מה עם להגיד למורה לדבר עם המורה פרטית?

שתגיד לה שאת טובה ומסוגלת.  שעשו לך רעש בכיתה, שלא יודעת מה, שאלף ואחת סיבות. אבל שאת טובה ויכולה.

 

יש את הרכזת מתמטיקה שמהכרותי רבת השנים איתה (אני מכירה אותה ממזמן ממש. בכל זאת למדתי שם היסודי וחטיבה) דברים כאלה לא מעניינים אותה.
קיבלת 20? מקסים. תרדי.
קיבלת 100? מדהים. תעלי.
ככה זה עובד ואין קשר להשקעה.

זה לא פייר שאחרי כל כך הרבה השקעה תרדי.

זה פשוט לא פייר.

 

אבל זה די מייאש אותי מראש.

מן הסתם.

 

זה נשמע נורא.

אבל תודה)

מסתבר שאם עכשיו זה פעם ראשונה בחיים שאני עושה אבחון זה לא הקלות שתקפות לבגרות.

מה לעזאזל אני אמורה לעשות?
אני באמת לא מבינה את זה.
אני עובדת על אנשים שאני לא מצליחה להתרכז? למה? כי בגיל קטן לא ראו את זה ופספסו בגדול?

אז ביסודי זה היה עדין, כולם ידעו שיש משהו אבל חשבו שזה משהו פתיר ובקטנה.
ובאמת, ביסודי הכל היה נראה מקסים כי דילגו על בעיות "קטנות".
אח''כ כששנתיים לא בדיוק למדתי וחצי שנה באמת לא למדתי, אף אחד לא יכול לעלות על זה, גם לא אני. כי תמיד יש תירוצים.
"לא הצלחתי כי.."
ובאמת, כשלא הצלחתי ללמוד לא חשבתי שזה קשור, כי ביסודי לא אבינו אותי.
הייתי בטוחה שזה קשור לאיפה שלמדתי וכולם זרמו איתי. לא חשבנו לבדוק.

והנה הגיע כיתה יא, זה התגבר לחלוטין.
אין ספק שהחצי שנה האחרונה תרמה לזה, ברור שהחיפוף ביסודי גרם לזה, ברור שהשנתיים האחרונות הגבירו את זה בהמון.

המצב כרגע הוא שאני לא מסוגלת ללמוד.
ואני לא יכולה לעשות אבחון.
והמבחנים יראו בהתאם.

אז בשביל מה בכלל להישאר ללמוד?
קשה לי. קשה לי נורא.
אני מתאמצת כי חשובה לי הבגרות.
והמצברוח הזה אין לי סיכוי. אז למה אני לא מתייאשת מראש?
למה אני ממשיכה להשקיע?


השנתיים האלה כל כך סיבכו אותי.
הם סיבכו את מה שכבר היה מסובך והפכו אותו לבלתי אפשרי.

אם רק היו מתייחסים ברצינות ביסודי למה שצעקתי ולא ידעתי איך.
אם רק הייתי קצת מקשיבה לעצמי.
אם הייתי קצת יותר חכמה בשביל לא לשמוע את הסביבה.

תמיד ידעתי שקשה לי, אבל הסביבה כל הזמן אמרה לי שהכל בסדר, אני חכמה ומצליחה. אולי אני צריכה להשקיע יותר מאחרות, אבל אני יכולה.
הם כל כך האמינו שפחדתי לאכזב.
הייתי קורעת את עצמי, מגיעה לציונים כמעט טובים וכולם היו מרוצים.
הבעיה היתה ה"כמעט" הזה.
זה היה פער קטן שהלך וגדל וגדל וגדל.
אם רק הייתי עושה עם זה משהו בזמן לא הייתי מגיעה לכל הבלגן הזה היום.

אני מתוסכלת מהמצב הזה נורא.

בכיתי היום ממבחן. זה כל כך לא אופייני לי.

כמה כאב יש פה, כמה החמצה, כמה תסכול.



ולמה אבחון לא יעזור לך?



את אדם עם כוחות נפש מופלאים.
הרבה היו פשוט מעיפים הכל לעזאזל ושוכחים מהעתיד שלהם.
אני ממש לא שופטת אף אחד, אבל זה שאת רוצה, ומתאמצת כמו אנלאיודעת מה, זה יותר ממדהים ומפליא בעיניי.

(גם, לא בטוח. כי כנראה זה שונה מטבחון רגיל.),

אבל אני לא יכולה לעשות אותו כי אם לא עשיתי ביסודי הם לא נותנים התיכון הקלות בבגרות.


(תודה. עשית לי טוב)

מדהים עד כמה שהמערכת הזו יכולה להיות מעוותת.

בעצם, כן נכון, פשוט לדעתי לא בדרך שאת חושבת.

למה אם את עושה עכשיו זה לא תקף לבגרות?

אם את עושה עכשיו זה לא אומר שאת צריכה את זה עכשיו?

 

זה כואב.

 

הם כנראה שהם חושבים שאם גיליתי את זה רק ביא זה לא אמיתי.
אין לי מושג איך המחשב שלהם עובד.

אבל אם לא עשיתי ביסודי אבחון, עכשיו זה מאוחר מידי.

פףף מטרד החינוך

(הבעיה זה שאני *באמת* רוצה בגרות.
אני לא הולכת כי כולם הולכים, אני הולכת צבחירה.
וכמה שאני ארצה זה לא יעזור בגללם)

וזהו

אשכרה.