בס"ד

זכויות! זאת עדיין מצווה!

אולי ברמה יותר נמוכה. אבל עדיין.

לא אהבתי:"למד סוכיות"...  

למד משניות (ועל זה-כל הכבוד לו) וקיבל פרס סוכיות. "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה!" שירה צודקת!

ויש לי שאלה, יש לנו באולפנה מדרשה-בנות שרוצות ללמוד תורה, אמונה וכו'... מעבר לשעות הלימודים, בלי מבחנים, ש"ב, וכו'...

יש שני שיעורים, ובינהם הפסקה קצרה שבה מקבלים וופלים, עוגיות וכו'...

אז זה נקרא "ללמוד וופלים...", זה ממש לא בשביל זה!  

לענ"ד. (הקובעת.. סתם.. ;))

הוא לא למד סוכריות, הוא למד משניות.

וקיבל תגמול גשמי, כי הוא ילד, וילדים זקוקים לתמריצים.

קשה לשכנע ילד ללמוד בלי לקבל פרס, מבחינתו שכר בעולם הבא ולשם שמים, לא ממשיים, הם לא בלקסיקון של ילד.

שירה, נראה לי לא יבוא, אלא בא.

ב"ה

דווקא יש יתרון בפרס. הילד לומד שלימוד משניות הוא דבר "מתוק".

זה כנראה גם תלוי בהתיחסות ההורה לפרס ולמשניות. אם ההורה מראה שהפרס כבודו במקומו מונח והוא רק פרס ומצד שני הוא מייחס את רוב החשיבות למשניות הרי שהילד עושה לבד את האחד פלוס אחד.

בסופו של דבר הדבר שיגרום לילד לבוא וללמוד את המשניות זה הממתק ובזמן הלימוד עצמו ניתן לייקר את הלימוד עצמו ע"י דיבורים עם הילד וכדו'.

לא נראה לי שלומר שנתינת פרס זה דבר משולל מעיקרונו אבל גם ישנה הדעה האומרת שאין עניין פרס בדברים שהילד צריך לעשות מתוך חובה (ולא מעשה שהוא יוצא מגדר הרגיל) לדוג'-לסדר את חדרו.

אני אומנם לא במיוחד מסכימה עם העיקרון של נתינת פרס אחרי לימוד תורה, כי תהיו בטוחים שהרבה ילדים כן הולכים לשם בשביל הממתק, (אחים שלי למשל, ועוד הרבה ילדים). יש בשבת תפילת ילדים אחרי התפילה של כולם וברור שחלקם אכן שם בשביל הפרס, אבל מה? הם באים! עובדה שאני גדלתי על אותו עיקרון ואני הולכת לבית כנסת בימינו גם בלי הפרס.

לדעתי זה עיקרון מוטעה, שבימינו כנראה מאוד נצרך.(כמון שיש יוצאי דופן, ולפעמים זה דבר מבורך, אבל בעיקרון).  בסרטים המצויירים על רש''י, יש סרטון אחד שבו ילד קטן בן שלוש אחרי חלקה אני משערת, בא ומלקק דבש מאותיות התורה כדי שתהייה התורה מתוקה. אני מקווה שחלק גדול מהעניין של הסוכריה נובעת מאותו עיקרון, כדי להמתיק את התורה, ההנאה מהתורה ובנוסף ההנאה מהדבר המתוק, שביחד יצא מתוק בלב ומתוק בלשון.

בעז''ה שנזכה ללמוד תורה בלי שום שכר, מלבד השכר של העונג העצום והזכות הגדולה שנפלה בחלקנו בלימוד תורה!

חז"ל אמרו "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ויש עניין למשוך את הילד אל לימוד התורה בממתקים או דברים אחרים שמעניינים אותו, ובעזר השם כשיגדל, הוא ירצה ללמוד לא בשביל הסוכריה.

לבטל את הלימוד שלו והמעלה הגדולה שבצידו בגלל איזה סוכריה שהוא מקבל בסוף זה לעניות לדעתי ממש לא נכון.

רציתי להגיד עוד משהו אבל שכחתי. משמים. אולי בהמשך אזכר ואוסיף.

בהצלחה לכולם.

הרמב"ם כותב שבחינוך, בהתחלה מושכים את הילד עם ממתקים וכד'. אח"כ עם בגדים וכשגודל יותר עם כסף וכו'. עד שיבין את ערך הלימוד.

בקיצור ברור שזה נחשב לימוד רק שעדיין הילד לא מבין את ערך הלימוד ולכן מושכים אותו עם דברים שהוא אוהב עד שיבין.

ילד זה לא כמו אדם בוגר, שיודע בדיוק מה הדרך הנכונה ובחירה החופשית מלאה בידיו. ילד צריך שילמדו אותו, שיתנו לו רמזים לאן ללכת!
להבדיל אלף אלפי הבדלות- כשמאלפים חיה, שמים לה נגיד אוכל איפה שהיא אמורה ללכת. כדי להראות לה סימנים..
ככה אנחנו מראים לילד מה חיובי, לאט-לאט הוא גדל ומתפתח ומבין את העומק של מעשיו, ואז הוא כבר לא זקוק לסוכריות.

לפעמים גם ממבוגר צריך שימשכו אותו, אולי לא אותו הדבר כמו ילד אבל עדיין. בד"כ גם מבוגר זה יגמר יותר מהר, כי הוא יבין יותר מהר את הערך של הלימוד.

נכון שבד"כ זה לא ככה, ומבוגרים לא צריך למשוך, אבל תמיד יש יוצאי דופן, ואותם באמת לא נמשוך עם סוכריה, אלה עם דברים אחרים כמו כסף, כבוד וכו'.

בס"ד
בדיעבד זה בסדר.אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אמנם מתישו סוכרי'ות לא יעניינו אותו כל כך כמו עכשי'ו, אבל מתישהו, אם מלמדים אותו נכון, יהיה לו חשק גם לבד.

לכתחילה, נראה לי שלא נכון לחנך ככה. כי כמו שאמרת, אנחנו צריכים ללמוד משניות ולא סוכרי'ות. צריך לשדר לילד אותה התלהבות לפחות ממשנה כמו לסוכריה, וזה יתמע אצלו.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום