לא מתחשק לי לנצלש לעצמי
תשאלי את תורה מעל הכל, לא יודעת אם היא רוצה שאני אגיד... או שתחפשי בתגובות שלה, כתוב שם כמעט הכל עליה, אפילו את השם שלה
ככה חברות שלי אמרו, שאנחנו שורצות אצל תקוה
אהמ.. נראה לי זה נכון.
תחשבי נגיד לפני היומולדת הכינו אצלה תאוכל.. וסתם גם קופצים אליה סתם ככה הביתה לפעמים...
פסדר אבל היא סבבה עם זה..
אני לא הייתי אצלה בכלל, אבל רבקה ותמר נראה לי היו אצלה כמה פעמים.. הם גם אכלו אצלה ארוחת ערב
וגם זה רק בשביל לקחת מפתח
יא סטלניות
אני תמיד זיינוקית
וכזו אשאר
ואני רואה התנחלת בנסיופ שלנו
את פורצת למחשבים של האולפי?
לב סדוקלא באמת התנחלתי בניסיופכם...
זה רק שרשור אחד
בימאית דמיונותהתכוונת 3 שירשורים
המעלה גרה וזה,לא?
(נהנה להתפלסף)
(לא יודע איך עושים את הפס האחד הזה שכולם עושים)
ועושים את זה shift+הזה שנמצא מעליו ליד האנטר
|מדגים|
|חש ת'צמו|
כאילו shift+פסיק?
תראי לי בהזדמנות..
בימאית דמיונותאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
