הפותחת יוצאת מנקודת הנחה שבהכרח מתאימים.

השאלה היא מה נקודת המוצא שלך-

בוחר חולצה, ואז מחליט איזה מכנסיים מתאימות לה

או בוחר מכנסיים- ואז מחליט איזה חולצה מתאימה

תשובה לשאלה כזו היא או כן או לא.

&לידיעת פותחת השרשור.

בוחרת חצאית ואז מתאימה לה חולצה, או בוחרת חולצה ואז מתאימה לה חצאית?

הכותרת אומרת שהסקר מיועד לאנשים שמשקיעים בלבושם ואכן מתאימים פריטי לבוש זה לזה.

@סוסה אדומה אני מרגישה הדוברת שלך.

נדבר בפרטי על המשכורת?

זה שהיא הניחה שאותה שאלה שייכת גם אצל בנים (ההבדל הידוע).

הערכה זהירה שלי - אם אינני טועה - היא שאף אחד מהבנים כאן מעולם לא חשב על השאלה הזאת.... 

או ההיפך.

"מעצמו" כזה.

מי שיענה, יצטרך לחשוב: זה כך, או כך, יש בכלל דבר כזה?

[יש בנים שאם תשאל אותם מה צבע העיניים שלהם, ילכו למראה לבדוק. בת שומעת דבר כזה, חושבת שהוא לא נורמלי... הבדלים משעשעים]

אבל באמת מי יודע - 

בהיות שאצלך זה לא דווקא "סקר" שהיינו חושבים - אולי היתה לך "כוונה".... מי ידע..

התכוונת, שלא עשית את הסקר בשביל עצמו,

אלא בשביל משהו אחר (למשל, להראות מה שהזכרתי לגבי השוני בַמקום שזה תופס אצל בנים ובנות. זה, בגלל שכתבת שמה שמעלה חיוך, היא המחשבה שהנחת שבנים שמים לב לזה).

אבל יתכן דנתי אותך ל"עומק" במשהו שכתבת סתם ככה.... קורה.

חולצה דומיננטית- אתאים את החצאית לחולצה

וההפך.

כל המכנסיים מתאימים לכל החולצות.

ככה המוח הגברי שלי חושב, בכל אופן.

נשמע מגניב...

אבל בנים..לפחות אני.

זורק מכנס, זורק חולצה, עף מהבית

כמו כל גבר

אולי אתה לוקח מכנס לוקח חולצה ויוצא יש גברים שמשקיעים בזה קצת יותר גם אם זה נשמע לך מוזר...

זה שאלות שממש מציקות לנו יום יום

כדאי לשאול אותן ביתר רגישות..

!!!!!

את החולצה לנעליים..ולעגילים..

כל פעם כשאני מצליח לצאת ממנו, אני מופתע כל פעם מחדש.

ת'אמת, שזה לא בדיוק 'מצליח' אלא שהשם מוציא אותי ממנו.

אבל נשמע מסקרן הנושא

מעצמי אני לא מתייאשת (כנראה) אף פעם

אני יודעת שתמיד יש דרך להשיג את מה שאני רוצה

לפעמים זה לוקח זמן למצוא/ ליישם אותה

מאחרים כן

אני לא נותנת צ'אנס שוב ושוב

אני לא מצפה מאנשים לעשות אחרת ממה שהם תמיד עושים 

לגבי עצמי.

השאלה היא אם זה נכון ו/או מציאותי ומעשי

במילים אחרות

סטנדרטים גבוהים

עצמיים ומאינטרקציה עם הסובבים

באופן מעשי זה אומר לסמוך בעיקר על עצמי

להבין יתרונות/ חסרונות של הסובבים

ולפעול בהתאם 

לפעמים לוקח שנים כדי להבין את עומק הייאוש שאתה מיואש ממישהו אחר..

אני מבין שאת מהוותיקות פה

קמתי במצב רוח קרבי..

אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.

(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)

ולא את ציבור הבית שלך.

אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.

ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.

תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?

יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד