רק שלא יודעים לאיזה סוג של מזל ואם הוא טוב יותר או רע יותר...

למשל אני החלפתי שלושה מקומות לימודים באקדמיה. הראשון לא היה שייך זה בטוח. בשני לא הסתדרתי. גם בשלישי לא הסתדרתי בהתחלה אבל במקום לעבור לרביעי או לוותר החלטתי לבדוק את עצמי. התוצאות היו קשות וחייבו אותי להתמודד. ואז ב"ה הצלחתי לסיים את התואר.

עבדתי פעם בעבודה שלא התאימה לי מכלמיני סיבות. החלפתי לעבודה שבה מימשתי את עצמי טוב יותר. וחוזר חלילה. נכון להיום העבודה הראשונה הייתה המשתלמת ביותר מבחינת פרנסה ותנאים. בדיעבד הסיבות דאז היו זמניות וטיפשיות. 

אם עבודה ולימודים קשים כקריעת ים סוף, אז זוגיות טובה ויציבה קשה עוד יותר. אם החיים בזוגיות הם מזוכיזם חלילה אז החלופה הטובה יותר היא לחיות לבד בלי לצפות לפרק ב משופר. 

נניח שאתה עושה 3 פסיכומטרי, מתקבל ללימודי רפואה עליהם חלמת, מסיים את התארים, עושה סטז' ואז מגלה שהמקצוע שאמנם ידעת שהוא קשה, הוא קשה ותובעני יותר ממה שחשבת. האם בגיל 32, עם תואר ד"ר, תמהר לעזוב?

יש להניח שלא. לא כל כך מהר. אולי בסוף כן, אבל לא כל כך מהר, אלא לאחר שיקולים כבדי משקל והבנת המשמעות של עזיבת המקצוע עם כל הכרוך בכך (להתחיל לימודים מחדש, לעבור למקצוע שלא בטוח יהיה טוב יותר וכו').

הדבר נכון גם בזוגיות. אין לשלול גירושין בכל מקרה. אך יש להגיע לשם כמוצא אחרון ולא כאופציה ראשונה. אין צורך למנות את הקושי העצום שיוצרים גירושים (ההשפעה על הילדים, החיוב במזונות, הקושי בהיכירות בפרק ב' [מה לעשות אנו עדיין חיים בעידן שהססטוס מגביל], ועוד כהנה וכהנה). לצערי, כיום היד נעשתה קלה על הדק הגירושין. אני שומע על המון זוגות שחווים את הסרטים של השנה-שנתיים הראשונות וממהרים להשתעשע ברעיון הגירושין ולפעמים אף עושים זאת. חכו קצת. אל תמהרו. לא תמיד, אך פעמים רבות יש אור מדהים בקצה המנהרה.

בהצלחה!

מדבריך עולה צליל כללי של ייאוש. הייאוש הוא תמיד צד לא בריא בנפש.
 

ולשאלותיך-

ברוב המקרים לא. הרבה פחות פשוט ב90% מהמקרים לפרק את החבילה ולנסות לבנות מחדש.

אני אמנם לא מוקף ב"זוגיות שניה" כמו שאתה מתאר, ואני עצמי בזוגיות הראשונה שלי, ובעזרתו ית' גם

האחרונה. אבל אני מכיר לא מעט אנשים שלא מצליחים למצוא את הזוגיות השניה. 
אם כבר התחלנו מצד הפשוט-

כרגע, אם אתם לא באמת על סף התהום המוחלטת- יש לך אישה ולה יש אותך. יש לכם רצון משותף

שתהיה זוגיות טובה ושהבית יתפקד בצורה שלשניכם יהיה טוב. כרגע המציאות היא שיש תקלות במימוש

הרצון.

מי הבטיח לך שבכלל מישהי תרצה אותך אחרי גירושים? בן כמה אתה? יש לך ילדים? אוטומטית גרושים הם

אנשים שמקבלים מבט קצת עקום, לפעמים לחינם, כי באמת הסיבות לגירושים היו טובות, ולפעמים בצדק,

למה שמישהי תרצה להתחתן עם גרוש שהתגרש כי לא התאים לו יותר? וכשהיא לא תתאים לו? אז הוא יתגרש

ממנה גם.

ההצלחה בסבב ב' רק בשלב הדייטים היא מורכבת פי כמה וכמה מרוב העבודות הזוגיות שזוגות צריכים לעשות.

וגם אחרי שתצליח ותגיעו לחופה.
מי אמר שאותן בעיות שיש לך עכשיו לא יחזרו? מי אמר שלא יהיו קשיים חדשים, מורכבים יותר ומתסכלים יותר

שיגרמו לך לחשוב שכבר יותר קל לפרק?

קראתי פעם כתבה על אנשים שמצאו מנוחה בסבב ב'. המסר העיקרי שהאנשים האלו אמרו היה- בסבב א' חשבתי שהבעיה בבן\בת הזוגי שלי, כשפגשתי את הדברים מחדש בזוגיות השניה הבנתי שהבעיה היתה בי,
ושאם הייתי מתמודד\ת עם הדברים לפני כן יכול להיות שלא הייתי מגיעה בזוגיות הראשונה למקום שאין ממנו

חזרה. זה לא שהם מצטערים שהם התגרשו, אבל הם מבינים שיש להם לפחות 50% מהאחריות לכך שהזוגיות הגיעה לגירושים.

