-כשהיינו-
אדום.
שחור
וזהוב.
עם נצנצים מרצדים
מול עיני
ערפול של גוונים
מטיל איפול
כבד
על רגשותיי
אני מתבלבל
מציץ ונפגע
פצע פתוח מצאתי בנשמתי
חבורה שלא מגלידה
זרזיף אחר זרזיף של אנושיות
שביב ועוד שביב של שפיות
ניגרים מדמי
מסתלקים בפסיעות מדודות
כמו נשאבים לאי השדים
אין בי מתום
הציפיות התפוגגו
כמו גלים הנשברים בסלע
אל מול הים השוצף
ורק ההבנה שהתנתקנו זה מכבר
נשמה אמורפית מורדמת
וגוף גשמי ולא מושר
משתקת אותי ומקפיאה
אך מזכירה חרש בלחישה
במן מלמול מוזר
שיש מי שנשאר
והוא עוד יצליח
כמו שסיפרו לנו
כשהיינו
