היי לכולם.. 

אני באמצע תואר אקדמי, רווקה, ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות אבל להכל צריך כ ס ף!!

אני עובדת משרת סטודנט, המשכורת לא מגיעה ל 2000 ש"ח אך יש לומר שהעבודה נורא מתאימה לי ללימודים וקרובה לבית כך שאני די מרוצה ממנה.. אבל קצת משעמם לי שם.. מחכה שהזמן יעבור.. בגלל זה הרבה פעמים אני לא מצליחה לעשות הרבה שעות.. ומצד שני, זה קשור ולא קשור לתואר שלי כרגע ובהמשך אוכל אי"ה להתקדם שם.. לכן לא כ"כ רוצה לעזוב שם.. 

עכשיו אני לומדת נהיגה.. הכסף עףףף

רוצה לעשות לייזר- הון תועפות

רוצה להיכנס לכושר קצת ותזונה נכונה, ויש לי בעיה לרוץ בחוץ, לדעתי זה לא כ"כ צנוע. ויש מקום טוב לנשים בלבד וגם- כסף.. 

ואני רוצה לחסוך גם.. איך כל זה קורה? 

וכל אחד מהנ"ל חשובים לי.. 

ואני בכלל לא מדברת על מותרות.. בגדים, קניון, יציאות- כבר מזמן לא.. 

מתקמצנת על עצמי בטירוף, אני כבר לא יודעת עד איפה זה נקרא לחסוך ואיפה זה להתקמצן, רציתי לקראת החגים לחדש קצת את התספורת, משהו בקטנה, ולא עשיתי רק בגלל הכסף. זה הגיוני?! 

נעליים- קונה בזול רק בגלל הכסף למרות שלא הכי נוח לי ואני מודעת לזה שזה לא בריא. 

בגדים- כבר מזמן לא, רציתי שמלה לחג, ולא הסכמתי ללכת לקניון, קניתי בשוק ב 30 ש"ח.. 

לא מזהה את עצמי.. לא הייתי ככה..אמנם לא בזבזנית מידי אבל לא ככה...

האם זה נשמע הגיוני או שאני מגזימה? 

והאם יש דרכים לעשות כסף?? אין לי יותר מידי זמן, בימים שאני לא עובדת אני לומדת וכן ההפך.. 

הצעות מישהו?

תודה.. 

עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו. 

ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'. 

הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה. 

"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות". 

אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי". 

כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי. 

"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה. 

"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף. 

וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן. 

"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן." 

וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה. 

"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי. 

והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".

וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.

מי זה?

במיוחד!

משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה

לפתוח עם המשפחה

כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.

קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.

היא התחתנה כמה שנים לפניי

והכל ממש בסדר,

אני נשואה עם המשפחה שלי,

היא נשואה עם המשפחה שלה.

באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.

שם היא מרגישה ממש ממש חלק.

היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,

היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.

ממש חלק מהמשפחה לגמרי.

בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.

לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.

לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.

והשבת,

מישהי מהמשפחה

הייתה אצלה עם בעלה והילדים,

ופתאום הבנתי משהו,

שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.

היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,

או את בעלי.

אין שום שיח כזה.

איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,

אפילו הזמנתי את עצמי,

ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,

ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.

אבל היא אף פעם לא אמרה,

אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.

אף פעם לא הזמינה מיוזמתה

אותנו אליה.

אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.

אולי זו פשוט תחושה כללית.

אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.

אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.

לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,

מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,

אלא פשוט

כי האווירה במשפחה לא כל כך

זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט

לא מרגישים חלק מאיתנו.