אתה מנסה להשוות בין כמה דוגמאות לנישואים, ואתה מראה שהיחס שלך לנישואים הוא לוקה בחסר-

הבאת מקום לימודים ומקום עבודה- בשני המקומות הללו אתה נמצא בשביל עצמך. אתה אגואיסט בקשר

שלך עם מקום העבודה והלימודים- אתה מעוניין בתעודה\משכורת, אז אתה מבצע את התנאים של המקום.

לא מסתדר- אתה עוזב. למה?
שתי סיבות- אחת, אתה שם בשביל עצמך וזהו. שתים- יש לך הרבה אפשרויות אחרות.

בזוגיות - אתה לא שם בשביל עצמך. ואם אתה שם בשביל עצמך, אז באמת לא תהיה זוגיות.
אין לך באמת הרבה אפשרויות ואף אחד לא מבטיח לך שום דבר בקשר להמשך.

אם זה היחס שלך לזוגיות, למה שבשלב ב' משהו ישתנה בזוגיות שלך? אף אישה לא רוצה מערכת יחסים

של "מקום עבודה" עם בעלה.

אף אחד לא מיפה שום "מלחמה" ושום רצון לכפות אחד על השני הרגלים. אם ככה אתה רואה זוגיות אתה צריך

בדיקה מחדש של המושג זוגיות. זוגיות זו אהבה שאינה תלויה בדבר. 
זוגיות זה עיקר המבחן של האדם בעולם הזה(כך כותב ר' חיים ויטאל). זוגיות זה המקום שבו האדם נמדד באמת- מיהו ומהו. זה נמצא במקום הכי קרוב, הכי רגשי והכי משפיע על החיים- ואז האדם נמדד באמת, 
כי אם הוא שם בשביל משהו - אז זה לא שווה את זה.
למה דווקא זוגיות נתפסת בעינינו כייעוד? כי ככה מקובלים אנחנו מרבותינו מאז ומעולם, שזיווגו של אדם הוא

חלק בלתי נפרד ממנו, שהקב"ה מזווג זיווגים לכל אחד כפי ההתאמה שלו- "עזר כנגדו". גם זוגות שבסופו של דבר התגרשו, היו בחינת זיווג(ר' נחמן מברלסב).

ואת זה לא אמרו על מקומות עבודה או על מאכלים.

בשלב הזה כבר אתה משווה בצורה ממש נמוכה-

אתה טוען- הבעיה היא בצד השני בלבד- המאכל מר, בעל הבית לא בסדר. 
והמציאות היא שאין דבר כזה ב99% מהמקרים. כמעט תמיד יש מה לעשות ובידך להמתיק את המאכל

עד שיהיה הדבר הטעים ביותר בעולם, בידך להפוך את בעל הבית לאדם הקרוב והיקר ביותר לליבך.

אתה רק בוחר שלא.

הסיבה שאתה לא מוצא אנשים שנלחמים על דברים בעולם הפתוח מתחלקת לשתים-

או שאלו דברים שאנשים בוחרים לא להילחם עליהם כי הם לא חשובים- מאכל כזה או אחר וכו'
או שאתה מסתכל על אנשים שלא מתמודדים ובוחרים לברוח מכל התמודדות.

יש הרבה אנשים שנלחמים על מקום העבודה שלהם, גם במחיר של סבל- כי זה מספיק חשוב להם לפרנס

את הבית שלהם.

יש הרבה אנשים שנלמים על הדירה שהם לא אוהבים כדי שלילדים שלהם יהיה גג מעל הראש.

אף אחד לא סאדיסט. אנחנו פשוט מכירים ביכולת שלנו לשנות ולהשפיע ויודעים שהבחירה שלנו

להתמודד עם הקשיים יכולה להפוך עולמות.

בסופו של דבר יש שני סוגים של אנשים-

יש אנשים שיודעים להילחם על הדברים החשובים להם, ויש כאלו שפשוט בורחים מהתמודדויות.

זו בחירה איזה סוג אתה, ואתה יכול לשנות אותה בכל רגע. 
הגישה של "אם לא נעים\נוח לי" אני אעזוב- היא גישה שמתאימה לישיבה במסעדה\בית קפה.
כדי להחזיק משפחה היום צריך להילחם- להילחם על המשכורת, להילחם על הדירה, להילחם על הזוגיות,

להילחם על הילדים. 
אין מה לעשות- אין מתנות חינם ומה שבא בקלות לא שווה את ההשקעה. אין דברים טובים שבאים בלי השקעה,

וככל שהדברים שווים יותר- ההשקעה גדולה יותר.

מי שלא מבין את זה, יהרוס לעצמו הרבה דברים בחיים עד שיגיע להבנה הזו.

