אני לא ולא.
לא בשחור ולא בלבן. כבר מזמן לא נמצאת בהווה ממש ועדיין לא בעתיד הקרוב- רחוק. אני לא שם ויגעה מהדרך, וגם לא פה, בתחילתה. בראשי פיסות שמיים, את אצבעות רגליי מחבקים גרגריי חול שאיבדו את היופי הייחודי בינם לבין עצמם. בחצי הלב שלי הכל בוער, ובחצי השני משתולל לו הכלום. ככה. אני לא בסצנה הקודמת, כבר סיימתי את התפקיד, ושום דמות אחרת לא מחכה לי, אני לא בסצנה הבאה. רגליי קפואות מהלתקדם, ליבי נושם אך ורק את התרחישים העכשיווים, לא מסוגל להתבונן פנימה. קולות רחוקים. אולי האדמה צורחת לגשם, אולי הוא שוב איכזב את תחנונייה. רוח ערב מצליפה בפניי, דורשת להיכנס בחרכים היחדים שהותרתי פרוצים, כאילו משם תבוא התקווה. משבי אוויר שאני עורגת אליהם ומוצאת בכנוסיהם נחמות, לא מגישים לי הערב סודות מיוחדים, לא ממתיקים את הדין המתרחש בחדריי. אני לא סוגרת את אופציית החלון השקוף וגם לא פותחת לעוד מעט סיכוי. כמעט שבא לי לבקש תחינה, כמעט שאני כורעת לאיזה שקט נפשי שיגיע וילטף בהכוונתו הבהירה ונטולת הדאגות. אורו של הירח אופף את חצאי המחשבות האלה, של לא כאן ולא פה. נותן בי חצי מבט של התחלה וחודש טרי, וחצי שלמות שמכילה כבר וממתינה לעוד כמה ימים, אמצעו של חודש חשוון. שום דבר בתפאורה המתחלפת לא נותן בי מנוחה. כבר לא סופרת זמן. כבר לא מתארת קמטים שנסללו. מביטה ומביטה. ואבדה בהירות הדרך. הכל בעולם שלי הפוך ומבולגן עד אימה. אך ממשיכה לנסוע, על הכביש שבו נוסעים כולם. כאילו נורמאלית. ואני לא שם ולא פה. בקושי מתניעה, וגם כבר דוהרת. לא מגיעה, ותמיד עוקפת וחוזרת, לתקן.
מוטלת בספק.
לא בשחור ולא בלבן. כבר מזמן לא נמצאת בהווה ממש ועדיין לא בעתיד הקרוב- רחוק. אני לא שם ויגעה מהדרך, וגם לא פה, בתחילתה. בראשי פיסות שמיים, את אצבעות רגליי מחבקים גרגריי חול שאיבדו את היופי הייחודי בינם לבין עצמם. בחצי הלב שלי הכל בוער, ובחצי השני משתולל לו הכלום. ככה. אני לא בסצנה הקודמת, כבר סיימתי את התפקיד, ושום דמות אחרת לא מחכה לי, אני לא בסצנה הבאה. רגליי קפואות מהלתקדם, ליבי נושם אך ורק את התרחישים העכשיווים, לא מסוגל להתבונן פנימה. קולות רחוקים. אולי האדמה צורחת לגשם, אולי הוא שוב איכזב את תחנונייה. רוח ערב מצליפה בפניי, דורשת להיכנס בחרכים היחדים שהותרתי פרוצים, כאילו משם תבוא התקווה. משבי אוויר שאני עורגת אליהם ומוצאת בכנוסיהם נחמות, לא מגישים לי הערב סודות מיוחדים, לא ממתיקים את הדין המתרחש בחדריי. אני לא סוגרת את אופציית החלון השקוף וגם לא פותחת לעוד מעט סיכוי. כמעט שבא לי לבקש תחינה, כמעט שאני כורעת לאיזה שקט נפשי שיגיע וילטף בהכוונתו הבהירה ונטולת הדאגות. אורו של הירח אופף את חצאי המחשבות האלה, של לא כאן ולא פה. נותן בי חצי מבט של התחלה וחודש טרי, וחצי שלמות שמכילה כבר וממתינה לעוד כמה ימים, אמצעו של חודש חשוון. שום דבר בתפאורה המתחלפת לא נותן בי מנוחה. כבר לא סופרת זמן. כבר לא מתארת קמטים שנסללו. מביטה ומביטה. ואבדה בהירות הדרך. הכל בעולם שלי הפוך ומבולגן עד אימה. אך ממשיכה לנסוע, על הכביש שבו נוסעים כולם. כאילו נורמאלית. ואני לא שם ולא פה. בקושי מתניעה, וגם כבר דוהרת. לא מגיעה, ותמיד עוקפת וחוזרת, לתקן.
מוטלת בספק.
