זה של אתמול.
אני כועסת וזה מחריב בי ביניינים ומגירות פשוטות.
החום הזה עושה לי טוב. כמו פרח שרוקד עם יובש המדבר. כמו שמיים שלובשים חיוך. החום הזה
פה ברחוב, עושה לי טוב. הוא מחפש אותי בין משבי הרוח. בין פיסות צבעי האנשים. וזה מרגיע. והנפש מכירה כבר וצועדת בלי ספקות. ושני אנשים מרחוק מגלים לי מנגינה חדשה, נדירה. העיניים מבקשות להאטם. שואלת ביכולת לסגת קצת מאימה היומיום.עוד התחלה. למרות שכלו כבר ימי המבוכה והאבדון. לכאורה. ואני משיבה לעיניי מבט כזה שאומר רק עוד קצת. שבע עשרה שעות שינה מתמזגות לי במהירות עם חישוב של חמישה ימי עשייה. והלב לא כאן והוא לא שם. ואין כבר סתם. כלומר, לא אמור להיות. כואבות לי השיניים ואיפושו בעמקי ההכרה אני נוהמת בדעכה עצמית שאולי, אולי אני צריכה ללמוד לדבר מחדש. בכל המובנים ובשלל המהויות. וזה כואב אימים. וזה גם תחום רגיש אצלי. פנייה מוכרת מידי זורה בי ימים אחרים שהובילו אותי במהלך לא ברור אל הנופים שהם אני היום. אורות העיר מתגעגעים לחנוכה, לאוסף של ניסים ומחוות חמימות בים של קור חורפי. אני מרגישה את זה. ונחליאלי קטן על ראש אחת הצמרות מהנהן לעברי כמאשר. אז מתי. עד מתי. ואיך. משהו בבנות שירות וחיילים גורם להם להרגיש בבית בכל מקום. כמו חיבוק שהארץ הזאת חיבקה אותם פעם וטעם הסיפוק עוד לא מש משפתיהם. כמו מקום בטוח שהולך איתם לכל מקום, מערב בהם שייכות וגודל והקרבה ואהבה שבאה בעקבות נתינה מאומצת וסיזיפית, מתישה. ושמש זורחת מתמיד ומבשילה במהירות חדה כשנשמעים צלילי גאולה. כמה אור פתאום נשפך כאן. ממילים טובות. מכוונה זכה ומעשה שיש בו אך מן החסד והישרות והתום. ברגעים כאלה, אני רוצה שתי ידיים גדולות שילקטו את כל השפע השמימי, שיאזנו את האור וישמרו לימים אפורים.
בדרך הביתה.
אני כועסת וזה מחריב בי ביניינים ומגירות פשוטות.
החום הזה עושה לי טוב. כמו פרח שרוקד עם יובש המדבר. כמו שמיים שלובשים חיוך. החום הזה
פה ברחוב, עושה לי טוב. הוא מחפש אותי בין משבי הרוח. בין פיסות צבעי האנשים. וזה מרגיע. והנפש מכירה כבר וצועדת בלי ספקות. ושני אנשים מרחוק מגלים לי מנגינה חדשה, נדירה. העיניים מבקשות להאטם. שואלת ביכולת לסגת קצת מאימה היומיום.עוד התחלה. למרות שכלו כבר ימי המבוכה והאבדון. לכאורה. ואני משיבה לעיניי מבט כזה שאומר רק עוד קצת. שבע עשרה שעות שינה מתמזגות לי במהירות עם חישוב של חמישה ימי עשייה. והלב לא כאן והוא לא שם. ואין כבר סתם. כלומר, לא אמור להיות. כואבות לי השיניים ואיפושו בעמקי ההכרה אני נוהמת בדעכה עצמית שאולי, אולי אני צריכה ללמוד לדבר מחדש. בכל המובנים ובשלל המהויות. וזה כואב אימים. וזה גם תחום רגיש אצלי. פנייה מוכרת מידי זורה בי ימים אחרים שהובילו אותי במהלך לא ברור אל הנופים שהם אני היום. אורות העיר מתגעגעים לחנוכה, לאוסף של ניסים ומחוות חמימות בים של קור חורפי. אני מרגישה את זה. ונחליאלי קטן על ראש אחת הצמרות מהנהן לעברי כמאשר. אז מתי. עד מתי. ואיך. משהו בבנות שירות וחיילים גורם להם להרגיש בבית בכל מקום. כמו חיבוק שהארץ הזאת חיבקה אותם פעם וטעם הסיפוק עוד לא מש משפתיהם. כמו מקום בטוח שהולך איתם לכל מקום, מערב בהם שייכות וגודל והקרבה ואהבה שבאה בעקבות נתינה מאומצת וסיזיפית, מתישה. ושמש זורחת מתמיד ומבשילה במהירות חדה כשנשמעים צלילי גאולה. כמה אור פתאום נשפך כאן. ממילים טובות. מכוונה זכה ומעשה שיש בו אך מן החסד והישרות והתום. ברגעים כאלה, אני רוצה שתי ידיים גדולות שילקטו את כל השפע השמימי, שיאזנו את האור וישמרו לימים אפורים.
בדרך הביתה.