אני מדבר שנה ראשונה לא פשוטה בכלל שהמילה גירושין לא הייתה מחוץ למשחק בה.
אני מדבר אחרי תקופות לא פשוטות שהיה נראה שאין סיכוי להתקדם לשום מקום.
ואני מדבר מתוך מקום שהשתנה לחלוטין.

קח את עצמך ואת אשתך לייעוץ, תשקיעו כוחות נפש ומוכנות אמיתית לשקם את הזוגיות שלכם וללמוד

מה זו זוגיות ומה תפקידי בתוכה.

ואם תגלו שכבר הצלחתם להחריב כל חלקה טובה. לפחות תדעו שעשיתם מה שאפשר.

גרוש לא מתגרש כי "לא מתאים לו יותר". מתגרשים כי מגיעים לקצה. מתגרשים כי החיים בבית הם סיוט. מתגרשים כי זו באמת התחתית והתהום, ואדם לא מרגיש שלפחות "יש לי את אשתי" אלא יותר "יש לי את מפלצתי".

בן אדם מבחוץ לא תמיד יכול להבין. כשבעלי התגרש מאשתו הראשונה אנשים לא הבינו והרימו גבה. רק הוא ידע מה הוא חווה שם בפנים. רק הוא היה שם. רק הוא היה צריך להתמודד עם אישה שלא הרשתה לו לחזור הביתה כי היא לא רוצה אותו שם. רק הוא היה צריך לעבור השפלות מזעזעות.

לא השכנים, לא הקהילה, לא המשפחה המורחבת-

מלבד החברים שבאמך ידעו מה הולך, אף אחד לא ידע ולכן הרימו גבה.

אבל מי שבאמת ידע, חברים שלו בישיבה, ציפו (!!) שהוא יתגרש כבר. הם לא יכלו לעמוד מנגד ולראות אותו ככה סובל.

אז ככה שבאמת יכול להיות שצד אחד הוא אשם עיקרי (ואני מדגישה זאת). ולכן זה ממש לא אומר שבזוגיות שנייה, תקינה ואוהבת, פתאום אותו גרוש ירצה לקום וללכת. הפוך, בנישואין שניים יש יותר רצון לשמור על הקיים כדי לא להכנס לסבב ג'..

וגם לגבי הקשיים שאמרת שהם יחזרו-

זה גם לא בהכרח נכון.

הקשיים של בעלי נבעו מאשתו הראשונה. מהתפרצויות הזעם שלה, מחוסר היכולת שלה לשאת קרבה או מגע, מהרגשתה שהוא צריך לרדת על ארבע בשבילה, מחוסר היכולת שלה להיות רגישה לצרכיו שלו ולראות אותו רגע.

היום, בנישואים שלנו, הוא אומר לי לא אחת שהוא לא מבין למה לא התגרש קודם ולמה לא חסך לעצמו עוד שנה-שנתיים של ייסורים. למה התעקש לשמור על הגוויה המתה ובלבד להישאר נשוי.

היום יש לנו בית רגוע, בית יציב, עם הקשבה הדדית ואכפתיות.

זה ממש לא מה שהיה לו אז..

אז לצערנו יש גם גברים כאלה, שנשואים למכשפות.

ושהתקנה הכי טובה עבורם זה לברוח על נפשם.

בעלי לא מצדד בכלל בגירושים, אבל הוא דוגמא חיה לאדם שבאמת הגיע לסף גבוה, עשה את מה שהיה צריך לעשות (להתגרש) והנה- יש לו חיים חדשים וטובים.

אנחנו מאמינים שגם הזיווג השני הוא מה'.

שכל אחד עובר מסלול אחר בחיים, ויש מי שבזיווג ראשון השכינה שורה (ואשריו) ויש מי שצריך לעבור גיהינום בזיווג הראשון כדי שהשכינה תשרה במעונו עם האישה האחרת.

אני התחתנתי עם בעלי כרווקה. להגיד לך שהיה לי קל להכיל את הכל בהתחלה? לא. אבל הגעתי בראש פתוח ולא עם סטיגמות על עולם הגרושים\גרושות. אני בהחלט מאמינה שיש שם גברים ונשים טובים מאוד שפשוט לא יכלו לעמוד יותר בסבל. לא צריך להסתכל עליהם בעין עקומה, צריך לתת להם לדבר ולהקשיב באמת.

זוגיות זה מקום של הדדיות.

כולנו בני אדם וכולנו זקוקים להקשבה, להבנה, לחום, לאכפתיות ואפילו לצחוק ביחד..

אף אחד לא רוצה להיות זה שצרכיו לא נשמעים. יתרה מזאת- אף אחד לא יכול להישאר לאורך זמן במערכת כזאת.

לחיות תמיד בצל של רודן\נית זה לא חיים.

בהתחלה עוד אפשר לחשוב ש"אני אעשה הכל, אהיה הכי טוב והכי מושלם, ואז אולי היא תספור אותי ותעריך אותי", אבל כשבן אדם רק נותן ונותן ולא זוכה לכלום מהצד השני- זה מתסכל. זה מעיק. זה יוצר מתחים. כעסים. בן אדם מרגיש שהוא מתפוצץ מבפנים.

אני לא מצפה מעצמי או מבעלי שרק ייתן לי (או אני לו) בלי שום תמורה או ציפייה להדדיות. אני חושבת שהרגשה כזאת היא מפתח לזוגיות תקינה. אחרת יש פה תובענות, וצד אחד שדורש וצד שני שמרצה\נכנע לתובענות הזאת. מערכת יחסים של שולט\נשלט. זה אף פעם לא טוב.

לצד הרצון שלי להיטיב עם בן הזוג, עליי להיות קשובה לעצמי. אם אתעלם מצרכיי וארמוס אותם רק בשל "קדושת הנישואין" נשאר עם מערכת ריקה וחלולה שיש בה לפחות צד אחד שסובל. מה זה ייתן לנו?

לכן "אהבה שאינה תלויה בדבר" היא לא בהכרח כפשוטו.

אתה אוהב את מידותיו הטובות של בן הזוג ולכן אתה רוצה להעניק לו.

אתה רואה שהוא משתדל עבורך ולכן אתה מעריך אותו.

אתה רואה שאכפת לו מאושרך ולכן אתה מחייך אליו.

לא הייתי מחייכת אל מי שלא מעוניין באושרי (במקרה הטוב), או מעוניין לעשות אותי כלי לצרכיו.

לא הייתי טובה אל מי שמתעלם בגסות ממני.

לא הייתי אכפתית למי שרוצה לשלוט בי ולתבוע ממני עוד ועוד.

וזה כי אני אנושית. ונראה לי שכולם כאלה.

את מבינה את דברי לא נכון.

ברור שאם יש מערכת יחסים לא בריאה- שולט\נשלט אז אין פה מקום לזוגיות.

אבל רוב האנשים לא מחפשים להיות רודנים בביתם. רוב האנשים אינם מפלצות.

רוב האנשים, במיוחד כשמתחתנים מעוניים לבנות בית יציב וטוב, ורוב האנשים מבינים

שבשביל זה צריך שלשני הצדדים יהיה טוב ונעים.

מה שקורה הרבה פעמים זה שיש לכל אחד גישה ותפיסת עולם שהוא מנסה להכיל על 

הבית שאותו הוא בונה וגם על בן הזוג. וזה יוצר הרבה חיכוכים, כי בן הזוג מרגיש שמנסים

לשנות אותו והוא מתנגד ואז יש ריבים ומחלוקות כל הזמן.
אהבה שאינה תלויה בדבר היא ברמה הפשוטה ביותר- אהבה של בן הזוג כפי שהוא, בלי 

לנסות לשנות אותו, בלי לנסות לחנך אותו. כמובן שאפשר וצריך להסביר מה יעשה לי טוב,

אבל גם זה בצורה נעימה שלא "מחייבת" או "דורשת" ולדעת גם מה המחיר שהצד השני צריך לשלם.

אם מישהי הולכת עם חצאית קצרה ובעלה "ידרוש" ממנה להאריך אותה- זה ייצור חיכוך וריב. אם הוא 

יביע את הרצון הזה שלו באופן כללי ובלתי מחייב, ולא יתנה את האהבה שלו בזה- זה לא יהפוך לריב.

זו אהבה שלא תלויה בדבר- לאהוב את בן הזוג כפי שהוא.
לפעמים, מתוך אהבה כזו צריך גם לדעת להיפרד, כי זה מה שהכי טוב לבן הזוג הזה. 

את הדוגמא שהבאת לגבי הצניעות:

מקרה של חוסר הדדיות ויצירת תסכול-

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש (למשל) והיא אומרת לו "אין סיכוי. התחתנת איתי על דעת זה שאני לא שמה ואני לא מוכנה לשמוע על שינויים".

האם באמת יחוש אז בלבו אהבה? האם באמת ישמח שאפילו לא נותנת לו להתבטא וככה פוסלת את דעתו?

רוב האנשים יחושו צביטה.

וגם אם אח"כ יוסיפו לאהוב וישתקו, הצביטה תישאר.

מקרה של הדדיות:

האיש מבקש מהאישה שתשים כיסוי ראש והיא אומרת "כרגע אני לא מוכנה עדיין".

כאן רגשות האהבה נשמרים. כאן היא נותנת יותר מקום.

אהבה היא תמיד "בתנאי" - זה מה שאני מנסה להגיד.

בתנאי שדבריי נשמעים ולא מזולזלים.

בתני שיש כבוד גם למילה שלי ולא תמיד המילה שלך היא האחרונה.

בתנאי שאפשר לדבר איתך.

ועוד ועוד.

העיקרון הוא שהתנאי הזה הוא התנאי שגם יכירו בי.

ולכן במערכת נישואים שצד אחד לא מוכר בה-

סביר להניח שהאהבה תדלדל ואולי אפילו תיעלם, 

סתם בגלל שהוא אנושי. 

