רק שלא יודעים לאיזה סוג של מזל ואם הוא טוב יותר או רע יותר...

למשל אני החלפתי שלושה מקומות לימודים באקדמיה. הראשון לא היה שייך זה בטוח. בשני לא הסתדרתי. גם בשלישי לא הסתדרתי בהתחלה אבל במקום לעבור לרביעי או לוותר החלטתי לבדוק את עצמי. התוצאות היו קשות וחייבו אותי להתמודד. ואז ב"ה הצלחתי לסיים את התואר.

עבדתי פעם בעבודה שלא התאימה לי מכלמיני סיבות. החלפתי לעבודה שבה מימשתי את עצמי טוב יותר. וחוזר חלילה. נכון להיום העבודה הראשונה הייתה המשתלמת ביותר מבחינת פרנסה ותנאים. בדיעבד הסיבות דאז היו זמניות וטיפשיות. 

אם עבודה ולימודים קשים כקריעת ים סוף, אז זוגיות טובה ויציבה קשה עוד יותר. אם החיים בזוגיות הם מזוכיזם חלילה אז החלופה הטובה יותר היא לחיות לבד בלי לצפות לפרק ב משופר. 

נניח שאתה עושה 3 פסיכומטרי, מתקבל ללימודי רפואה עליהם חלמת, מסיים את התארים, עושה סטז' ואז מגלה שהמקצוע שאמנם ידעת שהוא קשה, הוא קשה ותובעני יותר ממה שחשבת. האם בגיל 32, עם תואר ד"ר, תמהר לעזוב?

יש להניח שלא. לא כל כך מהר. אולי בסוף כן, אבל לא כל כך מהר, אלא לאחר שיקולים כבדי משקל והבנת המשמעות של עזיבת המקצוע עם כל הכרוך בכך (להתחיל לימודים מחדש, לעבור למקצוע שלא בטוח יהיה טוב יותר וכו').

הדבר נכון גם בזוגיות. אין לשלול גירושין בכל מקרה. אך יש להגיע לשם כמוצא אחרון ולא כאופציה ראשונה. אין צורך למנות את הקושי העצום שיוצרים גירושים (ההשפעה על הילדים, החיוב במזונות, הקושי בהיכירות בפרק ב' [מה לעשות אנו עדיין חיים בעידן שהססטוס מגביל], ועוד כהנה וכהנה). לצערי, כיום היד נעשתה קלה על הדק הגירושין. אני שומע על המון זוגות שחווים את הסרטים של השנה-שנתיים הראשונות וממהרים להשתעשע ברעיון הגירושין ולפעמים אף עושים זאת. חכו קצת. אל תמהרו. לא תמיד, אך פעמים רבות יש אור מדהים בקצה המנהרה.

בהצלחה!

מדבריך עולה צליל כללי של ייאוש. הייאוש הוא תמיד צד לא בריא בנפש.
 

ולשאלותיך-

ברוב המקרים לא. הרבה פחות פשוט ב90% מהמקרים לפרק את החבילה ולנסות לבנות מחדש.

אני אמנם לא מוקף ב"זוגיות שניה" כמו שאתה מתאר, ואני עצמי בזוגיות הראשונה שלי, ובעזרתו ית' גם

האחרונה. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שלא מצליחים למצוא את הזוגיות השניה. 
אם כבר התחלנו מצד הפשוט-

כרגע, אם אתם לא באמת על סף התהום המוחלטת- יש לך אישה ולה יש אותך. יש לכם רצון משותף

שתהיה זוגיות טובה ושהבית יתפקד בצורה שלשניכם יהיה טוב. כרגע המציאות היא שיש תקלות במימוש

הרצון.

מי הבטיח לך שבכלל מישהי תרצה אותך אחרי גירושים? בן כמה אתה? יש לך ילדים? אוטומטית גרושים הם

אנשים שמקבלים מבט קצת עקום, לפעמים לחינם, כי באמת הסיבות לגירושים היו טובות, ולפעמים בצדק,

למה שמישהי תרצה להתחתן עם גרוש שהתגרש כי לא התאים לו יותר? וכשהיא לא תתאים לו? אז הוא יתגרש

ממנה גם.

ההצלחה בסבב ב' רק בשלב הדייטים היא מורכבת פי כמה וכמה מרוב העבודות הזוגיות שזוגות צריכים לעשות.

וגם אחרי שתצליח ותגיעו לחופה.
מי אמר שאותן בעיות שיש לך עכשיו לא יחזרו? מי אמר שלא יהיו קשיים חדשים, מורכבים יותר ומתסכלים יותר

שיגרמו לך לחשוב שכבר יותר קל לפרק?

קראתי פעם כתבה על אנשים שמצאו מנוחה בסבב ב'. המסר העיקרי שהאנשים האלו אמרו היה- בסבב א' חשבתי שהבעיה בבן\בת הזוגי שלי, כשפגשתי את הדברים מחדש בזוגיות השניה הבנתי שהבעיה היתה בי,
ושאם הייתי מתמודד\ת עם הדברים לפני כן יכול להיות שלא הייתי מגיעה בזוגיות הראשונה למקום שאין ממנו

חזרה. זה לא שהם מצטערים שהם התגרשו, אבל הם מבינים שיש להם לפחות 50% מהאחריות לכך שהזוגיות הגיעה לגירושים.

אתה מנסה להשוות בין כמה דוגמאות לנישואים, ואתה מראה שהיחס שלך לנישואים הוא לוקה בחסר-

הבאת מקום לימודים ומקום עבודה- בשני המקומות הללו אתה נמצא בשביל עצמך. אתה אגואיסט בקשר

שלך עם מקום העבודה והלימודים- אתה מעוניין בתעודה\משכורת, אז אתה מבצע את התנאים של המקום.

לא מסתדר- אתה עוזב. למה?
שתי סיבות- אחת, אתה שם בשביל עצמך וזהו. שתים- יש לך הרבה אפשרויות אחרות.

בזוגיות - אתה לא שם בשביל עצמך. ואם אתה שם בשביל עצמך, אז באמת לא תהיה זוגיות.
אין לך באמת הרבה אפשרויות ואף אחד לא מבטיח לך שום דבר בקשר להמשך.

אם זה היחס שלך לזוגיות, למה שבשלב ב' משהו ישתנה בזוגיות שלך? אף אישה לא רוצה מערכת יחסים

של "מקום עבודה" עם בעלה.

אף אחד לא מיפה שום "מלחמה" ושום רצון לכפות אחד על השני הרגלים. אם ככה אתה רואה זוגיות אתה צריך

בדיקה מחדש של המושג זוגיות. זוגיות זו אהבה שאינה תלויה בדבר. 
זוגיות זה עיקר המבחן של האדם בעולם הזה(כך כותב ר' חיים ויטאל). זוגיות זה המקום שבו האדם נמדד באמת- מיהו ומהו. זה נמצא במקום הכי קרוב, הכי רגשי והכי משפיע על החיים- ואז האדם נמדד באמת, 
כי אם הוא שם בשביל משהו - אז זה לא שווה את זה.
למה דווקא זוגיות נתפסת בעינינו כייעוד? כי ככה מקובלים אנחנו מרבותינו מאז ומעולם, שזיווגו של אדם הוא

חלק בלתי נפרד ממנו, שהקב"ה מזווג זיווגים לכל אחד כפי ההתאמה שלו- "עזר כנגדו". גם זוגות שבסופו של דבר התגרשו, היו בחינת זיווג(ר' נחמן מברלסב).

ואת זה לא אמרו על מקומות עבודה או על מאכלים.

בשלב הזה כבר אתה משווה בצורה ממש נמוכה-

אתה טוען- הבעיה היא בצד השני בלבד- המאכל מר, בעל הבית לא בסדר. 
והמציאות היא שאין דבר כזה ב99% מהמקרים. כמעט תמיד יש מה לעשות ובידך להמתיק את המאכל

עד שיהיה הדבר הטעים ביותר בעולם, בידך להפוך את בעל הבית לאדם הקרוב והיקר ביותר לליבך.

אתה רק בוחר שלא.

הסיבה שאתה לא מוצא אנשים שנלחמים על דברים בעולם הפתוח מתחלקת לשתים-

או שאלו דברים שאנשים בוחרים לא להילחם עליהם כי הם לא חשובים- מאכל כזה או אחר וכו'
או שאתה מסתכל על אנשים שלא מתמודדים ובוחרים לברוח מכל התמודדות.

יש הרבה אנשים שנלחמים על מקום העבודה שלהם, גם במחיר של סבל- כי זה מספיק חשוב להם לפרנס

את הבית שלהם.

יש הרבה אנשים שנלמים על הדירה שהם לא אוהבים כדי שלילדים שלהם יהיה גג מעל הראש.

אף אחד לא סאדיסט. אנחנו פשוט מכירים ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע ויודעים שהבחירה שלנו

להתמודד עם הקשיים יכולה להפוך עולמות.

בסופו של דבר יש שני סוגים של אנשים-

יש אנשים שיודעים להילחם על הדברים החשובים להם, ויש כאלו שפשוט בורחים מהתמודדויות.

זו בחירה איזה סוג אתה, ואתה יכול לשנות אותה בכל רגע. 
הגישה של "אם לא נעים\נוח לי" אני אעזוב- היא גישה שמתאימה לישיבה במסעדה\בית קפה.
כדי להחזיק משפחה היום צריך להילחם- להילחם על המשכורת, להילחם על הדירה, להילחם על הזוגיות,

להילחם על הילדים. 
אין מה לעשות- אין מתנות חינם ומה שבא בקלות לא שווה את ההשקעה. אין דברים טובים שבאים בלי השקעה,

וככל שהדברים שווים יותר- ההשקעה גדולה יותר.

מי שלא מבין את זה, יהרוס לעצמו הרבה דברים בחיים עד שיגיע להבנה הזו.

אני מדבר שנה ראשונה לא פשוטה בכלל שהמילה גירושין לא הייתה מחוץ למשחק בה.
אני מדבר אחרי תקופות לא פשוטות שהיה נראה שאין סיכוי להתקדם לשום מקום.
ואני מדבר מתוך מקום שהשתנה לחלוטין.

קח את עצמך ואת אשתך לייעוץ, תשקיעו כוחות נפש ומוכנות אמיתית לשקם את הזוגיות שלכם וללמוד

מה זו זוגיות ומה תפקידי בתוכה.

ואם תגלו שכבר הצלחתם להחריב כל חלקה טובה. לפחות תדעו שעשיתם מה שאפשר.

גרוש לא מתגרש כי "לא מתאים לו יותר". מתגרשים כי מגיעים לקצה. מתגרשים כי החיים בבית הם סיוט. מתגרשים כי זו באמת התחתית והתהום, ואדם לא מרגיש שלפחות "יש לי את אשתי" אלא יותר "יש לי את מפלצתי".

בן אדם מבחוץ לא תמיד יכול להבין. כשבעלי התגרש מאשתו הראשונה אנשים לא הבינו והרימו גבה. רק הוא ידע מה הוא חווה שם בפנים. רק הוא היה שם. רק הוא היה צריך להתמודד עם אישה שלא הרשתה לו לחזור הביתה כי היא לא רוצה אותו שם. רק הוא היה צריך לעבור השפלות מזעזעות.

לא השכנים, לא הקהילה, לא המשפחה המורחבת-

מלבד החברים שבאמך ידעו מה הולך, אף אחד לא ידע ולכן הרימו גבה.

אבל מי שבאמת ידע, חברים שלו בישיבה, ציפו (!!) שהוא יתגרש כבר. הם לא יכלו לעמוד מנגד ולראות אותו ככה סובל.

אז ככה שבאמת יכול להיות שצד אחד הוא אשם עיקרי (ואני מדגישה זאת). ולכן זה ממש לא אומר שבזוגיות שנייה, תקינה ואוהבת, פתאום אותו גרוש ירצה לקום וללכת. הפוך, בנישואין שניים יש יותר רצון לשמור על הקיים כדי לא להכנס לסבב ג'..

וגם לגבי הקשיים שאמרת שהם יחזרו-

זה גם לא בהכרח נכון.

הקשיים של בעלי נבעו מאשתו הראשונה. מהתפרצויות הזעם שלה, מחוסר היכולת שלה לשאת קרבה או מגע, מהרגשתה שהוא צריך לרדת על ארבע בשבילה, מחוסר היכולת שלה להיות רגישה לצרכיו שלו ולראות אותו רגע.

היום, בנישואים שלנו, הוא אומר לי לא אחת שהוא לא מבין למה לא התגרש קודם ולמה לא חסך לעצמו עוד שנה-שנתיים של ייסורים. למה התעקש לשמור על הגוויה המתה ובלבד להישאר נשוי.

היום יש לנו בית רגוע, בית יציב, עם הקשבה הדדית ואכפתיות.

זה ממש לא מה שהיה לו אז..

אז לצערנו יש גם גברים כאלה, שנשואים למכשפות.

ושהתקנה הכי טובה עבורם זה לברוח על נפשם.

בעלי לא מצדד בכלל בגירושים, אבל הוא דוגמא חיה לאדם שבאמת הגיע לסף גבוה, עשה את מה שהיה צריך לעשות (להתגרש) והנה- יש לו חיים חדשים וטובים.

אנחנו מאמינים שגם הזיווג השני הוא מה'.

שכל אחד עובר מסלול אחר בחיים, ויש מי שבזיווג ראשון השכינה שורה (ואשריו) ויש מי שצריך לעבור גיהינום בזיווג הראשון כדי שהשכינה תשרה במעונו עם האישה האחרת.

אני התחתנתי עם בעלי כרווקה. להגיד לך שהיה לי קל להכיל את הכל בהתחלה? לא. אבל הגעתי בראש פתוח ולא עם סטיגמות על עולם הגרושים\גרושות. אני בהחלט מאמינה שיש שם גברים ונשים טובים מאוד שפשוט לא יכלו לעמוד יותר בסבל. לא צריך להסתכל עליהם בעין עקומה, צריך לתת להם לדבר ולהקשיב באמת.

זוגיות זה מקום של הדדיות.

כולנו בני אדם וכולנו זקוקים להקשבה, להבנה, לחום, לאכפתיות ואפילו לצחוק ביחד..

אף אחד לא רוצה להיות זה שצרכיו לא נשמעים. יתרה מזאת- אף אחד לא יכול להישאר לאורך זמן במערכת כזאת.

לחיות תמיד בצל של רודן\נית זה לא חיים.

בהתחלה עוד אפשר לחשוב ש"אני אעשה הכל, אהיה הכי טוב והכי מושלם, ואז אולי היא תספור אותי ותעריך אותי", אבל כשבן אדם רק נותן ונותן ולא זוכה לכלום מהצד השני- זה מתסכל. זה מעיק. זה יוצר מתחים. כעסים. בן אדם מרגיש שהוא מתפוצץ מבפנים.

אני לא מצפה מעצמי או מבעלי שרק ייתן לי (או אני לו) בלי שום תמורה או ציפייה להדדיות. אני חושבת שהרגשה כזאת היא מפתח לזוגיות תקינה. אחרת יש פה תובענות, וצד אחד שדורש וצד שני שמרצה\נכנע לתובענות הזאת. מערכת יחסים של שולט\נשלט. זה אף פעם לא טוב.

לצד הרצון שלי להיטיב עם בן הזוג, עליי להיות קשובה לעצמי. אם אתעלם מצרכיי וארמוס אותם רק בשל "קדושת הנישואין" נשאר עם מערכת ריקה וחלולה שיש בה לפחות צד אחד שסובל. מה זה ייתן לנו?

לכן "אהבה שאינה תלויה בדבר" היא לא בהכרח כפשוטו.

אתה אוהב את מידותיו הטובות של בן הזוג ולכן אתה רוצה להעניק לו.

אתה רואה שהוא משתדל עבורך ולכן אתה מעריך אותו.

אתה רואה שאכפת לו מאושרך ולכן אתה מחייך אליו.

לא הייתי מחייכת אל מי שלא מעוניין באושרי (במקרה הטוב), או מעוניין לעשות אותי כלי לצרכיו.

לא הייתי טובה אל מי שמתעלם בגסות ממני.

לא הייתי אכפתית למי שרוצה לשלוט בי ולתבוע ממני עוד ועוד.

וזה כי אני אנושית. ונראה לי שכולם כאלה.

את מבינה את דברי לא נכון.

ברור שאם יש מערכת יחסים לא בריאה- שולט\נשלט אז אין פה מקום לזוגיות.

אבל רוב האנשים לא מחפשים להיות רודנים בביתם. רוב האנשים אינם מפלצות.

רוב האנשים, במיוחד כשמתחתנים מעוניים לבנות בית יציב וטוב, ורוב האנשים מבינים

שבשביל זה צריך שלשני הצדדים יהיה טוב ונעים.

מה שקורה הרבה פעמים זה שיש לכל אחד גישה ותפיסת עולם שהוא מנסה להכיל על 

הבית שאותו הוא בונה וגם על בן הזוג. וזה יוצר הרבה חיכוכים, כי בן הזוג מרגיש שמנסים

לשנות אותו והוא מתנגד ואז יש ריבים ומחלוקות כל הזמן.
אהבה שאינה תלויה בדבר היא ברמה הפשוטה ביותר- אהבה של בן הזוג כפי שהוא, בלי 

לנסות לשנות אותו, בלי לנסות לחנך אותו. כמובן שאפשר וצריך להסביר מה יעשה לי טוב,

אבל גם זה בצורה נעימה שלא "מחייבת" או "דורשת" ולדעת גם מה המחיר שהצד השני צריך לשלם.

אם מישהי הולכת עם חצאית קצרה ובעלה "ידרוש" ממנה להאריך אותה- זה ייצור חיכוך וריב. אם הוא 

יביע את הרצון הזה שלו באופן כללי ובלתי מחייב, ולא יתנה את האהבה שלו בזה- זה לא יהפוך לריב.

זו אהבה שלא תלויה בדבר- לאהוב את בן הזוג כפי שהוא.
לפעמים, מתוך אהבה כזו צריך גם לדעת להיפרד, כי זה מה שהכי טוב לבן הזוג הזה. 

את הדוגמא שהבאת לגבי הצניעות:

מקרה של חוסר הדדיות ויצירת תסכול-

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש (למשל) והיא אומרת לו "אין סיכוי. התחתנת איתי על דעת זה שאני לא שמה ואני לא מוכנה לשמוע על שינויים".

האם באמת יחוש אז בלבו אהבה? האם באמת ישמח שאפילו לא נותנת לו להתבטא וככה פוסלת את דעתו?

רוב האנשים יחושו צביטה.

וגם אם אח"כ יוסיפו לאהוב וישתקו, הצביטה תישאר.

מקרה של הדדיות:

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש והיא אומרת "כרגע אני לא מוכנה עדיין".

כאן רגשות האהבה נשמרים. כאן היא נותנת יותר מקום.

אהבה היא תמיד "בתנאי" - זה מה שאני מנסה להגיד.

בתנאי שדבריי נשמעים ולא מזולזלים.

בתני שיש כבוד גם למילה שלי ולא תמיד המילה שלך היא האחרונה.

בתנאי שאפשר לדבר איתך.

ועוד ועוד.

העיקרון הוא שהתנאי הזה הוא התנאי שגם יכירו בי.

ולכן במערכת נישואים שצד אחד לא מוכר בה-

סביר להניח שהאהבה תדלדל ואולי אפילו תיעלם, 

סתם בגלל שהוא אנושי. 

לא הכללתי. ולא כתבתי שבכל מקרה לא מתגרשים.
הסיפור של בעלך הוא לא הסיפור של רוב המתגרשים, אפילו לא בטוח שהוא של קבוצה גדולה.
ברור לי שכל מי שמתגרש מתגרש מתוך תחושה שאיפה שהוא נמצא זו תחתית התהום.
העניין הוא שיש אנשים שטועים בהרגשה שלהם.

הוא שאל למה אנחנו מתייחסים לנישואים אחרת מאשר מקום עבודה לימודים.

לא סתרתי את זה שאין מצבים שרק צד אחד אשם. אבל הם אחוז בודד מתוך כלל המקרים.

כשיש בן אדם עם הפרעת אישיות או בן אדם שלא מוכן לחיות בזוגיות בשום צורה- אז אין מה לעשות,

בד"כ זה לא הרקע של גירושים. אם זה אכן היה הרקע, אז גירושים היו באחוזים נמוכים בהרבה.

בשביל לדעת להבחין בין מערכת זוגית שאפשר להציל לבין מערכת זוגית שאי אפשר- צריך להיות נקי

מתחושות הייאוש, ולהסתכל באופן נקי על המציאות. זה משהו שיועץ חיצוני חכם יכול לעשות. הם יודעים

גם להגיד מתי הכי טוב להתגרש. ולכן - הליכה לייעוץ היא תמיד שלב חשוב לפני הגירושים.

אני לא שולל שיש מקרים שבהם הכי נכון להתגרש. אני שולל את זה שהדברים נעשים מתוך ייאוש

והרבה פעמים לא מספיק עובדים בשביל להחזיק את הנישואים הראשונים.

שסיפורם דומה לשלנו..

כל מקרה לגופו.

ואתה לא יודע עד היכן דברים מגיעים אצל פותח השרשור. אולי באמת הוא שייך לקבוצה הזאת? מניין לך שהוא טועה בהרגשתו?

תאמין לי שאף אחד לא מנפנף בסבל. כולם רוצים לומר שטוב להם, שהם כמו כולם, שהם על הצד הנכון בסקאלה. 

מסכימה איתך שיש היום אנשי שמתגרשים סתם בגלל מידות לא מתוקנות או חוסר רצון לעבוד,

מצד שני המצוקה היא אמתית לגמרי.

ולפעמים האדם השני הוא עקשן כפרד. לפעמים הוא אנוכי כמו תינוק. לפעמים הוא שתלטן בצורה בלתי נסבלת. אלו לא תכונות של הפרעות אישיות, אלו תכונות אנושיות שהופכות את החיים לסבל. ולא תמיד אפשר לשנות (לפעמים גם אי אפשר לשנות בכלל).

ודווקא קראתי את מה שכתבת ולכן הגבתי על החלק שלדעתי הוא פחות נכון. אני מניחה שאתה לא מכיר קהילה ענפה של גרושים. בעלי מכיר הרבה סיפורים. שוב, הוא לא מצדד בגירושין, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

זה ממש לא הרבה זוגות שבאמת לא היה מה לעשות.

רוב אנשים הם אנשים טובים ומבינים שטובתם היא בזוגיות בריאה.

אם אין הפרעות אישיות, ושניהם עובדים על המידות- אין שום סיבה שלא יצליחו.

כל אחד מאיתנו לא מושלם- אם התכונות לא גובלות בהפרעה- אפשר לחיות איתן.

כנראה שלא קראת, עוד הפעם- כי כתבתי בעצמי כמה פעמים שלפעמים אין ברירה.

ראיתי אנשים שאכלו כי שילמו, אפילו שלא הכי טעים להם

וראיתי אנשים שממשיכים בשכירות אפילו שבעל הדירה לא משהו 

וראיתי אנשים שהמשיכו לימודים אפילו שהיה להם קשה כי הם רצו את התואר הזה

וגם כאלה שהתאמצו והזיעו ובסוף הגיעו ליעד שלהם

לא הכל תותים בחיים...יש גם קשה והוא הכרחי בחיים.

לפי השיטה שלך- כל פעם שיהיה לי קצת מאתגר וקשה- אחליף בן זוג (ח"ו)? 

מתי אתה מרגיש שהתקדמת בחיים? אחרי קושי שהיה לך והצלחת להתגבר עליו!

ששברת את ההרגלים הרעים שלך! ששברת את היצר הרע... או כל סיטואציה והעניין שלה.

העיקרון הוא- אנחנו משתדרגים אחרי קושי, ולא כשהכל נעים ונחמד מסביב.

אז זוגיות שהכל פרחים ופרפרים, זה נחמד ויישאר נחמד. אבל זוגיות שיש בה גם התגברויות - תהיה יותר עמוקה ויותר טובה לבסוף. הזוג יהיה מחובר יותר, כי הצליח להתגבר על מכשולים ביחד.

מקווה שהובנתי

החיים בחוץ לא מבטיחים פיקיניק.

טרם זכיתי לפרק ב' המיוחל.

אני יכולה לומר שלגדל לבד את הילדים

ולהתמודד כלכלית, חינוכית, להחזיק לבד בית, ועוד ועוד

דברים מסביב, זה ממש קשה למרות כל התמיכה המשפחתית והקהילתית.

ברור שהילדים לוקחים גרושין בצורה קשה למרות כל הנסיונות לרכך...

אני לא אכנס לסיפורי האישי כדי לא להחסף, אבל באמת עברתי המון!

ברוך ה' עברו כמה שנים מאז ויש לי הרבה נחת. תודה לה' יתברך.

ונראה לי שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה עוד 

מאמצים כדי להחזיק את הנישואים שלי!!!

וזה לא אומר שלא ניסיתי.

עשיתי המון!!! בהתאם לנתונים שהיו אז.

וכל העשיה שלי היתה עם גדולי תורה ובינים הרב מרדכי אליהו זצ"ל..

אבל היום, הייתי פונה למשל לרב אבנר קוואס שליט"א

כדי בכל זאת לנסות להציל.

מנסיון של שנות גרושין רבות, לנשים הרוצות להקים פרק ב', ממש קשה יותר מגברים.

אני מקוה שקצת עזרתי בתשובתי.

שגם לפעמים היד קלה על ההדק של הגירושין..יש מי שמכוון מלמעלה למה מתחתנים דווקא עם אותו אדם.. יש לי תפיסה שיש דברים שהם תיקונים לבנאדם . לא שזה עושה לי יותר קל על חיי האישיים. אני חושבת שעשו פעם איזה סטטיסטיקה של אנשים נשואים ואיזה 80% או משהו כזה אמרו שלא היו מתחתנים שנית עם בן הזוג הנוכחי.. עצוב משהו.. יש לי הרגשה שפה אנשים באמת מנסים לעזור ולתת עצות חכמות זה טוב ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל נראה לי שכל אחד יחליט בצורה הכי כנה עם עצמו אם הוא מוכן להתמודד עם מה שהתחייב עליו , ונכון שבאמת מתגלים דברים רק אחרי החתונה ואז אתה אומר לעצמך לו ידעתי את זה לפני לא בטוח שבכלל הייתי נכנס לזה.. (מה שאני אומרת לעצמי לפעמים.. ) . גם הרבה דיברו על הילדים אז נראה לי שילדים שגדלים בבית שיש הרבה חיכוכים ומריבות זה לא בריא לנפשם בכלל ואולי עדיף באמת שההורים לא יהיו יחד ויחפשו זוגיות אחרת שבה יהיה להם יותר טוב , אבל באמת צריך ייעוץ מקצועי שיעזור לקבל החלטה ולהיות כמה שאפשר שלם איתה .. לא קל בכלל.. 

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתפנה.

יש לך אישה וילד. זה הרבה. זה המון. הרבה יותר קל לשקם את מערכת היחסים שלך מאשר 
לבנות אחת חדשה כשאתה עם ילד ואישה ומזונות.
החיים של אבות שמשלמים מזונות הוא קשה מנשוא. זה אמנם הרבה פעמים עוול, אבל זו המציאות.

אם התייאשת מכל דבר טוב שיכול להיות- התייאשת וזו הבחירה שלך.

מקובלנו מהאר"י שכל זוג שעומד תחת החופה הם אכן הזיווג אחד של השני.

ניסית פעם להרפות? פשוט לנסות להינות מהזוגיות שלכם? להשקיע בה בלי לצפות לתמורה? 
פשוט להגיד- אני שם כרגע על פאוז את כל הציפיות שלי ופשוט נותן לעצמי זמן להתנהג כמו זוג?

אתה יודע יותר טוב ממני מה מצבך. 
אבל הייאוש שעולה מהכתיבה שלך... לדעתי אין מקום לקחת החלטות מתוך ייאוש.
 

לדעתי, הן עצמן באות בדיוק בגלל ה"עולם" שממנו הבאת דוגמאות...

המציאות שקורית בנישואין, אמורה להיות יחודית רק להם. והיא אכן כך. באופן נורמלי, מוסר נקי, אנושי ויהודי, לא אמורה לעלות כלל אופציה של דבר כזה מחוץ לנישואין. בושה ולא שייך.

וממילא, כשחיים כך, נורמלי, אז המציאות שמתחתנים, שנהיים משפחה היא ייחודית לחלוטין וכך גם סוג הקשר.

ולכן גם העומק, הרושם הנפשי, מהמעבר מרווקות לנישואין, כשהוא ראשוני כראוי, הוא חזק מאד, ויוצר קשר עמוק מבחינה נשמתית, נפשית. וגם בדרכי ההתבטאות של זה. נהיים למשפחה. 

עצם עניינם של הנישואין, הוא בייחודיותם. בכך שלא יכול להיות אחרת, תחליף, עוד משהו. זה עצמו בא מהעומק ויוצר את העומק.

על גבי הבסיס הזה, באים מקרים חריגים.

זה כלל לא דומה לעבודה, מסעדה, רכב... שם יש אתה, ויש הדבר הזה. לא מוצא חן - לוקחים אחר, למה לסבול.

אבל, לדוגמה, כאשר יש לך בעיות עם עצמך, עם אישיותך, אתה לא אומר - יאללה... בוא נחליף.. למה? כי אתה זה אתה. באופן בסיסי, נישואין יוצרים מציאות שאתם זה אתם. בנישואין האלו.

וזה עצמו גורם לתחושה העמוקה שלפרק דבר כזה חלילה, זה לא פשוט. גם יש ענין גדול לשמור את המושג של משפחה בין אנשים שמתחתנים. כמו שלא "מתגרשים" מילדים, גם אם יש איתם קצת בעיות..

ההתאמצות הזו, לחיות כך את מושג המשפחה, היא עצמה מעלה את האדם, את משמעות חייו.

ולכן היא גם תגרום לאיכות אחרת של קשר. יודעים שאפשר לסמוך, זה לא כמו משהו נייד, שכל רוח יכולה להעיף.

ולהיפך, כאשר זה לא כך - אז גם ב"פעמים אחרות" לא יהיה כך. כי סה"כ, מדובר על סוג של "בילוי ממוסד", יש ברקע כל הזמן שבקלות אפשר לזרוק זה את זה.. זה לא יגרום ליחס עומק, גם עם מי שהכי היה אפשר.

זו תפיסה לא נכונה של המושג הזה שנקרא נישואין. יש התאמצות שנישואים יהיו  רק עם אחד/אחת. זה ממש שייך למה שנותן להם את טעמם ועניינם.

אלא מה? נכון שכאשר באמת ניסו וניסו, ואי אפשר להסתדר, או כל מיני סיבות יחודיות - יש את הפתח הזה. וטוב שיש אותו - לא רק בגלל ה"אופציה", אלא גם כי זה גורם - על גבי הבסיס הקבוע והבטוח כנ"ל - לדעת שזו תמיד בחירה מרצון. זה טוב על גבי הבסיס החזק, לא במקומו.

והבסיס של הראשוניות, זה לא דבר שחוזר מחדש. ראשוניות זה דבר גדול מאד. נכון שאם היתה בעיה אמיתית, ותלוי גם בסוג של אישיות, ניתן לפעמים לבנות כאילו בראשונה. אבל זה דבר לא פשוט. ואם מתייחסים לנישואין בכלל כאופציה סבירה לדבר כזה, אז זה עוד יותר לא פשוט, וסביר שלא יוכל לבנות כאילו מחדש..

אף אחד לא "מורח את עצמו".. נשואין זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שאתה מביא מ"העולם הפתוח". ההיפך, ה"התאכזרות" (שקראת לה משום מה "סאידיזם"..), היא דווקא בהתייחסות קלילה כזו למוסד הנישואין.

מתחתנת מישהי, מוסרת את עצמה, את נשמתה, נפשה, גופה וכבודה, למישהו שמבטיח להיות נאמן לה. אח"כ - למה להתאמץ.. אולי נמצא מישהי שזה ילך איתה יותר בקלות..  זה לא ילך.

אדם לא אמור בנישואין לכפות את עצמו על זולתו - או את זולתו על עצמו. אם כך הוא מסתכל, גם אם יתחתן עוד עשר פעמים, תהיינה לו אותן בעיות. יש שותפות, שיש בה איש ואשה, כל אחד עם אופיו ועניינו בתוך משפחה, ולומדים איך לנהל את השותפות הזו. כשיש אידיאל של  נישואין (ואכן זה אידיאל ויעוד. לא סתם "חברותא" להעברת הזמן), כשיש רצון גדול להקמת בית בישראל, זה עצמו בונה דרכי קשר עמוקים יותר, נותן את הטעם, את הביטחון והשמחה.

אשר על כן, חבל להקצין בגלל בעיות אישיות. בניית עומק של יחס למשך החיים, טבעו שיש בו גם זמנים של יותר הרגשה טובה וגם זמנים של קצת פחות - ומרוויחים קביעות של קשר אמיתי וקיום משפחה. נאמנות.

מי שיחפש רק דברים ל"טווח קצר", שכאשר צץ קושי מחפשים "עבודה אחרת, מסעדה אחרת"... ח"ו, יפסיד, בנוסף על כל הנ"ל, את ההרגשות היותר עמוקות שאפשר לבנות.

זה עוד  לפני שמדברים על מחוייבות לילדים, וכן - גם לעם ישראל שתהיינה בו משפחות בריאות.

אחרי שיודעים את זה, אפשר לדון בבעיות אישיות קונקרטיות, בלי לנסות "להחריב" בגללן את המושג העצום והנעלה הזה.

לא לזלזל ב"חוכמת ההמונים".. בוודאי לא במה שאמרו חז"ל: כלהמגרש את אשתו ראשונה, מזבח מוזיל עליו דמעות..

[כל זה, בלי להיכנס כלל לכל מיני כאלו ש"סוחבים" דברים מנישואין קודמים וכד'. מה שלא קורה כשמחליפים מסעדה שהאוכל שם לא מי יודע מה..]

כנ"ל, התורה נתנה מקום גם לגירושין - ובנין מחודש. אבל זה כשאין ברירה. אדם לא חייב באמת לסבול כל חייו. אבל לפני כן צריך את הבסיס הרציני הנ"ל, שלא פעם יגרום אכן להתאמץ, לבנות עומק חדש - וגם להרוויח מזה.

ואפילו גרוש +.

ידעתי מה הסיפור שלו לפני שהכרנו. סיפור מזעזע על אברך טוב לב ואשה שכבר בחתונה הודיעה לו שהיא התחתנה איתו כי הכריחו אותה. הם המשיכו ביחד עוד הרבה שנים, שבמהלכם הוא תמיד חווה דחייה אבל קיווה לטוב יותר, כשמה ששבר את גב הגמל היה דיכאון חריף שהיא נכנסה אליו (אחרי לידה) ואז כל השדים יצאו החוצה.. הם ניסו ביחד טיפולים, וגם כל אחד לחוד, אבל היא פשוט עשתה לו סנקציות מפחידות ולא הסכימה לחזור בה.

בעלי הוא אדם מקסים. באמת. ודווקא הסיפור שעבר גרם לו להיות מחושל יותר. מבין קשיים. רגיש. חזק.

ואני זכיתי בו.

מה שכן, הוא עצמו ממש לא ממליץ להתגרש (גם אחרי כל מה שהוא עבר..)

הוא פשוט הגיע למצב שאו שהוא נכנס לבית כלא או שהוא נכנס לבית משוגעים.. להמשיך ככה היה בשבילו גזר דין מוות.

כשאני שומעת את הסיפורים שלו מהתקופה של אז אני אומרת לעצמי שאני הייתי מתגרשת על הרבה פחות. אני לא יודעת אם דברים שרואים משם (כשיש כבר ילדים ברקע) לא רואים מכאן (כשעדיין אין), אבל אני אחת שסף הסבל שלה נמוך, כלומר, לא יכולה לסבול הרבה.

אני בעד לא לקדש את הסבל. אם רע לך בבית ומר לך ממוות- תלך. אבל.. לא לפני שהתאמצת על הנישואים האלו והקזת את הדם. מהסיפור של בעלי אני לוקחת את עניין מסירות הנפש. הוא היה מוכן לעשות הרבה מאוד (מאוד!) בשביל שאשתו הראשונה תרצה, אבל היא היתה שבויה בבור שחור שלא היה אפשר להוציא אותה משם.

אני התחתנתי אתו כרווקה, ואני יכולה להגיד לך שרוב הרווקות (ואפילו בנות ה-35+) נרתעות מגרוש +. הסיבה שהסכמתי לצאת אתו (ואפילו התחלתי אתו) היא כי קראתי דברים שכתב והבנתי שהוא בן אדם זהב שנקלע למציאות עגומה. אולי גם אתה כזה, אין לדעת, אבל שוב- חשוב שבאמת תעשה הכל כדי שזה יצליח..

בהצלחה! 

אם תרצה אי פעם לדבר עם בעלי על החיים שאחרי הגירושים- הוא ישמח לעזור.

הוא כמעט מנטור לאנשים שרוצים להתגרש- הוא מנסה למנוע את זה בכל הדרכים.

גם מאוד תלוי איך הגרושה (או הגרושה לעתיד) תהיה:

אם היא תמרר לך את החיים אחרי או שתהיה גרושה נורמלית.

הבדידות של גבר גרוש היא בדידות איומה, כי הוא נשאר בלי כלום- בלי בית, בלי משפחה, והדבר היחיד שכן יש לו זה.. מזונות שהוא חייב להעביר לאותה אישה שלא אהב. השבר של בעלי עד היום לא נרפא לגמרי, ואני יודעת שיש סיכוי שלעולם הכאב על היותו אבא-דוֹד שמוגבל בקשר עם ילדיו לא יירפא.

בעלי התחתן די מהר איתי (אחרי שנתיים של גירושים, כאשר בהן יצא רק לדייט-שניים) אבל זו לא המציאות של רוב הגרושים היום. דע לך שלהרבה מהם קשה מאוד למצוא זיווג שני (יש לו חבר גרוש שכל היום מתלונן על זה), מה גם שלרוב האופציה הכי סבירה זה איחוד משפחות (להתחתן עם גרושה\אלמנה וילדים)- שזה עסק מסובך ומורכב.  אני בטוחה שלא לשם אתה שואף..

*הדבר שהכי מראה עד כמה בעלי העדיף את הנישואין לאישה ששיגעה אותו (פשוטו כמשמעו ממש) מאשר את הגירושין, זה שהוא ביקש לחזור אליה (!!) אחרי הגירושין, בבחינת "מחזיר את גרושתו". פשוט היא טיפוס כל כך עקשן ובלתי מתפשר ששום דבר לא היה יכול לחדור את עקשנותה..

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.