רק שלא יודעים לאיזה סוג של מזל ואם הוא טוב יותר או רע יותר...

למשל אני החלפתי שלושה מקומות לימודים באקדמיה. הראשון לא היה שייך זה בטוח. בשני לא הסתדרתי. גם בשלישי לא הסתדרתי בהתחלה אבל במקום לעבור לרביעי או לוותר החלטתי לבדוק את עצמי. התוצאות היו קשות וחייבו אותי להתמודד. ואז ב"ה הצלחתי לסיים את התואר.

עבדתי פעם בעבודה שלא התאימה לי מכלמיני סיבות. החלפתי לעבודה שבה מימשתי את עצמי טוב יותר. וחוזר חלילה. נכון להיום העבודה הראשונה הייתה המשתלמת ביותר מבחינת פרנסה ותנאים. בדיעבד הסיבות דאז היו זמניות וטיפשיות. 

אם עבודה ולימודים קשים כקריעת ים סוף, אז זוגיות טובה ויציבה קשה עוד יותר. אם החיים בזוגיות הם מזוכיזם חלילה אז החלופה הטובה יותר היא לחיות לבד בלי לצפות לפרק ב משופר. 

נניח שאתה עושה 3 פסיכומטרי, מתקבל ללימודי רפואה עליהם חלמת, מסיים את התארים, עושה סטז' ואז מגלה שהמקצוע שאמנם ידעת שהוא קשה, הוא קשה ותובעני יותר ממה שחשבת. האם בגיל 32, עם תואר ד"ר, תמהר לעזוב?

יש להניח שלא. לא כל כך מהר. אולי בסוף כן, אבל לא כל כך מהר, אלא לאחר שיקולים כבדי משקל והבנת המשמעות של עזיבת המקצוע עם כל הכרוך בכך (להתחיל לימודים מחדש, לעבור למקצוע שלא בטוח יהיה טוב יותר וכו').

הדבר נכון גם בזוגיות. אין לשלול גירושין בכל מקרה. אך יש להגיע לשם כמוצא אחרון ולא כאופציה ראשונה. אין צורך למנות את הקושי העצום שיוצרים גירושים (ההשפעה על הילדים, החיוב במזונות, הקושי בהיכירות בפרק ב' [מה לעשות אנו עדיין חיים בעידן שהססטוס מגביל], ועוד כהנה וכהנה). לצערי, כיום היד נעשתה קלה על הדק הגירושין. אני שומע על המון זוגות שחווים את הסרטים של השנה-שנתיים הראשונות וממהרים להשתעשע ברעיון הגירושין ולפעמים אף עושים זאת. חכו קצת. אל תמהרו. לא תמיד, אך פעמים רבות יש אור מדהים בקצה המנהרה.

בהצלחה!

מדבריך עולה צליל כללי של ייאוש. הייאוש הוא תמיד צד לא בריא בנפש.
 

ולשאלותיך-

ברוב המקרים לא. הרבה פחות פשוט ב90% מהמקרים לפרק את החבילה ולנסות לבנות מחדש.

אני אמנם לא מוקף ב"זוגיות שניה" כמו שאתה מתאר, ואני עצמי בזוגיות הראשונה שלי, ובעזרתו ית' גם

האחרונה. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שלא מצליחים למצוא את הזוגיות השניה. 
אם כבר התחלנו מצד הפשוט-

כרגע, אם אתם לא באמת על סף התהום המוחלטת- יש לך אישה ולה יש אותך. יש לכם רצון משותף

שתהיה זוגיות טובה ושהבית יתפקד בצורה שלשניכם יהיה טוב. כרגע המציאות היא שיש תקלות במימוש

הרצון.

מי הבטיח לך שבכלל מישהי תרצה אותך אחרי גירושים? בן כמה אתה? יש לך ילדים? אוטומטית גרושים הם

אנשים שמקבלים מבט קצת עקום, לפעמים לחינם, כי באמת הסיבות לגירושים היו טובות, ולפעמים בצדק,

למה שמישהי תרצה להתחתן עם גרוש שהתגרש כי לא התאים לו יותר? וכשהיא לא תתאים לו? אז הוא יתגרש

ממנה גם.

ההצלחה בסבב ב' רק בשלב הדייטים היא מורכבת פי כמה וכמה מרוב העבודות הזוגיות שזוגות צריכים לעשות.

וגם אחרי שתצליח ותגיעו לחופה.
מי אמר שאותן בעיות שיש לך עכשיו לא יחזרו? מי אמר שלא יהיו קשיים חדשים, מורכבים יותר ומתסכלים יותר

שיגרמו לך לחשוב שכבר יותר קל לפרק?

קראתי פעם כתבה על אנשים שמצאו מנוחה בסבב ב'. המסר העיקרי שהאנשים האלו אמרו היה- בסבב א' חשבתי שהבעיה בבן\בת הזוגי שלי, כשפגשתי את הדברים מחדש בזוגיות השניה הבנתי שהבעיה היתה בי,
ושאם הייתי מתמודד\ת עם הדברים לפני כן יכול להיות שלא הייתי מגיעה בזוגיות הראשונה למקום שאין ממנו

חזרה. זה לא שהם מצטערים שהם התגרשו, אבל הם מבינים שיש להם לפחות 50% מהאחריות לכך שהזוגיות הגיעה לגירושים.

אתה מנסה להשוות בין כמה דוגמאות לנישואים, ואתה מראה שהיחס שלך לנישואים הוא לוקה בחסר-

הבאת מקום לימודים ומקום עבודה- בשני המקומות הללו אתה נמצא בשביל עצמך. אתה אגואיסט בקשר

שלך עם מקום העבודה והלימודים- אתה מעוניין בתעודה\משכורת, אז אתה מבצע את התנאים של המקום.

לא מסתדר- אתה עוזב. למה?
שתי סיבות- אחת, אתה שם בשביל עצמך וזהו. שתים- יש לך הרבה אפשרויות אחרות.

בזוגיות - אתה לא שם בשביל עצמך. ואם אתה שם בשביל עצמך, אז באמת לא תהיה זוגיות.
אין לך באמת הרבה אפשרויות ואף אחד לא מבטיח לך שום דבר בקשר להמשך.

אם זה היחס שלך לזוגיות, למה שבשלב ב' משהו ישתנה בזוגיות שלך? אף אישה לא רוצה מערכת יחסים

של "מקום עבודה" עם בעלה.

אף אחד לא מיפה שום "מלחמה" ושום רצון לכפות אחד על השני הרגלים. אם ככה אתה רואה זוגיות אתה צריך

בדיקה מחדש של המושג זוגיות. זוגיות זו אהבה שאינה תלויה בדבר. 
זוגיות זה עיקר המבחן של האדם בעולם הזה(כך כותב ר' חיים ויטאל). זוגיות זה המקום שבו האדם נמדד באמת- מיהו ומהו. זה נמצא במקום הכי קרוב, הכי רגשי והכי משפיע על החיים- ואז האדם נמדד באמת, 
כי אם הוא שם בשביל משהו - אז זה לא שווה את זה.
למה דווקא זוגיות נתפסת בעינינו כייעוד? כי ככה מקובלים אנחנו מרבותינו מאז ומעולם, שזיווגו של אדם הוא

חלק בלתי נפרד ממנו, שהקב"ה מזווג זיווגים לכל אחד כפי ההתאמה שלו- "עזר כנגדו". גם זוגות שבסופו של דבר התגרשו, היו בחינת זיווג(ר' נחמן מברלסב).

ואת זה לא אמרו על מקומות עבודה או על מאכלים.

בשלב הזה כבר אתה משווה בצורה ממש נמוכה-

אתה טוען- הבעיה היא בצד השני בלבד- המאכל מר, בעל הבית לא בסדר. 
והמציאות היא שאין דבר כזה ב99% מהמקרים. כמעט תמיד יש מה לעשות ובידך להמתיק את המאכל

עד שיהיה הדבר הטעים ביותר בעולם, בידך להפוך את בעל הבית לאדם הקרוב והיקר ביותר לליבך.

אתה רק בוחר שלא.

הסיבה שאתה לא מוצא אנשים שנלחמים על דברים בעולם הפתוח מתחלקת לשתים-

או שאלו דברים שאנשים בוחרים לא להילחם עליהם כי הם לא חשובים- מאכל כזה או אחר וכו'
או שאתה מסתכל על אנשים שלא מתמודדים ובוחרים לברוח מכל התמודדות.

יש הרבה אנשים שנלחמים על מקום העבודה שלהם, גם במחיר של סבל- כי זה מספיק חשוב להם לפרנס

את הבית שלהם.

יש הרבה אנשים שנלמים על הדירה שהם לא אוהבים כדי שלילדים שלהם יהיה גג מעל הראש.

אף אחד לא סאדיסט. אנחנו פשוט מכירים ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע ויודעים שהבחירה שלנו

להתמודד עם הקשיים יכולה להפוך עולמות.

בסופו של דבר יש שני סוגים של אנשים-

יש אנשים שיודעים להילחם על הדברים החשובים להם, ויש כאלו שפשוט בורחים מהתמודדויות.

זו בחירה איזה סוג אתה, ואתה יכול לשנות אותה בכל רגע. 
הגישה של "אם לא נעים\נוח לי" אני אעזוב- היא גישה שמתאימה לישיבה במסעדה\בית קפה.
כדי להחזיק משפחה היום צריך להילחם- להילחם על המשכורת, להילחם על הדירה, להילחם על הזוגיות,

להילחם על הילדים. 
אין מה לעשות- אין מתנות חינם ומה שבא בקלות לא שווה את ההשקעה. אין דברים טובים שבאים בלי השקעה,

וככל שהדברים שווים יותר- ההשקעה גדולה יותר.

מי שלא מבין את זה, יהרוס לעצמו הרבה דברים בחיים עד שיגיע להבנה הזו.

אני מדבר שנה ראשונה לא פשוטה בכלל שהמילה גירושין לא הייתה מחוץ למשחק בה.
אני מדבר אחרי תקופות לא פשוטות שהיה נראה שאין סיכוי להתקדם לשום מקום.
ואני מדבר מתוך מקום שהשתנה לחלוטין.

קח את עצמך ואת אשתך לייעוץ, תשקיעו כוחות נפש ומוכנות אמיתית לשקם את הזוגיות שלכם וללמוד

מה זו זוגיות ומה תפקידי בתוכה.

ואם תגלו שכבר הצלחתם להחריב כל חלקה טובה. לפחות תדעו שעשיתם מה שאפשר.

גרוש לא מתגרש כי "לא מתאים לו יותר". מתגרשים כי מגיעים לקצה. מתגרשים כי החיים בבית הם סיוט. מתגרשים כי זו באמת התחתית והתהום, ואדם לא מרגיש שלפחות "יש לי את אשתי" אלא יותר "יש לי את מפלצתי".

בן אדם מבחוץ לא תמיד יכול להבין. כשבעלי התגרש מאשתו הראשונה אנשים לא הבינו והרימו גבה. רק הוא ידע מה הוא חווה שם בפנים. רק הוא היה שם. רק הוא היה צריך להתמודד עם אישה שלא הרשתה לו לחזור הביתה כי היא לא רוצה אותו שם. רק הוא היה צריך לעבור השפלות מזעזעות.

לא השכנים, לא הקהילה, לא המשפחה המורחבת-

מלבד החברים שבאמך ידעו מה הולך, אף אחד לא ידע ולכן הרימו גבה.

אבל מי שבאמת ידע, חברים שלו בישיבה, ציפו (!!) שהוא יתגרש כבר. הם לא יכלו לעמוד מנגד ולראות אותו ככה סובל.

אז ככה שבאמת יכול להיות שצד אחד הוא אשם עיקרי (ואני מדגישה זאת). ולכן זה ממש לא אומר שבזוגיות שנייה, תקינה ואוהבת, פתאום אותו גרוש ירצה לקום וללכת. הפוך, בנישואין שניים יש יותר רצון לשמור על הקיים כדי לא להכנס לסבב ג'..

וגם לגבי הקשיים שאמרת שהם יחזרו-

זה גם לא בהכרח נכון.

הקשיים של בעלי נבעו מאשתו הראשונה. מהתפרצויות הזעם שלה, מחוסר היכולת שלה לשאת קרבה או מגע, מהרגשתה שהוא צריך לרדת על ארבע בשבילה, מחוסר היכולת שלה להיות רגישה לצרכיו שלו ולראות אותו רגע.

היום, בנישואים שלנו, הוא אומר לי לא אחת שהוא לא מבין למה לא התגרש קודם ולמה לא חסך לעצמו עוד שנה-שנתיים של ייסורים. למה התעקש לשמור על הגוויה המתה ובלבד להישאר נשוי.

היום יש לנו בית רגוע, בית יציב, עם הקשבה הדדית ואכפתיות.

זה ממש לא מה שהיה לו אז..

אז לצערנו יש גם גברים כאלה, שנשואים למכשפות.

ושהתקנה הכי טובה עבורם זה לברוח על נפשם.

בעלי לא מצדד בכלל בגירושים, אבל הוא דוגמא חיה לאדם שבאמת הגיע לסף גבוה, עשה את מה שהיה צריך לעשות (להתגרש) והנה- יש לו חיים חדשים וטובים.

אנחנו מאמינים שגם הזיווג השני הוא מה'.

שכל אחד עובר מסלול אחר בחיים, ויש מי שבזיווג ראשון השכינה שורה (ואשריו) ויש מי שצריך לעבור גיהינום בזיווג הראשון כדי שהשכינה תשרה במעונו עם האישה האחרת.

אני התחתנתי עם בעלי כרווקה. להגיד לך שהיה לי קל להכיל את הכל בהתחלה? לא. אבל הגעתי בראש פתוח ולא עם סטיגמות על עולם הגרושים\גרושות. אני בהחלט מאמינה שיש שם גברים ונשים טובים מאוד שפשוט לא יכלו לעמוד יותר בסבל. לא צריך להסתכל עליהם בעין עקומה, צריך לתת להם לדבר ולהקשיב באמת.

זוגיות זה מקום של הדדיות.

כולנו בני אדם וכולנו זקוקים להקשבה, להבנה, לחום, לאכפתיות ואפילו לצחוק ביחד..

אף אחד לא רוצה להיות זה שצרכיו לא נשמעים. יתרה מזאת- אף אחד לא יכול להישאר לאורך זמן במערכת כזאת.

לחיות תמיד בצל של רודן\נית זה לא חיים.

בהתחלה עוד אפשר לחשוב ש"אני אעשה הכל, אהיה הכי טוב והכי מושלם, ואז אולי היא תספור אותי ותעריך אותי", אבל כשבן אדם רק נותן ונותן ולא זוכה לכלום מהצד השני- זה מתסכל. זה מעיק. זה יוצר מתחים. כעסים. בן אדם מרגיש שהוא מתפוצץ מבפנים.

אני לא מצפה מעצמי או מבעלי שרק ייתן לי (או אני לו) בלי שום תמורה או ציפייה להדדיות. אני חושבת שהרגשה כזאת היא מפתח לזוגיות תקינה. אחרת יש פה תובענות, וצד אחד שדורש וצד שני שמרצה\נכנע לתובענות הזאת. מערכת יחסים של שולט\נשלט. זה אף פעם לא טוב.

לצד הרצון שלי להיטיב עם בן הזוג, עליי להיות קשובה לעצמי. אם אתעלם מצרכיי וארמוס אותם רק בשל "קדושת הנישואין" נשאר עם מערכת ריקה וחלולה שיש בה לפחות צד אחד שסובל. מה זה ייתן לנו?

לכן "אהבה שאינה תלויה בדבר" היא לא בהכרח כפשוטו.

אתה אוהב את מידותיו הטובות של בן הזוג ולכן אתה רוצה להעניק לו.

אתה רואה שהוא משתדל עבורך ולכן אתה מעריך אותו.

אתה רואה שאכפת לו מאושרך ולכן אתה מחייך אליו.

לא הייתי מחייכת אל מי שלא מעוניין באושרי (במקרה הטוב), או מעוניין לעשות אותי כלי לצרכיו.

לא הייתי טובה אל מי שמתעלם בגסות ממני.

לא הייתי אכפתית למי שרוצה לשלוט בי ולתבוע ממני עוד ועוד.

וזה כי אני אנושית. ונראה לי שכולם כאלה.

את מבינה את דברי לא נכון.

ברור שאם יש מערכת יחסים לא בריאה- שולט\נשלט אז אין פה מקום לזוגיות.

אבל רוב האנשים לא מחפשים להיות רודנים בביתם. רוב האנשים אינם מפלצות.

רוב האנשים, במיוחד כשמתחתנים מעוניים לבנות בית יציב וטוב, ורוב האנשים מבינים

שבשביל זה צריך שלשני הצדדים יהיה טוב ונעים.

מה שקורה הרבה פעמים זה שיש לכל אחד גישה ותפיסת עולם שהוא מנסה להכיל על 

הבית שאותו הוא בונה וגם על בן הזוג. וזה יוצר הרבה חיכוכים, כי בן הזוג מרגיש שמנסים

לשנות אותו והוא מתנגד ואז יש ריבים ומחלוקות כל הזמן.
אהבה שאינה תלויה בדבר היא ברמה הפשוטה ביותר- אהבה של בן הזוג כפי שהוא, בלי 

לנסות לשנות אותו, בלי לנסות לחנך אותו. כמובן שאפשר וצריך להסביר מה יעשה לי טוב,

אבל גם זה בצורה נעימה שלא "מחייבת" או "דורשת" ולדעת גם מה המחיר שהצד השני צריך לשלם.

אם מישהי הולכת עם חצאית קצרה ובעלה "ידרוש" ממנה להאריך אותה- זה ייצור חיכוך וריב. אם הוא 

יביע את הרצון הזה שלו באופן כללי ובלתי מחייב, ולא יתנה את האהבה שלו בזה- זה לא יהפוך לריב.

זו אהבה שלא תלויה בדבר- לאהוב את בן הזוג כפי שהוא.
לפעמים, מתוך אהבה כזו צריך גם לדעת להיפרד, כי זה מה שהכי טוב לבן הזוג הזה. 

את הדוגמא שהבאת לגבי הצניעות:

מקרה של חוסר הדדיות ויצירת תסכול-

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש (למשל) והיא אומרת לו "אין סיכוי. התחתנת איתי על דעת זה שאני לא שמה ואני לא מוכנה לשמוע על שינויים".

האם באמת יחוש אז בלבו אהבה? האם באמת ישמח שאפילו לא נותנת לו להתבטא וככה פוסלת את דעתו?

רוב האנשים יחושו צביטה.

וגם אם אח"כ יוסיפו לאהוב וישתקו, הצביטה תישאר.

מקרה של הדדיות:

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש והיא אומרת "כרגע אני לא מוכנה עדיין".

כאן רגשות האהבה נשמרים. כאן היא נותנת יותר מקום.

אהבה היא תמיד "בתנאי" - זה מה שאני מנסה להגיד.

בתנאי שדבריי נשמעים ולא מזולזלים.

בתני שיש כבוד גם למילה שלי ולא תמיד המילה שלך היא האחרונה.

בתנאי שאפשר לדבר איתך.

ועוד ועוד.

העיקרון הוא שהתנאי הזה הוא התנאי שגם יכירו בי.

ולכן במערכת נישואים שצד אחד לא מוכר בה-

סביר להניח שהאהבה תדלדל ואולי אפילו תיעלם, 

סתם בגלל שהוא אנושי. 

לא הכללתי. ולא כתבתי שבכל מקרה לא מתגרשים.
הסיפור של בעלך הוא לא הסיפור של רוב המתגרשים, אפילו לא בטוח שהוא של קבוצה גדולה.
ברור לי שכל מי שמתגרש מתגרש מתוך תחושה שאיפה שהוא נמצא זו תחתית התהום.
העניין הוא שיש אנשים שטועים בהרגשה שלהם.

הוא שאל למה אנחנו מתייחסים לנישואים אחרת מאשר מקום עבודה לימודים.

לא סתרתי את זה שאין מצבים שרק צד אחד אשם. אבל הם אחוז בודד מתוך כלל המקרים.

כשיש בן אדם עם הפרעת אישיות או בן אדם שלא מוכן לחיות בזוגיות בשום צורה- אז אין מה לעשות,

בד"כ זה לא הרקע של גירושים. אם זה אכן היה הרקע, אז גירושים היו באחוזים נמוכים בהרבה.

בשביל לדעת להבחין בין מערכת זוגית שאפשר להציל לבין מערכת זוגית שאי אפשר- צריך להיות נקי

מתחושות הייאוש, ולהסתכל באופן נקי על המציאות. זה משהו שיועץ חיצוני חכם יכול לעשות. הם יודעים

גם להגיד מתי הכי טוב להתגרש. ולכן - הליכה לייעוץ היא תמיד שלב חשוב לפני הגירושים.

אני לא שולל שיש מקרים שבהם הכי נכון להתגרש. אני שולל את זה שהדברים נעשים מתוך ייאוש

והרבה פעמים לא מספיק עובדים בשביל להחזיק את הנישואים הראשונים.

שסיפורם דומה לשלנו..

כל מקרה לגופו.

ואתה לא יודע עד היכן דברים מגיעים אצל פותח השרשור. אולי באמת הוא שייך לקבוצה הזאת? מניין לך שהוא טועה בהרגשתו?

תאמין לי שאף אחד לא מנפנף בסבל. כולם רוצים לומר שטוב להם, שהם כמו כולם, שהם על הצד הנכון בסקאלה. 

מסכימה איתך שיש היום אנשי שמתגרשים סתם בגלל מידות לא מתוקנות או חוסר רצון לעבוד,

מצד שני המצוקה היא אמתית לגמרי.

ולפעמים האדם השני הוא עקשן כפרד. לפעמים הוא אנוכי כמו תינוק. לפעמים הוא שתלטן בצורה בלתי נסבלת. אלו לא תכונות של הפרעות אישיות, אלו תכונות אנושיות שהופכות את החיים לסבל. ולא תמיד אפשר לשנות (לפעמים גם אי אפשר לשנות בכלל).

ודווקא קראתי את מה שכתבת ולכן הגבתי על החלק שלדעתי הוא פחות נכון. אני מניחה שאתה לא מכיר קהילה ענפה של גרושים. בעלי מכיר הרבה סיפורים. שוב, הוא לא מצדד בגירושין, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

זה ממש לא הרבה זוגות שבאמת לא היה מה לעשות.

רוב אנשים הם אנשים טובים ומבינים שטובתם היא בזוגיות בריאה.

אם אין הפרעות אישיות, ושניהם עובדים על המידות- אין שום סיבה שלא יצליחו.

כל אחד מאיתנו לא מושלם- אם התכונות לא גובלות בהפרעה- אפשר לחיות איתן.

כנראה שלא קראת, עוד הפעם- כי כתבתי בעצמי כמה פעמים שלפעמים אין ברירה.

ראיתי אנשים שאכלו כי שילמו, אפילו שלא הכי טעים להם

וראיתי אנשים שממשיכים בשכירות אפילו שבעל הדירה לא משהו 

וראיתי אנשים שהמשיכו לימודים אפילו שהיה להם קשה כי הם רצו את התואר הזה

וגם כאלה שהתאמצו והזיעו ובסוף הגיעו ליעד שלהם

לא הכל תותים בחיים...יש גם קשה והוא הכרחי בחיים.

לפי השיטה שלך- כל פעם שיהיה לי קצת מאתגר וקשה- אחליף בן זוג (ח"ו)? 

מתי אתה מרגיש שהתקדמת בחיים? אחרי קושי שהיה לך והצלחת להתגבר עליו!

ששברת את ההרגלים הרעים שלך! ששברת את היצר הרע... או כל סיטואציה והעניין שלה.

העיקרון הוא- אנחנו משתדרגים אחרי קושי, ולא כשהכל נעים ונחמד מסביב.

אז זוגיות שהכל פרחים ופרפרים, זה נחמד ויישאר נחמד. אבל זוגיות שיש בה גם התגברויות - תהיה יותר עמוקה ויותר טובה לבסוף. הזוג יהיה מחובר יותר, כי הצליח להתגבר על מכשולים ביחד.

מקווה שהובנתי

החיים בחוץ לא מבטיחים פיקיניק.

טרם זכיתי לפרק ב' המיוחל.

אני יכולה לומר שלגדל לבד את הילדים

ולהתמודד כלכלית, חינוכית, להחזיק לבד בית, ועוד ועוד

דברים מסביב, זה ממש קשה למרות כל התמיכה המשפחתית והקהילתית.

ברור שהילדים לוקחים גרושין בצורה קשה למרות כל הנסיונות לרכך...

אני לא אכנס לסיפורי האישי כדי לא להחסף, אבל באמת עברתי המון!

ברוך ה' עברו כמה שנים מאז ויש לי הרבה נחת. תודה לה' יתברך.

ונראה לי שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה עוד 

מאמצים כדי להחזיק את הנישואים שלי!!!

וזה לא אומר שלא ניסיתי.

עשיתי המון!!! בהתאם לנתונים שהיו אז.

וכל העשיה שלי היתה עם גדולי תורה ובינים הרב מרדכי אליהו זצ"ל..

אבל היום, הייתי פונה למשל לרב אבנר קוואס שליט"א

כדי בכל זאת לנסות להציל.

מנסיון של שנות גרושין רבות, לנשים הרוצות להקים פרק ב', ממש קשה יותר מגברים.

אני מקוה שקצת עזרתי בתשובתי.

שגם לפעמים היד קלה על ההדק של הגירושין..יש מי שמכוון מלמעלה למה מתחתנים דווקא עם אותו אדם.. יש לי תפיסה שיש דברים שהם תיקונים לבנאדם . לא שזה עושה לי יותר קל על חיי האישיים. אני חושבת שעשו פעם איזה סטטיסטיקה של אנשים נשואים ואיזה 80% או משהו כזה אמרו שלא היו מתחתנים שנית עם בן הזוג הנוכחי.. עצוב משהו.. יש לי הרגשה שפה אנשים באמת מנסים לעזור ולתת עצות חכמות זה טוב ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל נראה לי שכל אחד יחליט בצורה הכי כנה עם עצמו אם הוא מוכן להתמודד עם מה שהתחייב עליו , ונכון שבאמת מתגלים דברים רק אחרי החתונה ואז אתה אומר לעצמך לו ידעתי את זה לפני לא בטוח שבכלל הייתי נכנס לזה.. (מה שאני אומרת לעצמי לפעמים.. ) . גם הרבה דיברו על הילדים אז נראה לי שילדים שגדלים בבית שיש הרבה חיכוכים ומריבות זה לא בריא לנפשם בכלל ואולי עדיף באמת שההורים לא יהיו יחד ויחפשו זוגיות אחרת שבה יהיה להם יותר טוב , אבל באמת צריך ייעוץ מקצועי שיעזור לקבל החלטה ולהיות כמה שאפשר שלם איתה .. לא קל בכלל.. 

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתפנה.

יש לך אישה וילד. זה הרבה. זה המון. הרבה יותר קל לשקם את מערכת היחסים שלך מאשר 
לבנות אחת חדשה כשאתה עם ילד ואישה ומזונות.
החיים של אבות שמשלמים מזונות הוא קשה מנשוא. זה אמנם הרבה פעמים עוול, אבל זו המציאות.

אם התייאשת מכל דבר טוב שיכול להיות- התייאשת וזו הבחירה שלך.

מקובלנו מהאר"י שכל זוג שעומד תחת החופה הם אכן הזיווג אחד של השני.

ניסית פעם להרפות? פשוט לנסות להינות מהזוגיות שלכם? להשקיע בה בלי לצפות לתמורה? 
פשוט להגיד- אני שם כרגע על פאוז את כל הציפיות שלי ופשוט נותן לעצמי זמן להתנהג כמו זוג?

אתה יודע יותר טוב ממני מה מצבך. 
אבל הייאוש שעולה מהכתיבה שלך... לדעתי אין מקום לקחת החלטות מתוך ייאוש.
 

לדעתי, הן עצמן באות בדיוק בגלל ה"עולם" שממנו הבאת דוגמאות...

המציאות שקורית בנישואין, אמורה להיות יחודית רק להם. והיא אכן כך. באופן נורמלי, מוסר נקי, אנושי ויהודי, לא אמורה לעלות כלל אופציה של דבר כזה מחוץ לנישואין. בושה ולא שייך.

וממילא, כשחיים כך, נורמלי, אז המציאות שמתחתנים, שנהיים משפחה היא ייחודית לחלוטין וכך גם סוג הקשר.

ולכן גם העומק, הרושם הנפשי, מהמעבר מרווקות לנישואין, כשהוא ראשוני כראוי, הוא חזק מאד, ויוצר קשר עמוק מבחינה נשמתית, נפשית. וגם בדרכי ההתבטאות של זה. נהיים למשפחה. 

עצם עניינם של הנישואין, הוא בייחודיותם. בכך שלא יכול להיות אחרת, תחליף, עוד משהו. זה עצמו בא מהעומק ויוצר את העומק.

על גבי הבסיס הזה, באים מקרים חריגים.

זה כלל לא דומה לעבודה, מסעדה, רכב... שם יש אתה, ויש הדבר הזה. לא מוצא חן - לוקחים אחר, למה לסבול.

אבל, לדוגמה, כאשר יש לך בעיות עם עצמך, עם אישיותך, אתה לא אומר - יאללה... בוא נחליף.. למה? כי אתה זה אתה. באופן בסיסי, נישואין יוצרים מציאות שאתם זה אתם. בנישואין האלו.

וזה עצמו גורם לתחושה העמוקה שלפרק דבר כזה חלילה, זה לא פשוט. גם יש ענין גדול לשמור את המושג של משפחה בין אנשים שמתחתנים. כמו שלא "מתגרשים" מילדים, גם אם יש איתם קצת בעיות..

ההתאמצות הזו, לחיות כך את מושג המשפחה, היא עצמה מעלה את האדם, את משמעות חייו.

ולכן היא גם תגרום לאיכות אחרת של קשר. יודעים שאפשר לסמוך, זה לא כמו משהו נייד, שכל רוח יכולה להעיף.

ולהיפך, כאשר זה לא כך - אז גם ב"פעמים אחרות" לא יהיה כך. כי סה"כ, מדובר על סוג של "בילוי ממוסד", יש ברקע כל הזמן שבקלות אפשר לזרוק זה את זה.. זה לא יגרום ליחס עומק, גם עם מי שהכי היה אפשר.

זו תפיסה לא נכונה של המושג הזה שנקרא נישואין. יש התאמצות שנישואים יהיו  רק עם אחד/אחת. זה ממש שייך למה שנותן להם את טעמם ועניינם.

אלא מה? נכון שכאשר באמת ניסו וניסו, ואי אפשר להסתדר, או כל מיני סיבות יחודיות - יש את הפתח הזה. וטוב שיש אותו - לא רק בגלל ה"אופציה", אלא גם כי זה גורם - על גבי הבסיס הקבוע והבטוח כנ"ל - לדעת שזו תמיד בחירה מרצון. זה טוב על גבי הבסיס החזק, לא במקומו.

והבסיס של הראשוניות, זה לא דבר שחוזר מחדש. ראשוניות זה דבר גדול מאד. נכון שאם היתה בעיה אמיתית, ותלוי גם בסוג של אישיות, ניתן לפעמים לבנות כאילו בראשונה. אבל זה דבר לא פשוט. ואם מתייחסים לנישואין בכלל כאופציה סבירה לדבר כזה, אז זה עוד יותר לא פשוט, וסביר שלא יוכל לבנות כאילו מחדש..

אף אחד לא "מורח את עצמו".. נשואין זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שאתה מביא מ"העולם הפתוח". ההיפך, ה"התאכזרות" (שקראת לה משום מה "סאידיזם"..), היא דווקא בהתייחסות קלילה כזו למוסד הנישואין.

מתחתנת מישהי, מוסרת את עצמה, את נשמתה, נפשה, גופה וכבודה, למישהו שמבטיח להיות נאמן לה. אח"כ - למה להתאמץ.. אולי נמצא מישהי שזה ילך איתה יותר בקלות..  זה לא ילך.

אדם לא אמור בנישואין לכפות את עצמו על זולתו - או את זולתו על עצמו. אם כך הוא מסתכל, גם אם יתחתן עוד עשר פעמים, תהיינה לו אותן בעיות. יש שותפות, שיש בה איש ואשה, כל אחד עם אופיו ועניינו בתוך משפחה, ולומדים איך לנהל את השותפות הזו. כשיש אידיאל של  נישואין (ואכן זה אידיאל ויעוד. לא סתם "חברותא" להעברת הזמן), כשיש רצון גדול להקמת בית בישראל, זה עצמו בונה דרכי קשר עמוקים יותר, נותן את הטעם, את הביטחון והשמחה.

אשר על כן, חבל להקצין בגלל בעיות אישיות. בניית עומק של יחס למשך החיים, טבעו שיש בו גם זמנים של יותר הרגשה טובה וגם זמנים של קצת פחות - ומרוויחים קביעות של קשר אמיתי וקיום משפחה. נאמנות.

מי שיחפש רק דברים ל"טווח קצר", שכאשר צץ קושי מחפשים "עבודה אחרת, מסעדה אחרת"... ח"ו, יפסיד, בנוסף על כל הנ"ל, את ההרגשות היותר עמוקות שאפשר לבנות.

זה עוד  לפני שמדברים על מחוייבות לילדים, וכן - גם לעם ישראל שתהיינה בו משפחות בריאות.

אחרי שיודעים את זה, אפשר לדון בבעיות אישיות קונקרטיות, בלי לנסות "להחריב" בגללן את המושג העצום והנעלה הזה.

לא לזלזל ב"חוכמת ההמונים".. בוודאי לא במה שאמרו חז"ל: כלהמגרש את אשתו ראשונה, מזבח מוזיל עליו דמעות..

[כל זה, בלי להיכנס כלל לכל מיני כאלו ש"סוחבים" דברים מנישואין קודמים וכד'. מה שלא קורה כשמחליפים מסעדה שהאוכל שם לא מי יודע מה..]

כנ"ל, התורה נתנה מקום גם לגירושין - ובנין מחודש. אבל זה כשאין ברירה. אדם לא חייב באמת לסבול כל חייו. אבל לפני כן צריך את הבסיס הרציני הנ"ל, שלא פעם יגרום אכן להתאמץ, לבנות עומק חדש - וגם להרוויח מזה.

ואפילו גרוש +.

ידעתי מה הסיפור שלו לפני שהכרנו. סיפור מזעזע על אברך טוב לב ואשה שכבר בחתונה הודיעה לו שהיא התחתנה איתו כי הכריחו אותה. הם המשיכו ביחד עוד הרבה שנים, שבמהלכם הוא תמיד חווה דחייה אבל קיווה לטוב יותר, כשמה ששבר את גב הגמל היה דיכאון חריף שהיא נכנסה אליו (אחרי לידה) ואז כל השדים יצאו החוצה.. הם ניסו ביחד טיפולים, וגם כל אחד לחוד, אבל היא פשוט עשתה לו סנקציות מפחידות ולא הסכימה לחזור בה.

בעלי הוא אדם מקסים. באמת. ודווקא הסיפור שעבר גרם לו להיות מחושל יותר. מבין קשיים. רגיש. חזק.

ואני זכיתי בו.

מה שכן, הוא עצמו ממש לא ממליץ להתגרש (גם אחרי כל מה שהוא עבר..)

הוא פשוט הגיע למצב שאו שהוא נכנס לבית כלא או שהוא נכנס לבית משוגעים.. להמשיך ככה היה בשבילו גזר דין מוות.

כשאני שומעת את הסיפורים שלו מהתקופה של אז אני אומרת לעצמי שאני הייתי מתגרשת על הרבה פחות. אני לא יודעת אם דברים שרואים משם (כשיש כבר ילדים ברקע) לא רואים מכאן (כשעדיין אין), אבל אני אחת שסף הסבל שלה נמוך, כלומר, לא יכולה לסבול הרבה.

אני בעד לא לקדש את הסבל. אם רע לך בבית ומר לך ממוות- תלך. אבל.. לא לפני שהתאמצת על הנישואים האלו והקזת את הדם. מהסיפור של בעלי אני לוקחת את עניין מסירות הנפש. הוא היה מוכן לעשות הרבה מאוד (מאוד!) בשביל שאשתו הראשונה תרצה, אבל היא היתה שבויה בבור שחור שלא היה אפשר להוציא אותה משם.

אני התחתנתי אתו כרווקה, ואני יכולה להגיד לך שרוב הרווקות (ואפילו בנות ה-35+) נרתעות מגרוש +. הסיבה שהסכמתי לצאת אתו (ואפילו התחלתי אתו) היא כי קראתי דברים שכתב והבנתי שהוא בן אדם זהב שנקלע למציאות עגומה. אולי גם אתה כזה, אין לדעת, אבל שוב- חשוב שבאמת תעשה הכל כדי שזה יצליח..

בהצלחה! 

אם תרצה אי פעם לדבר עם בעלי על החיים שאחרי הגירושים- הוא ישמח לעזור.

הוא כמעט מנטור לאנשים שרוצים להתגרש- הוא מנסה למנוע את זה בכל הדרכים.

גם מאוד תלוי איך הגרושה (או הגרושה לעתיד) תהיה:

אם היא תמרר לך את החיים אחרי או שתהיה גרושה נורמלית.

הבדידות של גבר גרוש היא בדידות איומה, כי הוא נשאר בלי כלום- בלי בית, בלי משפחה, והדבר היחיד שכן יש לו זה.. מזונות שהוא חייב להעביר לאותה אישה שלא אהב. השבר של בעלי עד היום לא נרפא לגמרי, ואני יודעת שיש סיכוי שלעולם הכאב על היותו אבא-דוֹד שמוגבל בקשר עם ילדיו לא יירפא.

בעלי התחתן די מהר איתי (אחרי שנתיים של גירושים, כאשר בהן יצא רק לדייט-שניים) אבל זו לא המציאות של רוב הגרושים היום. דע לך שלהרבה מהם קשה מאוד למצוא זיווג שני (יש לו חבר גרוש שכל היום מתלונן על זה), מה גם שלרוב האופציה הכי סבירה זה איחוד משפחות (להתחתן עם גרושה\אלמנה וילדים)- שזה עסק מסובך ומורכב.  אני בטוחה שלא לשם אתה שואף..

*הדבר שהכי מראה עד כמה בעלי העדיף את הנישואין לאישה ששיגעה אותו (פשוטו כמשמעו ממש) מאשר את הגירושין, זה שהוא ביקש לחזור אליה (!!) אחרי הגירושין, בבחינת "מחזיר את גרושתו". פשוט היא טיפוס כל כך עקשן ובלתי מתפשר ששום דבר לא היה יכול לחדור את עקשנותה..

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת