[וצריך להעיר, עקרונית, ש"לאחר שחזרה בתשובה היא לא היתה שומרת נגיעה".. "נגיעה", זה לא איזו מידת חסידות.. אלא אומֵר לפי התיאור, שגם שנתיים לפני כן, וגם אחרי ש"חזרה" - עדיין היה משהו מהותי שבו לא חזרה בתשובה.

וללא קשר ישיר לענין הסציפי - אגב ההסבר של השנתיים הללו, שמן הסתם כך תפסה שה"סטנדרט" של הרחוב, רואים לאן הגיע הרחוב ב"תרבות" מסויימת, דברים שפעם גם המתוקנים שבגויים לא היו כך]

ה' יעזור.

רק ציינתי, בשביל המושג - ללא קשר ספציפי אליכם - שמצד האמת זה לא משהו "צדדי". 

וגם מה שהערתי אגב הדברים על ה"רחוב" היום, היה להביע את האמת לגבי חומרת ה"תרבות" הזו - לא דיברתי עליה אישית שחיקתה את זה.

[ואתה צודק, שיש תרבויות, ששם "שמירת נגיעה" כשלא מדובר בתור אקט של משהו, אלא סתמי, פחות חזק, לצערנו.

ומה שאתה מציין שהיה איתך, למרות שהיה צריך "להתאמץ" לשנות הרגל - באמת יפה].

גם אני ידעתי מה אני מקבלת לפני החתונה. מה שמחזיק אותי זה הביטחון שהוא נותן לי שמה שהיה היה. הוא אומר שאני אהבתו האמיתית היחידה. אצל כל שאר הבנות מהעבר זו לא הייתה אהבה אמיתית ועמוקה. אני מקווה שאשתך גם נותנת לך את ההרגשה הזו. 

אל תחפור בעבר, זה לא יעזור לך או לאשתך. מה שהכי חשוב זה שתחזקו ותעמיקו את הקשר ביניכם. בעיני יחסי מין הם לא אקט גופני בלבד אלא גם חיבור רוחני שמתחיל עוד לפני המעשה הגופני.

וחוצמזה, אני חושבת לעצמי שאף אחד לא מגיע לנישואין מושלם. לכל אחד יש כמה "נקודות שחורות" שהוא מביא איתו לנישואין, ואם אין לו כאלה אז הוא פחות "אמיתי" בעיני, פחות משופשף מהחיים.

לא מניסיון אישי למרות שאנחנו חוזרים בתשובה אבל מהסתכלות על חברות חילוניות. 

אני חושבת שיחסי מין בנישואין זה משהו אחר ואת זה רק אתה נתת לה ואתה הייתה הראשון. 

דבר הזה במיוחד אצל נשים הולך ביחד עם קרבה נפשית, קשר משמעותי וזה לגמרי משפיע גם על הנאה וסיפוק.

איזה הנאה יכולה להיות כשבחורה יודעת שהיא רק כלי מזדמן בשביל לפרוק הורמונים. כך שלפניך באמת לא היה לה משהו טוב ומשהו אמיתי. 

אל תחשוב שהיא נהנתה ככה ועדיף שבכלל לא תחשוב על זה. אתה הבעל שלה, אתה הראשון והיחיד שנתת לה את זה כמו שצריך מתוך קדושה ומחויבות. 

אתה לא יודע איזה חוויות היא צברה ואולי הן בכלל לא טובות. נגיד חברה שלי חילונית הייתה רוצה לשמור נגיעה אבל יש לחץ סביבתי ובגיל 18 היא לא הצליחה למצוא תירוץ והסכימה לחבר שלה, למחרת הוא זרק אותה. אחרי זה היה לה חבר דרש ממנה לעשות שתי הפלות ואחר כך עוד כמה חברים שלא היה לה טוב אתם בנושא הזה. לסיכום אומנם היא צברה הרבה ניסיון אבל ברובו הוא ממש שלילי. 

כך שאין טעם לחשוב שהיא נהנתה ככה או משהו... רק עכשיו יש לה סוף סוף מישהו שמעריך אותה ואוהב אותה. וזה אתה.

אתה מקנא שכביכול מישהו גרם לה יותר הנאה ממך?

אתה חושב שהיו יותר "טובים" ממך?

לאדם הזה יש כאב אמיתי.

כל הנסיונות "להסביר" שחזרה בתשובה ולכן עד מתי תשמור טינה.. (כאילו שהחשבון שמפריע לו זו העבירה בין אדם למקום ולא מה שמרגיש שעושה לו עצם הידיעה שהיה דבר כזה עם אחרים),

וגם מה שניסתה אח"כ "שקופה" להסביר, כאילו זה "שולי" אם היה צד פיזי או לא, כי להרבה היו קשרים שלא הבשילו גם אם ללא נגיעה (שכמובן גם מדברים כאלו צריך להימנע. אנשים צריכים להכיר ולברר נטו לנישואין ולא להסתבך. אבל לא דומה. בוודאי לא בתחושה של גבר);

קל וחומר מי שכלל לא הבינה, "מה הגבורה פה"..

ומי שלא הבין "מה משנה מה היה".. - 

זה פשוט לא נכון.

וחשוב לומר את זה, אולי ביחוד בשביל כל מיני "קלי/ות דעת", שלא יחשבו שזה משחק.

הרצון של איש לראשוניות בתחום הזה, הוא אמיתי לגמרי, ושייך לעצם מהות הנישואין. וכבר כתב הרב יועזר אריאל בספרו, שיש הבדל בכך בין גברים לנשים. לנשים לא כ"כ חשוב מה היה לפני כן (אם כי ראינו בפורום המקביל, שגם שם, יש כאלה שמאד איכפת להן), ולגברים יותר חשוב.

אלא מה? שיש בכך שונוּת בין הבריות. כמובן, כשמדובר על מישהי שמתנערת מזה לגמרי - ולא מסתכלת על בעלה כ"אחד בסדרה" חלילה, ולא מעלה "זכרונות" מאלו שהיו לה איתם תועבות..

יש כאלה, שאכן תשובתה של האשה, דיה בשבילם גם מבחינה נפשית. לא עוסקים בכך, מתקדמים ביחד הלאה בשמחה. מכיר כאלה.

יש אלה שיותר קשה להם, ומתגברים והענין שוקע.

יש כאלה שזה בלתי אפשרי עבורם.

מי שחושב שע"י "שטיפה" של נסיון להראות כאילו בכלל "לא מובן" מה מפריע הענין האלמנטרי הזה, או לאידך, ע"י דיבורים "רוחניים" על מהות התשובה - ייטיב בכך שיגרום לאדם לא לחשוב על זה, לדעתי טועה.

בעניינים כאלו, הנסיון להדחיק, בגלל כל מיני הסברות, שאינן מתאימות למה שפלוני חש מעומק טבעו (ויש בכך הרבה בריאות ונורמליות) - עלול בסוף לעלות ביוקר. אדם ינסה להרגיש כאילו אחרֶת בכח, וזה עלול להתפוצץ בצורה לא טובה, וגם לעוות לעצמו את תחושותיו הנורמליות.

על כן, לא זו הדרך, לדעתי. צריך להכיר בָּאמת שיש בהרגשה הזו. אלא כיוון שמדובר באדם שכבר התחתן ובחר בידיעה בכך - יכול לראות האם באמת כמה הסברות יפות שהעלו כאן, יכולות להביא לו מזור, ולהעלות אותו ואת אשתו על דרך אחרת, חדשה ושמחה. הלוואי. בעז"ה.

וגם לא העולמות של הרקע.

וזה באמת סיפור מחריד, מזעזע, שמראה את הגועל שבתרבות הזו, הן איך שהתחיל, הן מה שיצא מזה.

אלא מה? כנראה אדם עם נשמה טובה, והחורבן הוביל אותו לבנין מחדש של דרך ערכית.

ה"קנאה" אצלו, כנראה באה מסיבה שונה לגמרי. לא כי עקרונית לא יכל לסבול דבר כזה, אלא בגלל הטראומה המוצדקת. אולי סימפטום דומה, אבל מחלה שונה..

שבמקרה כמו כאן, לא קשה לשתף.

אלא שמן הסתם חושש לפגיעה, אחרי שסה"כ בהווה אמרה מפורש שהיא מצטערת שבכלל היה.

ב"סיפור" שהבאת, זה משהו אחר, כי האשה כלל  לא חלק מהענין. הוא נושא משהו ממקום אחר. אשה ש"בה מדובר", יכולה בהחלט להבין את הבעיה והקושי..

אבל בהחלט נכון, ששיתוף והתייחסות נכונה של האשה, ששוללת לחלוטין כל "ענין" מהעבר שלה, מורידה את  הערך של זה באופן מציאותי, מתווך החוויה שלה, לא בהסברות "רוחניות", בהחלט יכול לעזור. ובלבד שהדיבור בענין לא יהפוך למשהו אובססיבי.

"מכריחה אותי"... לכתוב מה שלא רציתי..

שבנושא הזה, ההבאה של ההסבר ה"מולקולארי" היא טעות לדעתי (אם כי לא חולק על המסקנה שדווקא בסיפור שהבאת,  זה תיזמון טוב. שם זה לא התנגשות בתפיסת עולם ערכית-רגשית נכונה, אלא סוג של "טיפול בטראומה"..).

ואני גם מסכים, כמו שכתבתי, בנידון-דידן, ששיתוף והתייחסות נכונה מהצד השני, יכול לעזור.

לגבי ה"תיזמון", יתכן שתזמון כזה שאמרת יועיל, ויתכן גם להיפך. צריך תחושה בריאה של המצב. אם איש יחשוב שיעזור, יוכל להעלות בעיתוי שטוב לו.

מכל מקום, סה"כ הערתי שבנידון שדובר כאן, יותר קל לשתף, כי האשה מודעת ל,חלקה" בענין. זה הכל. לא חלקתי על מה שאמרת שאם מצליחים לשתף ולקבל התייחסות נכונה, זה יכול להועיל. אדרבה.

מכל מקום, לא חושב שכדאי להמשיך לדון בכך.

היא מצטערת על מה שהיא.

והוא יכול להצטער על הצד שמגיע אליו. זה לא קשור ל"רכוש". 

ורוב מה שנאמר פה, בכלל לא נאמר על מציאות כמו שהוא מתאר, מציאות חריגה של התעללות בילדוּת, אלא על מציאות של הסכמה.

בלי לדעת פרטים על מה שהוא מדבר בדיוק,

הוא הצער על מה שכתב.

לנשים קשה יותר להבין את זה, זה "ראש" אחר - אבל בהחלט יכול לצער אותו במידה מסויימת, כמו שכתב. והצער הזה, מנוקז בעיקר לכעס על מי שפגע בה. זעם.

אין בכל שמץ "אשמה" שלה - להיפך, הוא הדגיש את הכאב (שלו) העצום על מה שעברה.

אבל גם כשיש כאב עצום על משהו מסוים, ואין שמץ של האשמה, יכולות להיות תחושות כמו שכתב.

וזה משתנה מאדם לאדם.

זה לא אומר שאת צודקת. ואף אחד לא אמר דבר כזה שהבתולין זה מה שחשוב ולא הקשר.

אבל בין אם זו תוצאה של חינוך ובין אם זו תוצאה של רגש טבעי - חוסר רגישות זו לא דרך ראויה

להתנהל.

אין כאן אחד שחושב או אומר שלראשוניות יש יותר חשיבות מלקשר.
יש כאן אמירה שלראשוניות יש חשיבות בפני עצמה. 
עד כמה שאני מבין- זו לא תוצאה של חינוך. ראיתי הרבה מאוד אנשים, מרקעים שונים מאוד,

שהנקודה הזו מקבלת אצלם חשיבות. 
אני לא מכיר אף חינוך כזה כמו שאת מציגה, ואם אכן יש חינוך כזה ברור שהוא לקוי.

"לא רכוש שאמור להישמר עבורך." כאילו כל מה שמעניין אותו זה "רכוש" והוא מתייחס לאשתו

כרכוש. אדם רצה להאיר נקודה, שאפילו במצב שברור לו שלא הייתה הנאה, קשה לו הנקודה הזו,

וזכה שיחשיבו אותו כמחפיץ נשים ומחפיץ את אישתו שכואב לו שה"מוצר" שלו נפגע(ח"ו להתייחס כך, רק מסביר איך דבריך נשמעים).
הוא משתף פה שיש לו צורך רגשי כזה- ואתה אומרת הצורך הזה שלך הוא החפצה ויחס של רכוש.

מבטלת את הצורך שלו.

,והמשכת- 
"מי שמסכנה זאת היא, לא אתה. מה שהפסדת זאת אשה עם פחות כאב נפשי, לא את הגוף שלה."

כאילו זה כל מה שכואב לו. מי אמר לך שהוא לא מסכן בזה? את יודעת מה זה כאב של גבר שחי

עם אישה שעברה דבר כזה? את לא, גם אם את עברת בעצמך ואין לי מושג אם כן או לא, את החוויה של בעלך את לא יכולה לחוות. האם אדם שיודע שכל מגע שלו עם אשתו מעורר בה זיכרון

שקשור בנושא, או אפילו חוויה דקה הוא לא אומלל? בטח שכן.

וכן- יש בזה גם הפסד בגוף. זה חלק צדדי, לא מרכזי, אבל גם הוא כואב לגברים. והכאב הזה הוא

לגיטימי וטבעי ונכון. המציאות שאישה מגיעה למצב כזה היא מציאות מקולקלת.

שלגמרי לא בהכרח, "כל... מעורר בה זיכרון" וכו'.

וגם, שיש שונוּת גדולה מאד בין אנשים ביחס לכך, למרבית המזל.

אבל אכן אתה צודק, שכשמישהו כבר מעיר על צער שיש לו מכך - צריך לדעת שאינו "מדבר בעלמא".

כאילו "זה ולא זה". אין דבר כזה.

החינוך, שחשוב מאד לשמור את הראשוניות לנישואין - הוא חינוך מעולה ואמיתי.

וגם ההבנה שלדבר הזה יכולה להיות השלכה משמעותית על מהות הקשר.

[וזה כמובן לא "הבתולין", אלא זה שהאשה לא קיימה קשר קרוב כזה עם מישהו אחר]

והחינוך הזה אינו "לקוי". מה שלקוי, זו המציאות המופקרת של הרחוב. ולא מי שמחנכים לההיפך, כפי שנכון עפ"י היושר האנושי ועפ"י התורה והמקובל בעם ישראל.

אוי ל"חינוך" שאינו כזה. ש"לא מחשיב" את הזהירות מכל שמץ של פריצות.

ומה שגורם לצער שהובע כאן - הוא כמובן לא החינוך הישר הזה, אלא המציאות המופקרת שגורמת לדברים קשים, כמו מה שדיבר עליהם פותח השרשור.

ואכן, אצל גבר, באופן מצוי, זה נושא בהחלט משמעותי.

לא סותר, שיכולים להיות זוגות מעולים, שעלו מדברים כאלה, והקימו יופי של בתים.

אבל לחשוב, שמי שזה ממש מפריע לו, זה מ"חינוך לא טוב" - זה הפוך-על-הפוך...

"בתולין" יכולים ללכת לאיבוד גם עם הגיל. גם ממכה...

זה הקשר הפיזי הזה, לפני נישואין.

זה לא "שטויות" שדבר כזה יפריע. ו"שטויות" לחשוב שאוטומאטית אין לכך משמעות.

ולא דבר של מה בכך, שיש כאלה דברים לצערנו. וצריך מאד לחנך לכך שזה לא דבר שכאילו "אז מה", ח"ו.

וגם לא "שטויות" שאיש מייחס לכך משמעות, וזה יכול להפריע לו. 

אבל בוודאי את צודקת, שמצד האמת, כל ה"מציאות" המעוותת הזו היא שטויות. המחשבה כאילו יש איזה ערך או משמעות לצד החיצוני שלא מתוך חיבור נשמתי של בנין משפחה, נישואין, קשר נשמתי. וזה צריך לגרום לחנך עוד יותר לכך שלאיהיו דברים כאלה ח"ו.

ובאמת - יש צד בהדגשה הזו של ה"זולות" וחוסר הערך של דבר כזה, מול מה שבנישואין, שיכול לסייע לו.

וגם את שמו לא ציינתי. 

אין בכך על ענין. ההתייחסות היא למהות, לדברים. ולמה שיוכל לעזור לאדם הזה, ולאחרים.

אני לא חושב ששייך לומר "גבורה שבוחר". הרי יכול לבחור במי שרוצה.

אבל בהחלט אם אדם פתאום רואה שזו הרגשתו, אז זו גבורה להתמודד. כמו עם קשיים יותר גדולים או פחות גדולים.

[וברור שכוונתך היתה לטובה ורצית לעזור. וגם כוונת האחרים שעל דבריהם הגבתי. 

אבל את יכולה לראות ממה שהוא הגיב אלי, שלא זה מה שעוזר... ואני חושש שגם יכול להזיק לאחרים, כמו שהסברתי בדברי.

אשר על כן, צריך לחלק באופן ברור, בין הכוונה הטובה שכמובן יש לכולם, לבין מה עושות לאדם תגובות שונות. במקרה זה, כמו שציינתי, הנקודה הנכונה לדעתי אינה להציג את הקושי כדבר שבעצם "אין לו מקום". השאר כבר כתבתי לעיל]

לדעתי מה שיכול לעזור לך זה להאמין לה בלב שלם שהיא אוהבת אותך באמת. רק אותך.

בינינו, גם לדתיים ששמרו נגיעה יש איזה "אקס" ברקע שהקשר איתו לא הבשיל לכדי נישואין. אז יש כאלה שחוו יחסי מין לפני הנישואים ויש כאלו שלא, אבל עדיין להרבה הרבה יש "אקס", ולדעתי מה שיותר חשוב זה להשתחרר רגשית מהאקס ולא דווקא מהחוויה הגופנית.

אני סיפור די דומה לאשתך, ולא ארחיב מעבר לכך.

מס' מיתוסים שגויים (בעיני):

א. אין נפק"מ גדולה לראשון/שני/שלישי.

ב. יכול שלאדם (גבר/אשה) יהיו מס' מערכות יחסים וכולן תהיינה טובות. זה שהיה לי טוב בעבר, לא אומר שלא יכול להיות לי טוב באותה מידה לפחות בהווה עם אדם אחר. אין באמת השוואות, כי זה לא רלוונטי. כשאתה לובש חולצה חדשה ומתלהב, אינך משווה למה שהיה קודם. 

ג. כמו שנאמר פה, קשר מיני בנישואין שונה מלפני כן במקום שממנו הוא מגיע (הוא חיבור הרבה יותר עמוק מאשר העניין הפיסי). בוודאי כך אם הנכם מתקדשים כראוי על פי ההלכה.

ד. ואולי זה הכי חשוב- הקשר המיני חשוב מאוד. יחד עם זאת, הוא אולי 10% מהמכלול של קשר נישואין. כך שלטעמי, אין מקום להפריז בחשיבות העניין.

ה. שמח באשת נעוריך! 

לא מניסיון אישי

יש לי הצעה לנקודת מבט- אם יתאים לך תיקח, אם לא תתעלם.

אני חושבת שאתה יכול להסתכל על המציאות גם בקטע הפוך לחלוטין.

כלומר, קודם כל תשמח שאתה נשארת כל השנים טהור.

ומתוך זה, אתה בעצם יכול למלא את תפקיד משמעותי של להיות הצד החזק והתומך, בקשר.

וזאת מתנה עצומה שאתה יכול לתת לאשתך.

אם תנסה להחליף את נקודת המבט מנקודת מבט של "היא חוותה את העולם ואני לא"

לנקודת מבט של "לה היו ניסיונות רבים" ומן הסתם שבעומק זה בסופו של דבר לא קל, "ויש לי את היכולת לגונן עליה ו"להציל" אותה

אז זה יכול להפוך את כל העניין לחלוטין.

תחשוב שבעומק, היא פצועה ואתה ה"אביר" שבא להציל אותה.

ומצב של "פצוע" זה לא בהכרח דבר פיזי, ואפילו בהתנהגות לא תמיד רואים.

מקווה שעזרתי במשהו,

בהצלחה

תיאורטית אמור להיות ש"התמודדות שאדם בחר לעצמו" יותר קלה מזו ש"נוחתת עליו מהשמים" 

אבל זה לא תמיד ככה-

לפני שנכנס לסיטואציה הזו הוא לא ידע לנבא שירגיש מצוקה בעוצמה כזו - 

כמו שאנשים קוראים כאן ומבינים שזה קושי רק לא *מרגישים* את המצוקה כמו שהוא מרגיש אותה, 

ככה, כשהוא חשב על העניין תיאורטית, היה נראה לו ש"אחרי החתונה זה יעבור"

ובפועל המציאות לא כמו שתיאר לעצמו.

בגידת אשה חלילה, אכן יוצרת נזק נפשי חמור בהרבה לאין ערוך, ומחייבת גט, 

והפותח יכול להסיק מכך שלבעיה שלו יש פיתרון במסגרת הנישואים.

ומה הוכחה גדולה יותר מכך שהתורה בעצמה כותבת שיש "מחיר" שונה לאישה בתולה ולאישה שאינה בתולה. 

אין ספק שיש "פגם" ברמה כזאת או אחרת אצל אישה שהגיעה לנישואים כשהיא לא בתולה. במיוחד אם מדובר במעשה בחירי ולא באונס. 

לא צריך בשם ההכלה למחוק כל ערך יהודי מעל פני האדמה. 

וחשוב שגם בנות ידעו את זה. ואולי זה מה שיחזיק אותן לא ליפול למקומות הללו. הידיעה שהמצב לעולם לא יחזור להיות כקדמותו

מה הקשר לסחורה? האם אדם שאיבד את רגלו הוא לא אדם "פגום"? ברור שכן. וזה עדיין לא מוריד כהוא זה ממעלותיו. 

למה כהן גדול לא יכול לשאת אישה שאינה בתולה? (וממש לא משנה הסיבה לאיבוד הביתולין- אונס, גירושין, זנות , כולם שווים בעניין הזה). כי יש פה איזשהי רמה מסויימת של פגם. 

וזה לא קשור רק לאישה, גם גבר הוא לא "סחורה" ועדיין, כהן שהוא חיגר, סומא, יתר יד ימינו, וכו' לא יכול לשרת בבית המקדש. אז מה בעצם? הוא "פגום" ? האמת כן, יש בו מגרעת מסויימת שלא מאפשרת לו שרת בבית המקדש (גם אם הוא סתם נולד שמאלי, שלכאורה זה לא בעיה לעבוד ככה)

ומה לגבי אשת כהן שנאנסה? לכאורה היא גם נפגמה ואינה יכולה להמשיך להיות נשואה לכהן. 

אחד מהדברים הבולטים ביהדות זה היכולת להכיר בשוני ובהבדלים שיש בין בני אדם. 

וההבדלים הללו לפעמים הם בחיריים, ולפעמים הם מולדים. גם ממזר הוא "פגום" ולא יכול לבוא בקהל ה' למרות שהוא יכול להיות איש בעל מידות ומעלות רבות!!

לבוא ולמחוק את המשמעות של בתולין כמו שאת עושה זה פשוט נגד כל הלך הרוח היהודי. 

זה שיש תשובה, זה כבר בעניינים שבין אדם מקום. ואנחנו לא נכנסים בבית דין של מעלה. 

ובכלל לא מדובר פה על עניין הכסף כמו שכתבת. הכסף רק מבטא רעיון רוחני. 

וברור שיש פגם רוחני אצל אדם שעשה מעשה אסור, וברור שגבר ששומר על עצמו ועל טהרת העיניים שלו הוא פחות פוגם בנשמתו מאשר גבר שלא. 

וזה עדיין לא הופך אותו להיות אדם רע, או נחות. 

אבל להתעלם לחלוטין ולהגיד שאין לזה שום משמעות- זה פשוט לא נכון. 

וברור שקיים הבדל בנושא הזה בין גברים לנשים. ואם תעמיקי ותלמדי את הנושא תביני גם למה. 

זה ארוך מידי להכנס כרגע לנושא אז בקצרה ממש:

הגבר הוא הצורה, והאישה היא חומר. זה אומר שהגבר הוא בעמדה (נפשית, רוחנית)של משפיע ומטביע חותם והאישה היא בעמדה של מושפעת ומקבלת. 

ולכן אישה שמקיימת יחסים עם גבר  (בין ברצון ובין שלא ברצון) נשאר בה רושם מסויים מאותו מעשה. (רושם רוחני) וברור שככל שהאישה יותר שותפה למעשה כך הרושם מהותי יותר. 

ולכן אישה לא יכולה להינשא לשני גברים, לכן ילד שנולד לאישה נשואה שלא מבעלה הוא ממזר (ואצל גבר הוא לא). כי יש משמעות רוחנית גדולה למעשה הזה דווקא אצל האישה יותר מאשר אצל הגבר. 

הקב"ה ברא את האדם ישר, עם מוסר כליות, ולכן כחלק מזה הוא טבע בנפש של הגבר תכונה טבעית של הרצון לראשוניות. וזה לא רצון רדוד ושפל ורכושני. זה רצון אמיתי ורוחני. (ויש אנשים שלקחים אותו למקומות נמוכים, כמו כל דבר). 

ולא צריך לזלזל בזה. 

ולכן את כאישה לא תצליחי להבין את המקום הזה כי הוא לא טבוע בך. 

ועוד דבר, אני מרגישה הרבה פעמים שהדיון הופך מדיון שכלי, ענייני ורעיוני לדיון "רגשי" וחבל שכך. כי על רגש אי אפשר לדון. 

הדוגמא שהבאתי היא נטו כדי להראות שגם התורה לא מתעלמת מהנושא הזה. ועניתי נקודתית למקרוני שאומרת שאין לזה שום משמעות. 

והסברתי בפירוט בתגובה למעלה. 

עניתי למקרוני נקודתית על מה שהיא כתבה. 

וההיפך, אני מכירה בקושי שלו, אני חושבת שהוא גיבור בכך ששמר על עצמו, אני חושבת שהרגשות שלו לגיטימיים לחלוטין!

לא הבנתי למה את חושבת שאני זאת לא רגישה למקום שלו? 

בדיוק ההיפך....

אני חושבת שלהתעלם מהקושי שלו ולהגיד לו שהכל בסדר ושהוא צריך להתעלם מהתחושות שלו- זה חוסר רגישות!

אני חושבת שאפשר לטפל בקושי ולצמוח ממנו רק אם מכירים שיש פה קושי. ויש פה קושי אמיתי וטבעי. 

ואני חושבת שצריך לחזק את ידיו של הפותח, להכיל את הקושי שלו, ומתוך כך אפשר לייעץ לו איך להתמודד עם הקושי בצורה נכונה. 

זה גם לא מעיד על הידבקות במידותיו של אהרון הכהן. 

עזבי, אל תטרחי, אני בטח לא אבין....

למה שכתבו בתורה שבכתב - שזה כנראה מה שאת מדברת עליו - אלא למה שתושבע"פ אומרת על דמי כתובה, ששם יש אכן הבדל. ולא התכוונה ל"מחיר" של האשה כביכול, אלא לכך שיש מעלה בהגעה לנישואין במצב ה"ראשוני" ויש לכך ביטוי בכתובה.

מה שאת כותבת לגבי הכסף שצריך לשלם מי שאנס או פיתה, ככתוב בתורה, וכן ה"לא יוכל לשלחה" נגד רצונה, זה אכן כמו שהסברת - ההיפך מתרבות-התועבה: מי שעושה כך וחושב שזה "השתמש וזרוק", יֵדע שההמשך לא יהיה תלוי כבר רק בו...

[אגב, תיקון למה שכתבה מקרוני: לא נכון שהיום בכל כתובה כותבים כ"בתולה" כי כך זה לבעלה. מי שאינה - לא כותבים "בתולתא שפירתא דא", כי זה לא נכון.

ובוודאי לא נכון ש"היום אין לזה משמעות"..]

אני חושב שצ'ילי רצתה להדגיש את המשמעת הקריטית של זה שאשה מגיעה לנישואין כמי שמעולם לא נבעלה לאיש אחר. והיא כמובן צודקת לחלוטין. וצודקת ברצונה להפנות בנות ש"מתנדנדות" למשמעות הרצינית מאד של הנושא. וש"בתולין" זה לא איזה משהו "טכני".. כאשר מדובר מסיבה כזו ל"ע.

ומקרוני רצתה להדגיש את התקוה שיש למי שלא זכתה להגיע כך (לחצים חברתיים, יצר הרע, הפקרות, או מה שיהיה. כמובן, זה שמישהי "חשבה שתתחתן איתו", אינו מיקל על המעשה בכלום. איסור פריצות זה גם עם מי שמתחתנים בסוף), את אפשרות העליה. וגם היא צודקת, וזה חשוב לומר בשביל מי שבדיעבד נפלה לדבר הרע הזה, שלא תתייאש מהתשובה ח"ו.

ולגבי הגברים. כבר ראינו: יש כאלה שבשבילם זה בלתי אפשרי. יש אחרים שבגלל מעמדה החדש של  האשה יכולים "לדלג" על זה. בלי קושי, עם פחות קושי, ועם יותר קושי...

שאת מבטלת במחי יד צרכים רגשיים של אדם.

בעיניי אדם שבוחר לעשות וויתור מסוים(ובין אם את אוהבת את זה ובין אם לא- מבחינת

גבר יש בזה וויתור. וויתור כואב כפי שאנחנו רואים, שאפילו אחרי שבוחרים בו במודע- יש

בו עוד כאב) ועושה את הוויתור ומקבל על עצמו את הכאב בגלל כל מיני סיבות, ובמיוחד 

בגלל שהוא רוצה ושמח להקים בית עם אישתו(שהיא מדהימה, נפלאה ויקרה, מן הסתם,

כמו כל בת ישראל, והיא לא "פגומה" או "סוג ב' " ח"ו) הוא גיבור. כי הוא בחר לעשות את

הוויתור הזה ולחיות אתו והוא משתדל לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

כן- גם מי שבוחרת להתחתן עם אברך שמשקיע ממרצו וכוחו ללמוד תורה ויודעת ובחרה מראש לוותר על מותרות שונות לשם כך, גם לה כואב וגם היא גיבורה.
וכן הלאה.

אף אחד לא אומר שהוא עושה טובה- אלא שזו גבורה לוותר על משהו שאתה מרגיש

כאב בו.

לגבר יש צורך טבעי, ורצון טבעי ובריא שהמצב הטבעי יהיה. ולראשוניות הזו יש כוח בהרגשה

של הגבר באופן משמעותי שזה אפילו לא קשור להנאה אלא רק לעצם הראשוניות.

זה קיים אצל הרבה מאוד גברים שפגשתי, ללא חילוק בין חילוני\דתי או השפעות חברתיות

כאלו ואחרות.

אל תבטלי את זה בכזו קלות, בבקשה.

שהיא לא "פחות" מצד מעלתה האישית והרוחנית - 

וה"ויתור" הוא בכך שהראשוניות במובן הזה, משמעותית ללא-מעט גברים. זה הבדל בין גברים לשנים לא פעם.

כמובן, לא אצל כל אחד. יש כאלה שעבורם זה לא "ויתור". שמחים במעלתה של האשה, וזהו.

האם אישה שמוותרת על עושר בשביל שבעלה ילמד, זה אומר שבעלה לא בסדר?

לא, אבל זה עדיין וויתור.

האם בעל שמוותר על ללמוד כדי לפרנס משפחה, זה אומר שהאישה לא בסדר? 
לא, אבל זה עדיין וויתור.

אצל גבר הראשוניות היא משמעותית. לפחות אצל רוב הגברים שאני מכיר...

אז כואב לו- לא בגללה, אלא בגללו, שהקב"ה לא גלגל לו את החיים כך.

הנזק הערכי, והנפשי-האישי בעיוות המושגים וכפיה עצמית לכך, והנזק הכללי מעבר למקרה ספציפי (הרי חינוך זה לא דבר שפתאום מאמצים משהו נקודתית, זה דבר שרשי; כלומר, בשביל זה יהיה חלילה צריך לעוות את כל המושגים הבריאים והבסיסיים של נוער נורמלי וערכי, שמא ייתקלו במשהו שהוא היפך כל מה שהתחנכו בצדק..) - הואיותר גדול מ"פירוק קשר נישואין" ח"ו.

על כן, הפיתרון אינו בחינוך אחר ח"ו, אלא בהעמקת החינוך הטוב, באופן שימנע דברים קשים כאלה ככל האפשר, במציאת זיווג מתאים כל אחד כפי עניינו לקראת נישואין (וכבר ציינתי שאני מכיר גם מקרים שעברו דברים קשים, ובנו יופי של בתים. ה' עזר להשתדלות..), ובעזרה למי שמגלה שהוא מצא במצוקה, באופן שמבין את האמת שבקושי שלו, ומנסה למצוא פיתרון לפי המצב הספציפי, שגם הוא שונה מאחד לאחד.

אני לא התכוונתי ביחס אליו, אלא כללית ביחס לנושא (גם ביחס אליו - ההבנה את הקושי והאמת שבו, נותנת יותר "אויר" כדי להיות יכול אח"כ לומר, "אף על פי כן" בגלל הצעות טובות להסתכלויות אחרות).

גם לגבי החינוך, לא התכוונתי לכתיבה כאן בפורום, אלא לגבי מה שהבנתי כאילו נאמר שבכללית צריך ה"חינוך" להיות שונה, כביכול. על זה אמרתי שלא שם הבעיה, אלא שם דווקא הפיתרון היסודי.