לא הכללתי. ולא כתבתי שבכל מקרה לא מתגרשים.
הסיפור של בעלך הוא לא הסיפור של רוב המתגרשים, אפילו לא בטוח שהוא של קבוצה גדולה.
ברור לי שכל מי שמתגרש מתגרש מתוך תחושה שאיפה שהוא נמצא זו תחתית התהום.
העניין הוא שיש אנשים שטועים בהרגשה שלהם.

הוא שאל למה אנחנו מתייחסים לנישואים אחרת מאשר מקום עבודה לימודים.

לא סתרתי את זה שאין מצבים שרק צד אחד אשם. אבל הם אחוז בודד מתוך כלל המקרים.

כשיש בן אדם עם הפרעת אישיות או בן אדם שלא מוכן לחיות בזוגיות בשום צורה- אז אין מה לעשות,

בד"כ זה לא הרקע של גירושים. אם זה אכן היה הרקע, אז גירושים היו באחוזים נמוכים בהרבה.

בשביל לדעת להבחין בין מערכת זוגית שאפשר להציל לבין מערכת זוגית שאי אפשר- צריך להיות נקי

מתחושות הייאוש, ולהסתכל באופן נקי על המציאות. זה משהו שיועץ חיצוני חכם יכול לעשות. הם יודעים

גם להגיד מתי הכי טוב להתגרש. ולכן - הליכה לייעוץ היא תמיד שלב חשוב לפני הגירושים.

אני לא שולל שיש מקרים שבהם הכי נכון להתגרש. אני שולל את זה שהדברים נעשים מתוך ייאוש

והרבה פעמים לא מספיק עובדים בשביל להחזיק את הנישואים הראשונים.

שסיפורם דומה לשלנו..

כל מקרה לגופו.

ואתה לא יודע עד היכן דברים מגיעים אצל פותח השרשור. אולי באמת הוא שייך לקבוצה הזאת? מניין לך שהוא טועה בהרגשתו?

תאמין לי שאף אחד לא מנפנף בסבל. כולם רוצים לומר שטוב להם, שהם כמו כולם, שהם על הצד הנכון בסקאלה. 

מסכימה איתך שיש היום אנשי שמתגרשים סתם בגלל מידות לא מתוקנות או חוסר רצון לעבוד,

מצד שני המצוקה היא אמתית לגמרי.

ולפעמים האדם השני הוא עקשן כפרד. לפעמים הוא אנוכי כמו תינוק. לפעמים הוא שתלטן בצורה בלתי נסבלת. אלו לא תכונות של הפרעות אישיות, אלו תכונות אנושיות שהופכות את החיים לסבל. ולא תמיד אפשר לשנות (לפעמים גם אי אפשר לשנות בכלל).

ודווקא קראתי את מה שכתבת ולכן הגבתי על החלק שלדעתי הוא פחות נכון. אני מניחה שאתה לא מכיר קהילה ענפה של גרושים. בעלי מכיר הרבה סיפורים. שוב, הוא לא מצדד בגירושין, אבל לפעמים פשוט אין ברירה.

זה ממש לא הרבה זוגות שבאמת לא היה מה לעשות.

רוב אנשים הם אנשים טובים ומבינים שטובתם היא בזוגיות בריאה.

אם אין הפרעות אישיות, ושניהם עובדים על המידות- אין שום סיבה שלא יצליחו.

כל אחד מאיתנו לא מושלם- אם התכונות לא גובלות בהפרעה- אפשר לחיות איתן.

כנראה שלא קראת, עוד הפעם- כי כתבתי בעצמי כמה פעמים שלפעמים אין ברירה.

ראיתי אנשים שאכלו כי שילמו, אפילו שלא הכי טעים להם

וראיתי אנשים שממשיכים בשכירות אפילו שבעל הדירה לא משהו 

וראיתי אנשים שהמשיכו לימודים אפילו שהיה להם קשה כי הם רצו את התואר הזה

וגם כאלה שהתאמצו והזיעו ובסוף הגיעו ליעד שלהם

לא הכל תותים בחיים...יש גם קשה והוא הכרחי בחיים.

לפי השיטה שלך- כל פעם שיהיה לי קצת מאתגר וקשה- אחליף בן זוג (ח"ו)? 

מתי אתה מרגיש שהתקדמת בחיים? אחרי קושי שהיה לך והצלחת להתגבר עליו!

ששברת את ההרגלים הרעים שלך! ששברת את היצר הרע... או כל סיטואציה והעניין שלה.

העיקרון הוא- אנחנו משתדרגים אחרי קושי, ולא כשהכל נעים ונחמד מסביב.

אז זוגיות שהכל פרחים ופרפרים, זה נחמד ויישאר נחמד. אבל זוגיות שיש בה גם התגברויות - תהיה יותר עמוקה ויותר טובה לבסוף. הזוג יהיה מחובר יותר, כי הצליח להתגבר על מכשולים ביחד.

מקווה שהובנתי

החיים בחוץ לא מבטיחים פיקיניק.

טרם זכיתי לפרק ב' המיוחל.

אני יכולה לומר שלגדל לבד את הילדים

ולהתמודד כלכלית, חינוכית, להחזיק לבד בית, ועוד ועוד

דברים מסביב, זה ממש קשה למרות כל התמיכה המשפחתית והקהילתית.

ברור שהילדים לוקחים גרושין בצורה קשה למרות כל הנסיונות לרכך...

אני לא אכנס לסיפורי האישי כדי לא להחסף, אבל באמת עברתי המון!

ברוך ה' עברו כמה שנים מאז ויש לי הרבה נחת. תודה לה' יתברך.

ונראה לי שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה עוד 

מאמצים כדי להחזיק את הנישואים שלי!!!

וזה לא אומר שלא ניסיתי.

עשיתי המון!!! בהתאם לנתונים שהיו אז.

וכל העשיה שלי היתה עם גדולי תורה ובינים הרב מרדכי אליהו זצ"ל..

אבל היום, הייתי פונה למשל לרב אבנר קוואס שליט"א

כדי בכל זאת לנסות להציל.

מנסיון של שנות גרושין רבות, לנשים הרוצות להקים פרק ב', ממש קשה יותר מגברים.

אני מקוה שקצת עזרתי בתשובתי.

שגם לפעמים היד קלה על ההדק של הגירושין..יש מי שמכוון מלמעלה למה מתחתנים דווקא עם אותו אדם.. יש לי תפיסה שיש דברים שהם תיקונים לבנאדם . לא שזה עושה לי יותר קל על חיי האישיים. אני חושבת שעשו פעם איזה סטטיסטיקה של אנשים נשואים ואיזה 80% או משהו כזה אמרו שלא היו מתחתנים שנית עם בן הזוג הנוכחי.. עצוב משהו.. יש לי הרגשה שפה אנשים באמת מנסים לעזור ולתת עצות חכמות זה טוב ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל נראה לי שכל אחד יחליט בצורה הכי כנה עם עצמו אם הוא מוכן להתמודד עם מה שהתחייב עליו , ונכון שבאמת מתגלים דברים רק אחרי החתונה ואז אתה אומר לעצמך לו ידעתי את זה לפני לא בטוח שבכלל הייתי נכנס לזה.. (מה שאני אומרת לעצמי לפעמים.. ) . גם הרבה דיברו על הילדים אז נראה לי שילדים שגדלים בבית שיש הרבה חיכוכים ומריבות זה לא בריא לנפשם בכלל ואולי עדיף באמת שההורים לא יהיו יחד ויחפשו זוגיות אחרת שבה יהיה להם יותר טוב , אבל באמת צריך ייעוץ מקצועי שיעזור לקבל החלטה ולהיות כמה שאפשר שלם איתה .. לא קל בכלל.. 

שיהיה בהצלחה בכל דרך שתפנה.

יש לך אישה וילד. זה הרבה. זה המון. הרבה יותר קל לשקם את מערכת היחסים שלך מאשר 
לבנות אחת חדשה כשאתה עם ילד ואישה ומזונות.
החיים של אבות שמשלמים מזונות הוא קשה מנשוא. זה אמנם הרבה פעמים עוול, אבל זו המציאות.

אם התייאשת מכל דבר טוב שיכול להיות- התייאשת וזו הבחירה שלך.

מקובלנו מהאר"י שכל זוג שעומד תחת החופה הם אכן הזיווג אחד של השני.

ניסית פעם להרפות? פשוט לנסות להינות מהזוגיות שלכם? להשקיע בה בלי לצפות לתמורה? 
פשוט להגיד- אני שם כרגע על פאוז את כל הציפיות שלי ופשוט נותן לעצמי זמן להתנהג כמו זוג?

אתה יודע יותר טוב ממני מה מצבך. 
אבל הייאוש שעולה מהכתיבה שלך... לדעתי אין מקום לקחת החלטות מתוך ייאוש.
 

לדעתי, הן עצמן באות בדיוק בגלל ה"עולם" שממנו הבאת דוגמאות...

המציאות שקורית בנישואין, אמורה להיות יחודית רק להם. והיא אכן כך. באופן נורמלי, מוסר נקי, אנושי ויהודי, לא אמורה לעלות כלל אופציה של דבר כזה מחוץ לנישואין. בושה ולא שייך.

וממילא, כשחיים כך, נורמלי, אז המציאות שמתחתנים, שנהיים משפחה היא ייחודית לחלוטין וכך גם סוג הקשר.

ולכן גם העומק, הרושם הנפשי, מהמעבר מרווקות לנישואין, כשהוא ראשוני כראוי, הוא חזק מאד, ויוצר קשר עמוק מבחינה נשמתית, נפשית. וגם בדרכי ההתבטאות של זה. נהיים למשפחה. 

עצם עניינם של הנישואין, הוא בייחודיותם. בכך שלא יכול להיות אחרת, תחליף, עוד משהו. זה עצמו בא מהעומק ויוצר את העומק.

על גבי הבסיס הזה, באים מקרים חריגים.

זה כלל לא דומה לעבודה, מסעדה, רכב... שם יש אתה, ויש הדבר הזה. לא מוצא חן - לוקחים אחר, למה לסבול.

אבל, לדוגמה, כאשר יש לך בעיות עם עצמך, עם אישיותך, אתה לא אומר - יאללה... בוא נחליף.. למה? כי אתה זה אתה. באופן בסיסי, נישואין יוצרים מציאות שאתם זה אתם. בנישואין האלו.

וזה עצמו גורם לתחושה העמוקה שלפרק דבר כזה חלילה, זה לא פשוט. גם יש ענין גדול לשמור את המושג של משפחה בין אנשים שמתחתנים. כמו שלא "מתגרשים" מילדים, גם אם יש איתם קצת בעיות..

ההתאמצות הזו, לחיות כך את מושג המשפחה, היא עצמה מעלה את האדם, את משמעות חייו.

ולכן היא גם תגרום לאיכות אחרת של קשר. יודעים שאפשר לסמוך, זה לא כמו משהו נייד, שכל רוח יכולה להעיף.

ולהיפך, כאשר זה לא כך - אז גם ב"פעמים אחרות" לא יהיה כך. כי סה"כ, מדובר על סוג של "בילוי ממוסד", יש ברקע כל הזמן שבקלות אפשר לזרוק זה את זה.. זה לא יגרום ליחס עומק, גם עם מי שהכי היה אפשר.

זו תפיסה לא נכונה של המושג הזה שנקרא נישואין. יש התאמצות שנישואים יהיו  רק עם אחד/אחת. זה ממש שייך למה שנותן להם את טעמם ועניינם.

אלא מה? נכון שכאשר באמת ניסו וניסו, ואי אפשר להסתדר, או כל מיני סיבות יחודיות - יש את הפתח הזה. וטוב שיש אותו - לא רק בגלל ה"אופציה", אלא גם כי זה גורם - על גבי הבסיס הקבוע והבטוח כנ"ל - לדעת שזו תמיד בחירה מרצון. זה טוב על גבי הבסיס החזק, לא במקומו.

והבסיס של הראשוניות, זה לא דבר שחוזר מחדש. ראשוניות זה דבר גדול מאד. נכון שאם היתה בעיה אמיתית, ותלוי גם בסוג של אישיות, ניתן לפעמים לבנות כאילו בראשונה. אבל זה דבר לא פשוט. ואם מתייחסים לנישואין בכלל כאופציה סבירה לדבר כזה, אז זה עוד יותר לא פשוט, וסביר שלא יוכל לבנות כאילו מחדש..

אף אחד לא "מורח את עצמו".. נשואין זה משהו הרבה יותר עמוק ממה שאתה מביא מ"העולם הפתוח". ההיפך, ה"התאכזרות" (שקראת לה משום מה "סאידיזם"..), היא דווקא בהתייחסות קלילה כזו למוסד הנישואין.

מתחתנת מישהי, מוסרת את עצמה, את נשמתה, נפשה, גופה וכבודה, למישהו שמבטיח להיות נאמן לה. אח"כ - למה להתאמץ.. אולי נמצא מישהי שזה ילך איתה יותר בקלות..  זה לא ילך.

אדם לא אמור בנישואין לכפות את עצמו על זולתו - או את זולתו על עצמו. אם כך הוא מסתכל, גם אם יתחתן עוד עשר פעמים, תהיינה לו אותן בעיות. יש שותפות, שיש בה איש ואשה, כל אחד עם אופיו ועניינו בתוך משפחה, ולומדים איך לנהל את השותפות הזו. כשיש אידיאל של  נישואין (ואכן זה אידיאל ויעוד. לא סתם "חברותא" להעברת הזמן), כשיש רצון גדול להקמת בית בישראל, זה עצמו בונה דרכי קשר עמוקים יותר, נותן את הטעם, את הביטחון והשמחה.

אשר על כן, חבל להקצין בגלל בעיות אישיות. בניית עומק של יחס למשך החיים, טבעו שיש בו גם זמנים של יותר הרגשה טובה וגם זמנים של קצת פחות - ומרוויחים קביעות של קשר אמיתי וקיום משפחה. נאמנות.

מי שיחפש רק דברים ל"טווח קצר", שכאשר צץ קושי מחפשים "עבודה אחרת, מסעדה אחרת"... ח"ו, יפסיד, בנוסף על כל הנ"ל, את ההרגשות היותר עמוקות שאפשר לבנות.

זה עוד  לפני שמדברים על מחוייבות לילדים, וכן - גם לעם ישראל שתהיינה בו משפחות בריאות.

אחרי שיודעים את זה, אפשר לדון בבעיות אישיות קונקרטיות, בלי לנסות "להחריב" בגללן את המושג העצום והנעלה הזה.

לא לזלזל ב"חוכמת ההמונים".. בוודאי לא במה שאמרו חז"ל: כלהמגרש את אשתו ראשונה, מזבח מוזיל עליו דמעות..

[כל זה, בלי להיכנס כלל לכל מיני כאלו ש"סוחבים" דברים מנישואין קודמים וכד'. מה שלא קורה כשמחליפים מסעדה שהאוכל שם לא מי יודע מה..]

כנ"ל, התורה נתנה מקום גם לגירושין - ובנין מחודש. אבל זה כשאין ברירה. אדם לא חייב באמת לסבול כל חייו. אבל לפני כן צריך את הבסיס הרציני הנ"ל, שלא פעם יגרום אכן להתאמץ, לבנות עומק חדש - וגם להרוויח מזה.

ואפילו גרוש +.

ידעתי מה הסיפור שלו לפני שהכרנו. סיפור מזעזע על אברך טוב לב ואשה שכבר בחתונה הודיעה לו שהיא התחתנה איתו כי הכריחו אותה. הם המשיכו ביחד עוד הרבה שנים, שבמהלכם הוא תמיד חווה דחייה אבל קיווה לטוב יותר, כשמה ששבר את גב הגמל היה דיכאון חריף שהיא נכנסה אליו (אחרי לידה) ואז כל השדים יצאו החוצה.. הם ניסו ביחד טיפולים, וגם כל אחד לחוד, אבל היא פשוט עשתה לו סנקציות מפחידות ולא הסכימה לחזור בה.

בעלי הוא אדם מקסים. באמת. ודווקא הסיפור שעבר גרם לו להיות מחושל יותר. מבין קשיים. רגיש. חזק.

ואני זכיתי בו.

מה שכן, הוא עצמו ממש לא ממליץ להתגרש (גם אחרי כל מה שהוא עבר..)

הוא פשוט הגיע למצב שאו שהוא נכנס לבית כלא או שהוא נכנס לבית משוגעים.. להמשיך ככה היה בשבילו גזר דין מוות.

כשאני שומעת את הסיפורים שלו מהתקופה של אז אני אומרת לעצמי שאני הייתי מתגרשת על הרבה פחות. אני לא יודעת אם דברים שרואים משם (כשיש כבר ילדים ברקע) לא רואים מכאן (כשעדיין אין), אבל אני אחת שסף הסבל שלה נמוך, כלומר, לא יכולה לסבול הרבה.

אני בעד לא לקדש את הסבל. אם רע לך בבית ומר לך ממוות- תלך. אבל.. לא לפני שהתאמצת על הנישואים האלו והקזת את הדם. מהסיפור של בעלי אני לוקחת את עניין מסירות הנפש. הוא היה מוכן לעשות הרבה מאוד (מאוד!) בשביל שאשתו הראשונה תרצה, אבל היא היתה שבויה בבור שחור שלא היה אפשר להוציא אותה משם.

אני התחתנתי אתו כרווקה, ואני יכולה להגיד לך שרוב הרווקות (ואפילו בנות ה-35+) נרתעות מגרוש +. הסיבה שהסכמתי לצאת אתו (ואפילו התחלתי אתו) היא כי קראתי דברים שכתב והבנתי שהוא בן אדם זהב שנקלע למציאות עגומה. אולי גם אתה כזה, אין לדעת, אבל שוב- חשוב שבאמת תעשה הכל כדי שזה יצליח..

בהצלחה! 

אם תרצה אי פעם לדבר עם בעלי על החיים שאחרי הגירושים- הוא ישמח לעזור.

הוא כמעט מנטור לאנשים שרוצים להתגרש- הוא מנסה למנוע את זה בכל הדרכים.

גם מאוד תלוי איך הגרושה (או הגרושה לעתיד) תהיה:

אם היא תמרר לך את החיים אחרי או שתהיה גרושה נורמלית.

הבדידות של גבר גרוש היא בדידות איומה, כי הוא נשאר בלי כלום- בלי בית, בלי משפחה, והדבר היחיד שכן יש לו זה.. מזונות שהוא חייב להעביר לאותה אישה שלא אהב. השבר של בעלי עד היום לא נרפא לגמרי, ואני יודעת שיש סיכוי שלעולם הכאב על היותו אבא-דוֹד שמוגבל בקשר עם ילדיו לא יירפא.

בעלי התחתן די מהר איתי (אחרי שנתיים של גירושים, כאשר בהן יצא רק לדייט-שניים) אבל זו לא המציאות של רוב הגרושים היום. דע לך שלהרבה מהם קשה מאוד למצוא זיווג שני (יש לו חבר גרוש שכל היום מתלונן על זה), מה גם שלרוב האופציה הכי סבירה זה איחוד משפחות (להתחתן עם גרושה\אלמנה וילדים)- שזה עסק מסובך ומורכב.  אני בטוחה שלא לשם אתה שואף..

*הדבר שהכי מראה עד כמה בעלי העדיף את הנישואין לאישה ששיגעה אותו (פשוטו כמשמעו ממש) מאשר את הגירושין, זה שהוא ביקש לחזור אליה (!!) אחרי הגירושין, בבחינת "מחזיר את גרושתו". פשוט היא טיפוס כל כך עקשן ובלתי מתפשר ששום דבר לא היה יכול לחדור את עקשנותה..

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר