[וצריך להעיר, עקרונית, ש"לאחר שחזרה בתשובה היא לא היתה שומרת נגיעה".. "נגיעה", זה לא איזו מידת חסידות.. אלא אומֵר לפי התיאור, שגם שנתיים לפני כן, וגם אחרי ש"חזרה" - עדיין היה משהו מהותי שבו לא חזרה בתשובה.

וללא קשר ישיר לענין הסציפי - אגב ההסבר של השנתיים הללו, שמן הסתם כך תפסה שה"סטנדרט" של הרחוב, רואים לאן הגיע הרחוב ב"תרבות" מסויימת, דברים שפעם גם המתוקנים שבגויים לא היו כך]

ה' יעזור.

רק ציינתי, בשביל המושג - ללא קשר ספציפי אליכם - שמצד האמת זה לא משהו "צדדי". 

וגם מה שהערתי אגב הדברים על ה"רחוב" היום, היה להביע את האמת לגבי חומרת ה"תרבות" הזו - לא דיברתי עליה אישית שחיקתה את זה.

[ואתה צודק, שיש תרבויות, ששם "שמירת נגיעה" כשלא מדובר בתור אקט של משהו, אלא סתמי, פחות חזק, לצערנו.

ומה שאתה מציין שהיה איתך, למרות שהיה צריך "להתאמץ" לשנות הרגל - באמת יפה].

גם אני ידעתי מה אני מקבלת לפני החתונה. מה שמחזיק אותי זה הביטחון שהוא נותן לי שמה שהיה היה. הוא אומר שאני אהבתו האמיתית היחידה. אצל כל שאר הבנות מהעבר זו לא הייתה אהבה אמיתית ועמוקה. אני מקווה שאשתך גם נותנת לך את ההרגשה הזו. 

אל תחפור בעבר, זה לא יעזור לך או לאשתך. מה שהכי חשוב זה שתחזקו ותעמיקו את הקשר ביניכם. בעיני יחסי מין הם לא אקט גופני בלבד אלא גם חיבור רוחני שמתחיל עוד לפני המעשה הגופני.

וחוצמזה, אני חושבת לעצמי שאף אחד לא מגיע לנישואין מושלם. לכל אחד יש כמה "נקודות שחורות" שהוא מביא איתו לנישואין, ואם אין לו כאלה אז הוא פחות "אמיתי" בעיני, פחות משופשף מהחיים.

לא מניסיון אישי למרות שאנחנו חוזרים בתשובה אבל מהסתכלות על חברות חילוניות. 

אני חושבת שיחסי מין בנישואין זה משהו אחר ואת זה רק אתה נתת לה ואתה הייתה הראשון. 

דבר הזה במיוחד אצל נשים הולך ביחד עם קרבה נפשית, קשר משמעותי וזה לגמרי משפיע גם על הנאה וסיפוק.

איזה הנאה יכולה להיות כשבחורה יודעת שהיא רק כלי מזדמן בשביל לפרוק הורמונים. כך שלפניך באמת לא היה לה משהו טוב ומשהו אמיתי. 

אל תחשוב שהיא נהנתה ככה ועדיף שבכלל לא תחשוב על זה. אתה הבעל שלה, אתה הראשון והיחיד שנתת לה את זה כמו שצריך מתוך קדושה ומחויבות. 

אתה לא יודע איזה חוויות היא צברה ואולי הן בכלל לא טובות. נגיד חברה שלי חילונית הייתה רוצה לשמור נגיעה אבל יש לחץ סביבתי ובגיל 18 היא לא הצליחה למצוא תירוץ והסכימה לחבר שלה, למחרת הוא זרק אותה. אחרי זה היה לה חבר דרש ממנה לעשות שתי הפלות ואחר כך עוד כמה חברים שלא היה לה טוב אתם בנושא הזה. לסיכום אומנם היא צברה הרבה ניסיון אבל ברובו הוא ממש שלילי. 

כך שאין טעם לחשוב שהיא נהנתה ככה או משהו... רק עכשיו יש לה סוף סוף מישהו שמעריך אותה ואוהב אותה. וזה אתה.

אתה מקנא שכביכול מישהו גרם לה יותר הנאה ממך?

אתה חושב שהיו יותר "טובים" ממך?

לאדם הזה יש כאב אמיתי.

כל הנסיונות "להסביר" שחזרה בתשובה ולכן עד מתי תשמור טינה.. (כאילו שהחשבון שמפריע לו זו העבירה בין אדם למקום ולא מה שמרגיש שעושה לו עצם הידיעה שהיה דבר כזה עם אחרים),

וגם מה שניסתה אח"כ "שקופה" להסביר, כאילו זה "שולי" אם היה צד פיזי או לא, כי להרבה היו קשרים שלא הבשילו גם אם ללא נגיעה (שכמובן גם מדברים כאלו צריך להימנע. אנשים צריכים להכיר ולברר נטו לנישואין ולא להסתבך. אבל לא דומה. בוודאי לא בתחושה של גבר);

קל וחומר מי שכלל לא הבינה, "מה הגבורה פה"..

ומי שלא הבין "מה משנה מה היה".. - 

זה פשוט לא נכון.

וחשוב לומר את זה, אולי ביחוד בשביל כל מיני "קלי/ות דעת", שלא יחשבו שזה משחק.

הרצון של איש לראשוניות בתחום הזה, הוא אמיתי לגמרי, ושייך לעצם מהות הנישואין. וכבר כתב הרב יועזר אריאל בספרו, שיש הבדל בכך בין גברים לנשים. לנשים לא כ"כ חשוב מה היה לפני כן (אם כי ראינו בפורום המקביל, שגם שם, יש כאלה שמאד איכפת להן), ולגברים יותר חשוב.

אלא מה? שיש בכך שונוּת בין הבריות. כמובן, כשמדובר על מישהי שמתנערת מזה לגמרי - ולא מסתכלת על בעלה כ"אחד בסדרה" חלילה, ולא מעלה "זכרונות" מאלו שהיו לה איתם תועבות..

יש כאלה, שאכן תשובתה של האשה, דיה בשבילם גם מבחינה נפשית. לא עוסקים בכך, מתקדמים ביחד הלאה בשמחה. מכיר כאלה.

יש אלה שיותר קשה להם, ומתגברים והענין שוקע.

יש כאלה שזה בלתי אפשרי עבורם.

מי שחושב שע"י "שטיפה" של נסיון להראות כאילו בכלל "לא מובן" מה מפריע הענין האלמנטרי הזה, או לאידך, ע"י דיבורים "רוחניים" על מהות התשובה - ייטיב בכך שיגרום לאדם לא לחשוב על זה, לדעתי טועה.

בעניינים כאלו, הנסיון להדחיק, בגלל כל מיני הסברות, שאינן מתאימות למה שפלוני חש מעומק טבעו (ויש בכך הרבה בריאות ונורמליות) - עלול בסוף לעלות ביוקר. אדם ינסה להרגיש כאילו אחרֶת בכח, וזה עלול להתפוצץ בצורה לא טובה, וגם לעוות לעצמו את תחושותיו הנורמליות.

על כן, לא זו הדרך, לדעתי. צריך להכיר בָּאמת שיש בהרגשה הזו. אלא כיוון שמדובר באדם שכבר התחתן ובחר בידיעה בכך - יכול לראות האם באמת כמה הסברות יפות שהעלו כאן, יכולות להביא לו מזור, ולהעלות אותו ואת אשתו על דרך אחרת, חדשה ושמחה. הלוואי. בעז"ה.

וגם לא העולמות של הרקע.

וזה באמת סיפור מחריד, מזעזע, שמראה את הגועל שבתרבות הזו, הן איך שהתחיל, הן מה שיצא מזה.

אלא מה? כנראה אדם עם נשמה טובה, והחורבן הוביל אותו לבנין מחדש של דרך ערכית.

ה"קנאה" אצלו, כנראה באה מסיבה שונה לגמרי. לא כי עקרונית לא יכל לסבול דבר כזה, אלא בגלל הטראומה המוצדקת. אולי סימפטום דומה, אבל מחלה שונה..

שבמקרה כמו כאן, לא קשה לשתף.

אלא שמן הסתם חושש לפגיעה, אחרי שסה"כ בהווה אמרה מפורש שהיא מצטערת שבכלל היה.

ב"סיפור" שהבאת, זה משהו אחר, כי האשה כלל  לא חלק מהענין. הוא נושא משהו ממקום אחר. אשה ש"בה מדובר", יכולה בהחלט להבין את הבעיה והקושי..

אבל בהחלט נכון, ששיתוף והתייחסות נכונה של האשה, ששוללת לחלוטין כל "ענין" מהעבר שלה, מורידה את  הערך של זה באופן מציאותי, מתווך החוויה שלה, לא בהסברות "רוחניות", בהחלט יכול לעזור. ובלבד שהדיבור בענין לא יהפוך למשהו אובססיבי.

"מכריחה אותי"... לכתוב מה שלא רציתי..

שבנושא הזה, ההבאה של ההסבר ה"מולקולארי" היא טעות לדעתי (אם כי לא חולק על המסקנה שדווקא בסיפור שהבאת,  זה תיזמון טוב. שם זה לא התנגשות בתפיסת עולם ערכית-רגשית נכונה, אלא סוג של "טיפול בטראומה"..).

ואני גם מסכים, כמו שכתבתי, בנידון-דידן, ששיתוף והתייחסות נכונה מהצד השני, יכול לעזור.

לגבי ה"תיזמון", יתכן שתזמון כזה שאמרת יועיל, ויתכן גם להיפך. צריך תחושה בריאה של המצב. אם איש יחשוב שיעזור, יוכל להעלות בעיתוי שטוב לו.

מכל מקום, סה"כ הערתי שבנידון שדובר כאן, יותר קל לשתף, כי האשה מודעת ל,חלקה" בענין. זה הכל. לא חלקתי על מה שאמרת שאם מצליחים לשתף ולקבל התייחסות נכונה, זה יכול להועיל. אדרבה.

מכל מקום, לא חושב שכדאי להמשיך לדון בכך.

היא מצטערת על מה שהיא.

והוא יכול להצטער על הצד שמגיע אליו. זה לא קשור ל"רכוש". 

ורוב מה שנאמר פה, בכלל לא נאמר על מציאות כמו שהוא מתאר, מציאות חריגה של התעללות בילדוּת, אלא על מציאות של הסכמה.

בלי לדעת פרטים על מה שהוא מדבר בדיוק,

הוא הצער על מה שכתב.

לנשים קשה יותר להבין את זה, זה "ראש" אחר - אבל בהחלט יכול לצער אותו במידה מסויימת, כמו שכתב. והצער הזה, מנוקז בעיקר לכעס על מי שפגע בה. זעם.

אין בכל שמץ "אשמה" שלה - להיפך, הוא הדגיש את הכאב (שלו) העצום על מה שעברה.

אבל גם כשיש כאב עצום על משהו מסוים, ואין שמץ של האשמה, יכולות להיות תחושות כמו שכתב.

וזה משתנה מאדם לאדם.

זה לא אומר שאת צודקת. ואף אחד לא אמר דבר כזה שהבתולין זה מה שחשוב ולא הקשר.

אבל בין אם זו תוצאה של חינוך ובין אם זו תוצאה של רגש טבעי - חוסר רגישות זו לא דרך ראויה

להתנהל.

אין כאן אחד שחושב או אומר שלראשוניות יש יותר חשיבות מלקשר.
יש כאן אמירה שלראשוניות יש חשיבות בפני עצמה. 
עד כמה שאני מבין- זו לא תוצאה של חינוך. ראיתי הרבה מאוד אנשים, מרקעים שונים מאוד,

שהנקודה הזו מקבלת אצלם חשיבות. 
אני לא מכיר אף חינוך כזה כמו שאת מציגה, ואם אכן יש חינוך כזה ברור שהוא לקוי.

"לא רכוש שאמור להישמר עבורך." כאילו כל מה שמעניין אותו זה "רכוש" והוא מתייחס לאשתו

כרכוש. אדם רצה להאיר נקודה, שאפילו במצב שברור לו שלא הייתה הנאה, קשה לו הנקודה הזו,

וזכה שיחשיבו אותו כמחפיץ נשים ומחפיץ את אישתו שכואב לו שה"מוצר" שלו נפגע(ח"ו להתייחס כך, רק מסביר איך דבריך נשמעים).
הוא משתף פה שיש לו צורך רגשי כזה- ואתה אומרת הצורך הזה שלך הוא החפצה ויחס של רכוש.

מבטלת את הצורך שלו.

,והמשכת- 
"מי שמסכנה זאת היא, לא אתה. מה שהפסדת זאת אשה עם פחות כאב נפשי, לא את הגוף שלה."

כאילו זה כל מה שכואב לו. מי אמר לך שהוא לא מסכן בזה? את יודעת מה זה כאב של גבר שחי

עם אישה שעברה דבר כזה? את לא, גם אם את עברת בעצמך ואין לי מושג אם כן או לא, את החוויה של בעלך את לא יכולה לחוות. האם אדם שיודע שכל מגע שלו עם אשתו מעורר בה זיכרון

שקשור בנושא, או אפילו חוויה דקה הוא לא אומלל? בטח שכן.

וכן- יש בזה גם הפסד בגוף. זה חלק צדדי, לא מרכזי, אבל גם הוא כואב לגברים. והכאב הזה הוא

לגיטימי וטבעי ונכון. המציאות שאישה מגיעה למצב כזה היא מציאות מקולקלת.

שלגמרי לא בהכרח, "כל... מעורר בה זיכרון" וכו'.

וגם, שיש שונוּת גדולה מאד בין אנשים ביחס לכך, למרבית המזל.

אבל אכן אתה צודק, שכשמישהו כבר מעיר על צער שיש לו מכך - צריך לדעת שאינו "מדבר בעלמא".

כאילו "זה ולא זה". אין דבר כזה.

החינוך, שחשוב מאד לשמור את הראשוניות לנישואין - הוא חינוך מעולה ואמיתי.

וגם ההבנה שלדבר הזה יכולה להיות השלכה משמעותית על מהות הקשר.

[וזה כמובן לא "הבתולין", אלא זה שהאשה לא קיימה קשר קרוב כזה עם מישהו אחר]

והחינוך הזה אינו "לקוי". מה שלקוי, זו המציאות המופקרת של הרחוב. ולא מי שמחנכים לההיפך, כפי שנכון עפ"י היושר האנושי ועפ"י התורה והמקובל בעם ישראל.

אוי ל"חינוך" שאינו כזה. ש"לא מחשיב" את הזהירות מכל שמץ של פריצות.

ומה שגורם לצער שהובע כאן - הוא כמובן לא החינוך הישר הזה, אלא המציאות המופקרת שגורמת לדברים קשים, כמו מה שדיבר עליהם פותח השרשור.

ואכן, אצל גבר, באופן מצוי, זה נושא בהחלט משמעותי.

לא סותר, שיכולים להיות זוגות מעולים, שעלו מדברים כאלה, והקימו יופי של בתים.

אבל לחשוב, שמי שזה ממש מפריע לו, זה מ"חינוך לא טוב" - זה הפוך-על-הפוך...

"בתולין" יכולים ללכת לאיבוד גם עם הגיל. גם ממכה...

זה הקשר הפיזי הזה, לפני נישואין.

זה לא "שטויות" שדבר כזה יפריע. ו"שטויות" לחשוב שאוטומאטית אין לכך משמעות.

ולא דבר של מה בכך, שיש כאלה דברים לצערנו. וצריך מאד לחנך לכך שזה לא דבר שכאילו "אז מה", ח"ו.

וגם לא "שטויות" שאיש מייחס לכך משמעות, וזה יכול להפריע לו. 

אבל בוודאי את צודקת, שמצד האמת, כל ה"מציאות" המעוותת הזו היא שטויות. המחשבה כאילו יש איזה ערך או משמעות לצד החיצוני שלא מתוך חיבור נשמתי של בנין משפחה, נישואין, קשר נשמתי. וזה צריך לגרום לחנך עוד יותר לכך שלאיהיו דברים כאלה ח"ו.

ובאמת - יש צד בהדגשה הזו של ה"זולות" וחוסר הערך של דבר כזה, מול מה שבנישואין, שיכול לסייע לו.

וגם את שמו לא ציינתי. 

אין בכך על ענין. ההתייחסות היא למהות, לדברים. ולמה שיוכל לעזור לאדם הזה, ולאחרים.

אני לא חושב ששייך לומר "גבורה שבוחר". הרי יכול לבחור במי שרוצה.

אבל בהחלט אם אדם פתאום רואה שזו הרגשתו, אז זו גבורה להתמודד. כמו עם קשיים יותר גדולים או פחות גדולים.

[וברור שכוונתך היתה לטובה ורצית לעזור. וגם כוונת האחרים שעל דבריהם הגבתי. 

אבל את יכולה לראות ממה שהוא הגיב אלי, שלא זה מה שעוזר... ואני חושש שגם יכול להזיק לאחרים, כמו שהסברתי בדברי.

אשר על כן, צריך לחלק באופן ברור, בין הכוונה הטובה שכמובן יש לכולם, לבין מה עושות לאדם תגובות שונות. במקרה זה, כמו שציינתי, הנקודה הנכונה לדעתי אינה להציג את הקושי כדבר שבעצם "אין לו מקום". השאר כבר כתבתי לעיל]

לדעתי מה שיכול לעזור לך זה להאמין לה בלב שלם שהיא אוהבת אותך באמת. רק אותך.

בינינו, גם לדתיים ששמרו נגיעה יש איזה "אקס" ברקע שהקשר איתו לא הבשיל לכדי נישואין. אז יש כאלה שחוו יחסי מין לפני הנישואים ויש כאלו שלא, אבל עדיין להרבה הרבה יש "אקס", ולדעתי מה שיותר חשוב זה להשתחרר רגשית מהאקס ולא דווקא מהחוויה הגופנית.

אני סיפור די דומה לאשתך, ולא ארחיב מעבר לכך.

מס' מיתוסים שגויים (בעיני):

א. אין נפק"מ גדולה לראשון/שני/שלישי.

ב. יכול שלאדם (גבר/אשה) יהיו מס' מערכות יחסים וכולן תהיינה טובות. זה שהיה לי טוב בעבר, לא אומר שלא יכול להיות לי טוב באותה מידה לפחות בהווה עם אדם אחר. אין באמת השוואות, כי זה לא רלוונטי. כשאתה לובש חולצה חדשה ומתלהב, אינך משווה למה שהיה קודם. 

ג. כמו שנאמר פה, קשר מיני בנישואין שונה מלפני כן במקום שממנו הוא מגיע (הוא חיבור הרבה יותר עמוק מאשר העניין הפיסי). בוודאי כך אם הנכם מתקדשים כראוי על פי ההלכה.

ד. ואולי זה הכי חשוב- הקשר המיני חשוב מאוד. יחד עם זאת, הוא אולי 10% מהמכלול של קשר נישואין. כך שלטעמי, אין מקום להפריז בחשיבות העניין.

ה. שמח באשת נעוריך! 

לא מניסיון אישי

יש לי הצעה לנקודת מבט- אם יתאים לך תיקח, אם לא תתעלם.

אני חושבת שאתה יכול להסתכל על המציאות גם בקטע הפוך לחלוטין.

כלומר, קודם כל תשמח שאתה נשארת כל השנים טהור.

ומתוך זה, אתה בעצם יכול למלא את תפקיד משמעותי של להיות הצד החזק והתומך, בקשר.

וזאת מתנה עצומה שאתה יכול לתת לאשתך.

אם תנסה להחליף את נקודת המבט מנקודת מבט של "היא חוותה את העולם ואני לא"

לנקודת מבט של "לה היו ניסיונות רבים" ומן הסתם שבעומק זה בסופו של דבר לא קל, "ויש לי את היכולת לגונן עליה ו"להציל" אותה

אז זה יכול להפוך את כל העניין לחלוטין.

תחשוב שבעומק, היא פצועה ואתה ה"אביר" שבא להציל אותה.

ומצב של "פצוע" זה לא בהכרח דבר פיזי, ואפילו בהתנהגות לא תמיד רואים.

מקווה שעזרתי במשהו,

בהצלחה

תיאורטית אמור להיות ש"התמודדות שאדם בחר לעצמו" יותר קלה מזו ש"נוחתת עליו מהשמים" 

אבל זה לא תמיד ככה-

לפני שנכנס לסיטואציה הזו הוא לא ידע לנבא שירגיש מצוקה בעוצמה כזו - 

כמו שאנשים קוראים כאן ומבינים שזה קושי רק לא *מרגישים* את המצוקה כמו שהוא מרגיש אותה, 

ככה, כשהוא חשב על העניין תיאורטית, היה נראה לו ש"אחרי החתונה זה יעבור"

ובפועל המציאות לא כמו שתיאר לעצמו.

בגידת אשה חלילה, אכן יוצרת נזק נפשי חמור בהרבה לאין ערוך, ומחייבת גט, 

והפותח יכול להסיק מכך שלבעיה שלו יש פיתרון במסגרת הנישואים.

ומה הוכחה גדולה יותר מכך שהתורה בעצמה כותבת שיש "מחיר" שונה לאישה בתולה ולאישה שאינה בתולה. 

אין ספק שיש "פגם" ברמה כזאת או אחרת אצל אישה שהגיעה לנישואים כשהיא לא בתולה. במיוחד אם מדובר במעשה בחירי ולא באונס. 

לא צריך בשם ההכלה למחוק כל ערך יהודי מעל פני האדמה. 

וחשוב שגם בנות ידעו את זה. ואולי זה מה שיחזיק אותן לא ליפול למקומות הללו. הידיעה שהמצב לעולם לא יחזור להיות כקדמותו

מה הקשר לסחורה? האם אדם שאיבד את רגלו הוא לא אדם "פגום"? ברור שכן. וזה עדיין לא מוריד כהוא זה ממעלותיו. 

למה כהן גדול לא יכול לשאת אישה שאינה בתולה? (וממש לא משנה הסיבה לאיבוד הביתולין- אונס, גירושין, זנות , כולם שווים בעניין הזה). כי יש פה איזשהי רמה מסויימת של פגם. 

וזה לא קשור רק לאישה, גם גבר הוא לא "סחורה" ועדיין, כהן שהוא חיגר, סומא, יתר יד ימינו, וכו' לא יכול לשרת בבית המקדש. אז מה בעצם? הוא "פגום" ? האמת כן, יש בו מגרעת מסויימת שלא מאפשרת לו שרת בבית המקדש (גם אם הוא סתם נולד שמאלי, שלכאורה זה לא בעיה לעבוד ככה)

ומה לגבי אשת כהן שנאנסה? לכאורה היא גם נפגמה ואינה יכולה להמשיך להיות נשואה לכהן. 

אחד מהדברים הבולטים ביהדות זה היכולת להכיר בשוני ובהבדלים שיש בין בני אדם. 

וההבדלים הללו לפעמים הם בחיריים, ולפעמים הם מולדים. גם ממזר הוא "פגום" ולא יכול לבוא בקהל ה' למרות שהוא יכול להיות איש בעל מידות ומעלות רבות!!

לבוא ולמחוק את המשמעות של בתולין כמו שאת עושה זה פשוט נגד כל הלך הרוח היהודי. 

זה שיש תשובה, זה כבר בעניינים שבין אדם מקום. ואנחנו לא נכנסים בבית דין של מעלה. 

ובכלל לא מדובר פה על עניין הכסף כמו שכתבת. הכסף רק מבטא רעיון רוחני. 

וברור שיש פגם רוחני אצל אדם שעשה מעשה אסור, וברור שגבר ששומר על עצמו ועל טהרת העיניים שלו הוא פחות פוגם בנשמתו מאשר גבר שלא. 

וזה עדיין לא הופך אותו להיות אדם רע, או נחות. 

אבל להתעלם לחלוטין ולהגיד שאין לזה שום משמעות- זה פשוט לא נכון. 

וברור שקיים הבדל בנושא הזה בין גברים לנשים. ואם תעמיקי ותלמדי את הנושא תביני גם למה. 

זה ארוך מידי להכנס כרגע לנושא אז בקצרה ממש:

הגבר הוא הצורה, והאישה היא חומר. זה אומר שהגבר הוא בעמדה (נפשית, רוחנית)של משפיע ומטביע חותם והאישה היא בעמדה של מושפעת ומקבלת. 

ולכן אישה שמקיימת יחסים עם גבר  (בין ברצון ובין שלא ברצון) נשאר בה רושם מסויים מאותו מעשה. (רושם רוחני) וברור שככל שהאישה יותר שותפה למעשה כך הרושם מהותי יותר. 

ולכן אישה לא יכולה להינשא לשני גברים, לכן ילד שנולד לאישה נשואה שלא מבעלה הוא ממזר (ואצל גבר הוא לא). כי יש משמעות רוחנית גדולה למעשה הזה דווקא אצל האישה יותר מאשר אצל הגבר. 

הקב"ה ברא את האדם ישר, עם מוסר כליות, ולכן כחלק מזה הוא טבע בנפש של הגבר תכונה טבעית של הרצון לראשוניות. וזה לא רצון רדוד ושפל ורכושני. זה רצון אמיתי ורוחני. (ויש אנשים שלקחים אותו למקומות נמוכים, כמו כל דבר). 

ולא צריך לזלזל בזה. 

ולכן את כאישה לא תצליחי להבין את המקום הזה כי הוא לא טבוע בך. 

ועוד דבר, אני מרגישה הרבה פעמים שהדיון הופך מדיון שכלי, ענייני ורעיוני לדיון "רגשי" וחבל שכך. כי על רגש אי אפשר לדון. 

הדוגמא שהבאתי היא נטו כדי להראות שגם התורה לא מתעלמת מהנושא הזה. ועניתי נקודתית למקרוני שאומרת שאין לזה שום משמעות. 

והסברתי בפירוט בתגובה למעלה. 

עניתי למקרוני נקודתית על מה שהיא כתבה. 

וההיפך, אני מכירה בקושי שלו, אני חושבת שהוא גיבור בכך ששמר על עצמו, אני חושבת שהרגשות שלו לגיטימיים לחלוטין!

לא הבנתי למה את חושבת שאני זאת לא רגישה למקום שלו? 

בדיוק ההיפך....

אני חושבת שלהתעלם מהקושי שלו ולהגיד לו שהכל בסדר ושהוא צריך להתעלם מהתחושות שלו- זה חוסר רגישות!

אני חושבת שאפשר לטפל בקושי ולצמוח ממנו רק אם מכירים שיש פה קושי. ויש פה קושי אמיתי וטבעי. 

ואני חושבת שצריך לחזק את ידיו של הפותח, להכיל את הקושי שלו, ומתוך כך אפשר לייעץ לו איך להתמודד עם הקושי בצורה נכונה. 

זה גם לא מעיד על הידבקות במידותיו של אהרון הכהן. 

עזבי, אל תטרחי, אני בטח לא אבין....

למה שכתבו בתורה שבכתב - שזה כנראה מה שאת מדברת עליו - אלא למה שתושבע"פ אומרת על דמי כתובה, ששם יש אכן הבדל. ולא התכוונה ל"מחיר" של האשה כביכול, אלא לכך שיש מעלה בהגעה לנישואין במצב ה"ראשוני" ויש לכך ביטוי בכתובה.

מה שאת כותבת לגבי הכסף שצריך לשלם מי שאנס או פיתה, ככתוב בתורה, וכן ה"לא יוכל לשלחה" נגד רצונה, זה אכן כמו שהסברת - ההיפך מתרבות-התועבה: מי שעושה כך וחושב שזה "השתמש וזרוק", יֵדע שההמשך לא יהיה תלוי כבר רק בו...

[אגב, תיקון למה שכתבה מקרוני: לא נכון שהיום בכל כתובה כותבים כ"בתולה" כי כך זה לבעלה. מי שאינה - לא כותבים "בתולתא שפירתא דא", כי זה לא נכון.

ובוודאי לא נכון ש"היום אין לזה משמעות"..]

אני חושב שצ'ילי רצתה להדגיש את המשמעת הקריטית של זה שאשה מגיעה לנישואין כמי שמעולם לא נבעלה לאיש אחר. והיא כמובן צודקת לחלוטין. וצודקת ברצונה להפנות בנות ש"מתנדנדות" למשמעות הרצינית מאד של הנושא. וש"בתולין" זה לא איזה משהו "טכני".. כאשר מדובר מסיבה כזו ל"ע.

ומקרוני רצתה להדגיש את התקוה שיש למי שלא זכתה להגיע כך (לחצים חברתיים, יצר הרע, הפקרות, או מה שיהיה. כמובן, זה שמישהי "חשבה שתתחתן איתו", אינו מיקל על המעשה בכלום. איסור פריצות זה גם עם מי שמתחתנים בסוף), את אפשרות העליה. וגם היא צודקת, וזה חשוב לומר בשביל מי שבדיעבד נפלה לדבר הרע הזה, שלא תתייאש מהתשובה ח"ו.

ולגבי הגברים. כבר ראינו: יש כאלה שבשבילם זה בלתי אפשרי. יש אחרים שבגלל מעמדה החדש של  האשה יכולים "לדלג" על זה. בלי קושי, עם פחות קושי, ועם יותר קושי...

שאת מבטלת במחי יד צרכים רגשיים של אדם.

בעיניי אדם שבוחר לעשות וויתור מסוים(ובין אם את אוהבת את זה ובין אם לא- מבחינת

גבר יש בזה וויתור. וויתור כואב כפי שאנחנו רואים, שאפילו אחרי שבוחרים בו במודע- יש

בו עוד כאב) ועושה את הוויתור ומקבל על עצמו את הכאב בגלל כל מיני סיבות, ובמיוחד 

בגלל שהוא רוצה ושמח להקים בית עם אישתו(שהיא מדהימה, נפלאה ויקרה, מן הסתם,

כמו כל בת ישראל, והיא לא "פגומה" או "סוג ב' " ח"ו) הוא גיבור. כי הוא בחר לעשות את

הוויתור הזה ולחיות אתו והוא משתדל לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

כן- גם מי שבוחרת להתחתן עם אברך שמשקיע ממרצו וכוחו ללמוד תורה ויודעת ובחרה מראש לוותר על מותרות שונות לשם כך, גם לה כואב וגם היא גיבורה.
וכן הלאה.

אף אחד לא אומר שהוא עושה טובה- אלא שזו גבורה לוותר על משהו שאתה מרגיש

כאב בו.

לגבר יש צורך טבעי, ורצון טבעי ובריא שהמצב הטבעי יהיה. ולראשוניות הזו יש כוח בהרגשה

של הגבר באופן משמעותי שזה אפילו לא קשור להנאה אלא רק לעצם הראשוניות.

זה קיים אצל הרבה מאוד גברים שפגשתי, ללא חילוק בין חילוני\דתי או השפעות חברתיות

כאלו ואחרות.

אל תבטלי את זה בכזו קלות, בבקשה.

שהיא לא "פחות" מצד מעלתה האישית והרוחנית - 

וה"ויתור" הוא בכך שהראשוניות במובן הזה, משמעותית ללא-מעט גברים. זה הבדל בין גברים לשנים לא פעם.

כמובן, לא אצל כל אחד. יש כאלה שעבורם זה לא "ויתור". שמחים במעלתה של האשה, וזהו.

האם אישה שמוותרת על עושר בשביל שבעלה ילמד, זה אומר שבעלה לא בסדר?

לא, אבל זה עדיין וויתור.

האם בעל שמוותר על ללמוד כדי לפרנס משפחה, זה אומר שהאישה לא בסדר? 
לא, אבל זה עדיין וויתור.

אצל גבר הראשוניות היא משמעותית. לפחות אצל רוב הגברים שאני מכיר...

אז כואב לו- לא בגללה, אלא בגללו, שהקב"ה לא גלגל לו את החיים כך.

הנזק הערכי, והנפשי-האישי בעיוות המושגים וכפיה עצמית לכך, והנזק הכללי מעבר למקרה ספציפי (הרי חינוך זה לא דבר שפתאום מאמצים משהו נקודתית, זה דבר שרשי; כלומר, בשביל זה יהיה חלילה צריך לעוות את כל המושגים הבריאים והבסיסיים של נוער נורמלי וערכי, שמא ייתקלו במשהו שהוא היפך כל מה שהתחנכו בצדק..) - הואיותר גדול מ"פירוק קשר נישואין" ח"ו.

על כן, הפיתרון אינו בחינוך אחר ח"ו, אלא בהעמקת החינוך הטוב, באופן שימנע דברים קשים כאלה ככל האפשר, במציאת זיווג מתאים כל אחד כפי עניינו לקראת נישואין (וכבר ציינתי שאני מכיר גם מקרים שעברו דברים קשים, ובנו יופי של בתים. ה' עזר להשתדלות..), ובעזרה למי שמגלה שהוא מצא במצוקה, באופן שמבין את האמת שבקושי שלו, ומנסה למצוא פיתרון לפי המצב הספציפי, שגם הוא שונה מאחד לאחד.

אני לא התכוונתי ביחס אליו, אלא כללית ביחס לנושא (גם ביחס אליו - ההבנה את הקושי והאמת שבו, נותנת יותר "אויר" כדי להיות יכול אח"כ לומר, "אף על פי כן" בגלל הצעות טובות להסתכלויות אחרות).

גם לגבי החינוך, לא התכוונתי לכתיבה כאן בפורום, אלא לגבי מה שהבנתי כאילו נאמר שבכללית צריך ה"חינוך" להיות שונה, כביכול. על זה אמרתי שלא שם הבעיה, אלא שם דווקא הפיתרון היסודי.

אם זה וויתור- זה וויתור. לא שפטתי את איכות הוויתור, או את המחויבות לעשות את הוויתור, רק את תחושת הוויתור, וציינתי את העובדה שוויתור לא מעיד על אשמה או
צד לא בסדר, אלא חוויה סובייקטיבית שלא קשורה לצד השני בהכרח.

בעיקרון אני מסכים איתך. אם יש צורך לצאת לפרנס הוא חייב בזה. אני לא אכנס לדיון על מתי זה מוגדר צורך ומתי לא- וצריך לקחת בחשבון שלרוב מי שיוצא זה לא אנשים

שיש צורך בדווקא וזה לא נכלל בהגדרה שלך.

ברור שחינוך משפיע מאוד על הסתכלות. אבל בנקודה הזו זה לא שייך. משתי סיבות-

הראשונה, לא מצאתי קשר מיוחד לחינוך ולנושא הזה. גם אנשים שחיים במתירנות

בנושא הזה העידו שהוא משמעותי להם. כך שהקישור צריך להיות מבוסס ולא רק

הגיוני.

השניה, החינוך הנקי והנכון הוא חינוך שנותן לנקודה הזו מקום. כי ככה התורה הגדירה.

אז גם אם יש קשר, אין מה לבוא בטענות לחינוך הזה.

וקשה לי להבין את הדברים שמקרוני כתבה כפי שאת מסבירה אותם. הלשון שהיא השתמשה בה כללית מדי וחריפה מדי, זו לא הצעה ל"אימוץ" רעיון במקרה ספציפי אלא התנגדות כללית לחינוך שנותן לזה מקום.

יש פה אבדה. מבחינתו. 
אגב- גברים חילונים לא מתגברים על זה כמו מתייאשים מזה. שזה שני דברים אחרים, אבל זה לא המקום לדון בזה.

ישנם שלבים של התגברות על אבדה, כשהראשון הוא הכרה בכאב ובלגיטימיות שלו,

בלי זה אי אפשר להתקדם. 
אחרי שיש הכרה וניתן המקום לכאב, יש שלבים של התמודדות.
דומה מאוד להתמודדות עם אבדן של אדם, אבל פשוט השלבים הם קצרים וחלשים

יותר ולכן אפשר לדלג עליהם. אבל השלב הראשון הוא לצאת מההדחקה ולהרגיש את הכאב. אחרי כן הוא כבר ימצא דרך להתמודד. הוא כבר מתמודד.

פשוט לא נכון.

"העובדה" שציינת מעולם אחר, אינה שייכת לענין.

כאלו של"ע בחרו בחיים מופקרים, כבר התייאשו מזה, זו לא "חשיבה". התרגלות רעה (אע"פ שגם שם, למרות שלעצמם רוצים הפקר, מאד "קנאים" לא פעם למי שכנגדם...)

מהחינוך הלא-נכון הזה לא צריך לקחת כלום. אפס. צריך לקחת מזה רק סלידה, מהדברים עצמם, וגם מאיבוד התחושה.

אנחנו לא רוצים לחיות בהווי שלא חש את זה. כלומר, בעצם מאבד לעצמו לדעת את המושג הבסיסי והמופנם של נישואין.

אלא למי שרוצה, כשצריך, ה"התגברות" תבוא ממקום אחר. אפשר גם לומר שזו "חשיבה", "הסתכלות", אבל לא על התקן של "גם הם מתגברים". לא על התקן של "חשיבה" שאינה חשיבה.

לא לגבי המתייעץ דווקא.

וגם לגביו הישועה לא תצמח מכך שיאמר לעצמו, הנה יש כאלה שכבר "סיממו" את הרגשותיהם מהשורש...

מה הוא אמור להגיד לעצמו?..

אני חושב שניתנו כאן כמה רעיונות.

באופן כללי, קודם כל לדעת שזו הרגשה לגיטימית שבאה מיסוד בריא.

על גבי זה, בהיות שציין מה הנקודה שמפריעה לו, וזה דבר שהוא די "נקודתי", באמת יתכן ששיתוף קצר של אשתו - בהדגשה קודם כל של החיוב שבה, באישיותה, וההערכה לעלייתה בחזרה עם הצער שהביעה על מה שהיה - ולשאול אותה אם יש משהו שהיא חושבת שיכולה לעזור בכך (אפילו אמירה למשל של "תדע, אין לך בכלל מה להשוות גם לאז. סתם מגעיל אותי שעברתי את זה. מה שאתה רואה כאן, לא היה שם. וגם, כאן זה כי אתה בעלי, ההנאה והשמחה זה לא משהו "טכני", בפני עצמו"... יכול להיות שיוציא אותו מזה).

ואני מאד מקוה שיהיה לך, ולכם, הכי טוב.

בס"ד

לשמור על הנישואין, זה הכי חשוב כעת !!

שבת שלום

באמת.

אנחנו ורבים מחברינו אכלנו סרטים שאתה לא מבין...

שמח באשת נעוריך!

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?