אם זה וויתור- זה וויתור. לא שפטתי את איכות הוויתור, או את המחויבות לעשות את הוויתור, רק את תחושת הוויתור, וציינתי את העובדה שוויתור לא מעיד על אשמה או
צד לא בסדר, אלא חוויה סובייקטיבית שלא קשורה לצד השני בהכרח.

בעיקרון אני מסכים איתך. אם יש צורך לצאת לפרנס הוא חייב בזה. אני לא אכנס לדיון על מתי זה מוגדר צורך ומתי לא- וצריך לקחת בחשבון שלרוב מי שיוצא זה לא אנשים

שיש צורך בדווקא וזה לא נכלל בהגדרה שלך.

ברור שחינוך משפיע מאוד על הסתכלות. אבל בנקודה הזו זה לא שייך. משתי סיבות-

הראשונה, לא מצאתי קשר מיוחד לחינוך ולנושא הזה. גם אנשים שחיים במתירנות

בנושא הזה העידו שהוא משמעותי להם. כך שהקישור צריך להיות מבוסס ולא רק

הגיוני.

השניה, החינוך הנקי והנכון הוא חינוך שנותן לנקודה הזו מקום. כי ככה התורה הגדירה.

אז גם אם יש קשר, אין מה לבוא בטענות לחינוך הזה.

וקשה לי להבין את הדברים שמקרוני כתבה כפי שאת מסבירה אותם. הלשון שהיא השתמשה בה כללית מדי וחריפה מדי, זו לא הצעה ל"אימוץ" רעיון במקרה ספציפי אלא התנגדות כללית לחינוך שנותן לזה מקום.

יש פה אבדה. מבחינתו. 
אגב- גברים חילונים לא מתגברים על זה כמו מתייאשים מזה. שזה שני דברים אחרים, אבל זה לא המקום לדון בזה.

ישנם שלבים של התגברות על אבדה, כשהראשון הוא הכרה בכאב ובלגיטימיות שלו,

בלי זה אי אפשר להתקדם. 
אחרי שיש הכרה וניתן המקום לכאב, יש שלבים של התמודדות.
דומה מאוד להתמודדות עם אבדן של אדם, אבל פשוט השלבים הם קצרים וחלשים

יותר ולכן אפשר לדלג עליהם. אבל השלב הראשון הוא לצאת מההדחקה ולהרגיש את הכאב. אחרי כן הוא כבר ימצא דרך להתמודד. הוא כבר מתמודד.

פשוט לא נכון.

"העובדה" שציינת מעולם אחר, אינה שייכת לענין.

כאלו של"ע בחרו בחיים מופקרים, כבר התייאשו מזה, זו לא "חשיבה". התרגלות רעה (אע"פ שגם שם, למרות שלעצמם רוצים הפקר, מאד "קנאים" לא פעם למי שכנגדם...)

מהחינוך הלא-נכון הזה לא צריך לקחת כלום. אפס. צריך לקחת מזה רק סלידה, מהדברים עצמם, וגם מאיבוד התחושה.

אנחנו לא רוצים לחיות בהווי שלא חש את זה. כלומר, בעצם מאבד לעצמו לדעת את המושג הבסיסי והמופנם של נישואין.

אלא למי שרוצה, כשצריך, ה"התגברות" תבוא ממקום אחר. אפשר גם לומר שזו "חשיבה", "הסתכלות", אבל לא על התקן של "גם הם מתגברים". לא על התקן של "חשיבה" שאינה חשיבה.

לא לגבי המתייעץ דווקא.

וגם לגביו הישועה לא תצמח מכך שיאמר לעצמו, הנה יש כאלה שכבר "סיממו" את הרגשותיהם מהשורש...

מה הוא אמור להגיד לעצמו?..

אני חושב שניתנו כאן כמה רעיונות.

באופן כללי, קודם כל לדעת שזו הרגשה לגיטימית שבאה מיסוד בריא.

על גבי זה, בהיות שציין מה הנקודה שמפריעה לו, וזה דבר שהוא די "נקודתי", באמת יתכן ששיתוף קצר של אשתו - בהדגשה קודם כל של החיוב שבה, באישיותה, וההערכה לעלייתה בחזרה עם הצער שהביעה על מה שהיה - ולשאול אותה אם יש משהו שהיא חושבת שיכולה לעזור בכך (אפילו אמירה למשל של "תדע, אין לך בכלל מה להשוות גם לאז. סתם מגעיל אותי שעברתי את זה. מה שאתה רואה כאן, לא היה שם. וגם, כאן זה כי אתה בעלי, ההנאה והשמחה זה לא משהו "טכני", בפני עצמו"... יכול להיות שיוציא אותו מזה).

ואני מאד מקוה שיהיה לך, ולכם, הכי טוב.

בס"ד

לשמור על הנישואין, זה הכי חשוב כעת !!

שבת שלום

באמת.

אנחנו ורבים מחברינו אכלנו סרטים שאתה לא מבין...

שמח באשת נעוריך!

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