הוא לא הסיפור של רוב המתגרשים, אפילו לא בטוח שהוא של קבוצה גדולה.
ברור לי שכל מי שמתגרש מתגרש מתוך תחושה שאיפה שהוא נמצא זו תחתית התהום.
העניין הוא שיש אנשים שטועים בהרגשה שלהם.

הוא שאל למה אנחנו מתייחסים לנישואים אחרת מאשר מקום עבודה לימודים.

לא סתרתי את זה שאין מצבים שרק צד אחד אשם. אבל הם אחוז בודד מתוך כלל המקרים.

כשיש בן אדם עם הפרעת אישיות או בן אדם שלא מוכן לחיות בזוגיות בשום צורה- אז אין מה לעשות,

בד"כ זה לא הרקע של גירושים. אם זה אכן היה הרקע, אז גירושים היו באחוזים נמוכים בהרבה.

בשביל לדעת להבחין בין מערכת זוגית שאפשר להציל לבין מערכת זוגית שאי אפשר- צריך להיות נקי

מתחושות הייאוש, ולהסתכל באופן נקי על המציאות. זה משהו שיועץ חיצוני חכם יכול לעשות. הם יודעים

גם להגיד מתי הכי טוב להתגרש. ולכן - הליכה לייעוץ היא תמיד שלב חשוב לפני הגירושים.

אני לא שולל שיש מקרים שבהם הכי נכון להתגרש. אני שולל את זה שהדברים נעשים מתוך ייאוש

והרבה פעמים לא מספיק עובדים בשביל להחזיק את הנישואים הראשונים.

שסיפורם דומה לשלנו..

כל מקרה לגופו.

ואתה לא יודע עד היכן דברים מגיעים אצל פותח השרשור. אולי באמת הוא שייך לקבוצה הזאת? מניין לך שהוא טועה בהרגשתו?

תאמין לי שאף אחד לא מנפנף בסבל. כולם רוצים לומר שטוב להם, שהם כמו כולם, שהם על הצד הנכון בסקאלה. 

מסכימה איתך שיש היום אנשי שמתגרשים סתם בגלל מידות לא מתוקנות או חוסר רצון לעבוד,

מצד שני המצוקה היא אמתית לגמרי.

ולפעמים האדם השני הוא עקשן כפרד. לפעמים הוא אנוכי כמו תינוק. לפעמים הוא שתלטן בצורה בלתי נסבלת. אלו לא תכונות של הפרעות אישיות, אלו תכונות אנושיות שהופכות את החיים לסבל. ולא תמיד אפשר לשנות (לפעמים גם אי אפשר לשנות בכלל).

ודווקא קראתי את מה שכתבת ולכן הגבתי על החלק שלדעתי הוא פחות נכון. אני מניחה שאתה לא מכיר קהילה ענפה של גרושים. בעלי מכיר הרבה סיפורים. שוב, הוא לא מצדד בגירושין, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

זה ממש לא הרבה זוגות שבאמת לא היה מה לעשות.

רוב אנשים הם אנשים טובים ומבינים שטובתם היא בזוגיות בריאה.

אם אין הפרעות אישיות, ושניהם עובדים על המידות- אין שום סיבה שלא יצליחו.

כל אחד מאיתנו לא מושלם- אם התכונות לא גובלות בהפרעה- אפשר לחיות איתן.

כנראה שלא קראת, עוד הפעם- כי כתבתי בעצמי כמה פעמים שלפעמים אין ברירה.

ראיתי אנשים שאכלו כי שילמו, אפילו שלא הכי טעים להם

וראיתי אנשים שממשיכים בשכירות אפילו שבעל הדירה לא משהו 

וראיתי אנשים שהמשיכו לימודים אפילו שהיה להם קשה כי הם רצו את התואר הזה

וגם כאלה שהתאמצו והזיעו ובסוף הגיעו ליעד שלהם

לא הכל תותים בחיים...יש גם קשה והוא הכרחי בחיים.

לפי השיטה שלך- כל פעם שיהיה לי קצת מאתגר וקשה- אחליף בן זוג (ח"ו)? 

מתי אתה מרגיש שהתקדמת בחיים? אחרי קושי שהיה לך והצלחת להתגבר עליו!

ששברת את ההרגלים הרעים שלך! ששברת את היצר הרע... או כל סיטואציה והעניין שלה.

העיקרון הוא- אנחנו משתדרגים אחרי קושי, ולא כשהכל נעים ונחמד מסביב.

אז זוגיות שהכל פרחים ופרפרים, זה נחמד ויישאר נחמד. אבל זוגיות שיש בה גם התגברויות - תהיה יותר עמוקה ויותר טובה לבסוף. הזוג יהיה מחובר יותר, כי הצליח להתגבר על מכשולים ביחד.

מקווה שהובנתי

החיים בחוץ לא מבטיחים פיקיניק.

טרם זכיתי לפרק ב' המיוחל.

אני יכולה לומר שלגדל לבד את הילדים

ולהתמודד כלכלית, חינוכית, להחזיק לבד בית, ועוד ועוד

דברים מסביב, זה ממש קשה למרות כל התמיכה המשפחתית והקהילתית.

ברור שהילדים לוקחים גרושין בצורה קשה למרות כל הנסיונות לרכך...

אני לא אכנס לסיפורי האישי כדי לא להחסף, אבל באמת עברתי המון!

ברוך ה' עברו כמה שנים מאז ויש לי הרבה נחת. תודה לה' יתברך.

ונראה לי שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה עוד 

מאמצים כדי להחזיק את הנישואים שלי!!!

וזה לא אומר שלא ניסיתי.

עשיתי המון!!! בהתאם לנתונים שהיו אז.

וכל העשיה שלי היתה עם גדולי תורה ובינים הרב מרדכי אליהו זצ"ל..

אבל היום, הייתי פונה למשל לרב אבנר קוואס שליט"א

כדי בכל זאת לנסות להציל.

מנסיון של שנות גרושין רבות, לנשים הרוצות להקים פרק ב', ממש קשה יותר מגברים.

אני מקוה שקצת עזרתי בתשובתי.

שגם לפעמים היד קלה על ההדק של הגירושין..יש מי שמכוון מלמעלה למה מתחתנים דווקא עם אותו אדם.. יש לי תפיסה שיש דברים שהם תיקונים לבנאדם . לא שזה עושה לי יותר קל על חיי האישיים. אני חושבת שעשו פעם איזה סטטיסטיקה של אנשים נשואים ואיזה 80% או משהו כזה אמרו שלא היו מתחתנים שנית עם בן הזוג הנוכחי.. עצוב משהו.. יש לי הרגשה שפה אנשים באמת מנסים לעזור ולתת עצות חכמות זה טוב ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל נראה לי שכל אחד יחליט בצורה הכי כנה עם עצמו אם הוא מוכן להתמודד עם מה שהתחייב עליו , ונכון שבאמת מתגלים דברים רק אחרי החתונה ואז אתה אומר לעצמך לו ידעתי את זה לפני לא בטוח שבכלל הייתי נכנס לזה.. (מה שאני אומרת לעצמי לפעמים.. ) . גם הרבה דיברו על הילדים אז נראה לי שילדים שגדלים בבית שיש הרבה חיכוכים ומריבות זה לא בריא לנפשם בכלל ואולי עדיף באמת שההורים לא יהיו יחד ויחפשו זוגיות אחרת שבה יהיה להם יותר טוב , אבל באמת צריך ייעוץ מקצועי שיעזור לקבל החלטה ולהיות כמה שאפשר שלם איתה .. לא קל בכלל.. 

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתפנה.

יש לך אישה וילד. זה הרבה. זה המון. הרבה יותר קל לשקם את מערכת היחסים שלך מאשר 
לבנות אחת חדשה כשאתה עם ילד ואישה ומזונות.
החיים של אבות שמשלמים מזונות הוא קשה מנשוא. זה אמנם הרבה פעמים עוול, אבל זו המציאות.

אם התייאשת מכל דבר טוב שיכול להיות- התייאשת וזו הבחירה שלך.

מקובלנו מהאר"י שכל זוג שעומד תחת החופה הם אכן הזיווג אחד של השני.

ניסית פעם להרפות? פשוט לנסות להינות מהזוגיות שלכם? להשקיע בה בלי לצפות לתמורה? 
פשוט להגיד- אני שם כרגע על פאוז את כל הציפיות שלי ופשוט נותן לעצמי זמן להתנהג כמו זוג?

אתה יודע יותר טוב ממני מה מצבך. 
אבל הייאוש שעולה מהכתיבה שלך... לדעתי אין מקום לקחת החלטות מתוך ייאוש.
 

לדעתי, הן עצמן באות בדיוק בגלל ה"עולם" שממנו הבאת דוגמאות...

המציאות שקורית בנישואין, אמורה להיות יחודית רק להם. והיא אכן כך. באופן נורמלי, מוסר נקי, אנושי ויהודי, לא אמורה לעלות כלל אופציה של דבר כזה מחוץ לנישואין. בושה ולא שייך.

וממילא, כשחיים כך, נורמלי, אז המציאות שמתחתנים, שנהיים משפחה היא ייחודית לחלוטין וכך גם סוג הקשר.

ולכן גם העומק, הרושם הנפשי, מהמעבר מרווקות לנישואין, כשהוא ראשוני כראוי, הוא חזק מאד, ויוצר קשר עמוק מבחינה נשמתית, נפשית. וגם בדרכי ההתבטאות של זה. נהיים למשפחה. 

עצם עניינם של הנישואין, הוא בייחודיותם. בכך שלא יכול להיות אחרת, תחליף, עוד משהו. זה עצמו בא מהעומק ויוצר את העומק.

על גבי הבסיס הזה, באים מקרים חריגים.

זה כלל לא דומה לעבודה, מסעדה, רכב... שם יש אתה, ויש הדבר הזה. לא מוצא חן - לוקחים אחר, למה לסבול.

אבל, לדוגמה, כאשר יש לך בעיות עם עצמך, עם אישיותך, אתה לא אומר - יאללה... בוא נחליף.. למה? כי אתה זה אתה. באופן בסיסי, נישואין יוצרים מציאות שאתם זה אתם. בנישואין האלו.

וזה עצמו גורם לתחושה העמוקה שלפרק דבר כזה חלילה, זה לא פשוט. גם יש ענין גדול לשמור את המושג של משפחה בין אנשים שמתחתנים. כמו שלא "מתגרשים" מילדים, גם אם יש איתם קצת בעיות..

ההתאמצות הזו, לחיות כך את מושג המשפחה, היא עצמה מעלה את האדם, את משמעות חייו.

ולכן היא גם תגרום לאיכות אחרת של קשר. יודעים שאפשר לסמוך, זה לא כמו משהו נייד, שכל רוח יכולה להעיף.

ולהיפך, כאשר זה לא כך - אז גם ב"פעמים אחרות" לא יהיה כך. כי סה"כ, מדובר על סוג של "בילוי ממוסד", יש ברקע כל הזמן שבקלות אפשר לזרוק זה את זה.. זה לא יגרום ליחס עומק, גם עם מי שהכי היה אפשר.

זו תפיסה לא נכונה של המושג הזה שנקרא נישואין. יש התאמצות שנישואים יהיו  רק עם אחד/אחת. זה ממש שייך למה שנותן להם את טעמם ועניינם.

אלא מה? נכון שכאשר באמת ניסו וניסו, ואי אפשר להסתדר, או כל מיני סיבות יחודיות - יש את הפתח הזה. וטוב שיש אותו - לא רק בגלל ה"אופציה", אלא גם כי זה גורם - על גבי הבסיס הקבוע והבטוח כנ"ל - לדעת שזו תמיד בחירה מרצון. זה טוב על גבי הבסיס החזק, לא במקומו.

והבסיס של הראשוניות, זה לא דבר שחוזר מחדש. ראשוניות זה דבר גדול מאד. נכון שאם היתה בעיה אמיתית, ותלוי גם בסוג של אישיות, ניתן לפעמים לבנות כאילו בראשונה. אבל זה דבר לא פשוט. ואם מתייחסים לנישואין בכלל כאופציה סבירה לדבר כזה, אז זה עוד יותר לא פשוט, וסביר שלא יוכל לבנות כאילו מחדש..

אף אחד לא "מורח את עצמו".. נשואין זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שאתה מביא מ"העולם הפתוח". ההיפך, ה"התאכזרות" (שקראת לה משום מה "סאידיזם"..), היא דווקא בהתייחסות קלילה כזו למוסד הנישואין.

מתחתנת מישהי, מוסרת את עצמה, את נשמתה, נפשה, גופה וכבודה, למישהו שמבטיח להיות נאמן לה. אח"כ - למה להתאמץ.. אולי נמצא מישהי שזה ילך איתה יותר בקלות..  זה לא ילך.

אדם לא אמור בנישואין לכפות את עצמו על זולתו - או את זולתו על עצמו. אם כך הוא מסתכל, גם אם יתחתן עוד עשר פעמים, תהיינה לו אותן בעיות. יש שותפות, שיש בה איש ואשה, כל אחד עם אופיו ועניינו בתוך משפחה, ולומדים איך לנהל את השותפות הזו. כשיש אידיאל של  נישואין (ואכן זה אידיאל ויעוד. לא סתם "חברותא" להעברת הזמן), כשיש רצון גדול להקמת בית בישראל, זה עצמו בונה דרכי קשר עמוקים יותר, נותן את הטעם, את הביטחון והשמחה.

אשר על כן, חבל להקצין בגלל בעיות אישיות. בניית עומק של יחס למשך החיים, טבעו שיש בו גם זמנים של יותר הרגשה טובה וגם זמנים של קצת פחות - ומרוויחים קביעות של קשר אמיתי וקיום משפחה. נאמנות.

מי שיחפש רק דברים ל"טווח קצר", שכאשר צץ קושי מחפשים "עבודה אחרת, מסעדה אחרת"... ח"ו, יפסיד, בנוסף על כל הנ"ל, את ההרגשות היותר עמוקות שאפשר לבנות.

זה עוד  לפני שמדברים על מחוייבות לילדים, וכן - גם לעם ישראל שתהיינה בו משפחות בריאות.

אחרי שיודעים את זה, אפשר לדון בבעיות אישיות קונקרטיות, בלי לנסות "להחריב" בגללן את המושג העצום והנעלה הזה.

לא לזלזל ב"חוכמת ההמונים".. בוודאי לא במה שאמרו חז"ל: כלהמגרש את אשתו ראשונה, מזבח מוזיל עליו דמעות..

[כל זה, בלי להיכנס כלל לכל מיני כאלו ש"סוחבים" דברים מנישואין קודמים וכד'. מה שלא קורה כשמחליפים מסעדה שהאוכל שם לא מי יודע מה..]

כנ"ל, התורה נתנה מקום גם לגירושין - ובנין מחודש. אבל זה כשאין ברירה. אדם לא חייב באמת לסבול כל חייו. אבל לפני כן צריך את הבסיס הרציני הנ"ל, שלא פעם יגרום אכן להתאמץ, לבנות עומק חדש - וגם להרוויח מזה.

ואפילו גרוש +.

ידעתי מה הסיפור שלו לפני שהכרנו. סיפור מזעזע על אברך טוב לב ואשה שכבר בחתונה הודיעה לו שהיא התחתנה איתו כי הכריחו אותה. הם המשיכו ביחד עוד הרבה שנים, שבמהלכם הוא תמיד חווה דחייה אבל קיווה לטוב יותר, כשמה ששבר את גב הגמל היה דיכאון חריף שהיא נכנסה אליו (אחרי לידה) ואז כל השדים יצאו החוצה.. הם ניסו ביחד טיפולים, וגם כל אחד לחוד, אבל היא פשוט עשתה לו סנקציות מפחידות ולא הסכימה לחזור בה.

בעלי הוא אדם מקסים. באמת. ודווקא הסיפור שעבר גרם לו להיות מחושל יותר. מבין קשיים. רגיש. חזק.

ואני זכיתי בו.

מה שכן, הוא עצמו ממש לא ממליץ להתגרש (גם אחרי כל מה שהוא עבר..)

הוא פשוט הגיע למצב שאו שהוא נכנס לבית כלא או שהוא נכנס לבית משוגעים.. להמשיך ככה היה בשבילו גזר דין מוות.

כשאני שומעת את הסיפורים שלו מהתקופה של אז אני אומרת לעצמי שאני הייתי מתגרשת על הרבה פחות. אני לא יודעת אם דברים שרואים משם (כשיש כבר ילדים ברקע) לא רואים מכאן (כשעדיין אין), אבל אני אחת שסף הסבל שלה נמוך, כלומר, לא יכולה לסבול הרבה.

אני בעד לא לקדש את הסבל. אם רע לך בבית ומר לך ממוות- תלך. אבל.. לא לפני שהתאמצת על הנישואים האלו והקזת את הדם. מהסיפור של בעלי אני לוקחת את עניין מסירות הנפש. הוא היה מוכן לעשות הרבה מאוד (מאוד!) בשביל שאשתו הראשונה תרצה, אבל היא היתה שבויה בבור שחור שלא היה אפשר להוציא אותה משם.

אני התחתנתי אתו כרווקה, ואני יכולה להגיד לך שרוב הרווקות (ואפילו בנות ה-35+) נרתעות מגרוש +. הסיבה שהסכמתי לצאת אתו (ואפילו התחלתי אתו) היא כי קראתי דברים שכתב והבנתי שהוא בן אדם זהב שנקלע למציאות עגומה. אולי גם אתה כזה, אין לדעת, אבל שוב- חשוב שבאמת תעשה הכל כדי שזה יצליח..

בהצלחה! 

אם תרצה אי פעם לדבר עם בעלי על החיים שאחרי הגירושים- הוא ישמח לעזור.

הוא כמעט מנטור לאנשים שרוצים להתגרש- הוא מנסה למנוע את זה בכל הדרכים.

גם מאוד תלוי איך הגרושה (או הגרושה לעתיד) תהיה:

אם היא תמרר לך את החיים אחרי או שתהיה גרושה נורמלית.

הבדידות של גבר גרוש היא בדידות איומה, כי הוא נשאר בלי כלום- בלי בית, בלי משפחה, והדבר היחיד שכן יש לו זה.. מזונות שהוא חייב להעביר לאותה אישה שלא אהב. השבר של בעלי עד היום לא נרפא לגמרי, ואני יודעת שיש סיכוי שלעולם הכאב על היותו אבא-דוֹד שמוגבל בקשר עם ילדיו לא יירפא.

בעלי התחתן די מהר איתי (אחרי שנתיים של גירושים, כאשר בהן יצא רק לדייט-שניים) אבל זו לא המציאות של רוב הגרושים היום. דע לך שלהרבה מהם קשה מאוד למצוא זיווג שני (יש לו חבר גרוש שכל היום מתלונן על זה), מה גם שלרוב האופציה הכי סבירה זה איחוד משפחות (להתחתן עם גרושה\אלמנה וילדים)- שזה עסק מסובך ומורכב.  אני בטוחה שלא לשם אתה שואף..

*הדבר שהכי מראה עד כמה בעלי העדיף את הנישואין לאישה ששיגעה אותו (פשוטו כמשמעו ממש) מאשר את הגירושין, זה שהוא ביקש לחזור אליה (!!) אחרי הגירושין, בבחינת "מחזיר את גרושתו". פשוט היא טיפוס כל כך עקשן ובלתי מתפשר ששום דבר לא היה יכול לחדור את עקשנותה..

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