יש לי חברה מקסימה, שבחודשים האחרונים נכנסה לדיכאון.
מדובר על נערה די שקטה ומופנמת, מאוד חכמה.
אני שמה לב כל הזמן שהיא יושבת לבד בצד, עם אוזניות או בפלאפון או עם ספר, נעלמת לא מעט פעמים כדי להיות לבד, וכשאנחנו סתם ככה מדברות אני ממש שמה לב שהיא איבדה את הטוב בהשקפת העולם שלה.
כשאני רואה שהיא לבד אני בדרך כלל מתיישבת לידה, מנסה להחזיר אותה לעצמה כשאני רואה שהיא נכנסת לסערת רגשות חזקה. אני יודעת שלפעמים, יותר לפני כן, הצלחתי לעזור לה. אבל אני מרגישה גם שבזמן האחרון איבדתי את הגישה אליה, ואני לא מצליחה לעזור לה.
היא לא רוצה לדבר על זה, היא נכנסת למצוקה כשאני מנסה לשאול מה גרם לזה. התשובה היא לרוב "הרבה דברים", וכניסה הדרגתית לאטימות כזו, שחוסמת אותי לחלוטין.
אני חייבת לציין שיש לה השפעה מאוד חזקה עלי כי באמת אכפת לי ממנה. כשאני מרגישה שגרמתי לה לנזק אני מרגישה נורא עם עצמי, ומצאתי את עצמי עצובה מאוד בזמן האחרון לא מעט פעמים בגללה, לפעמים מתוך אשמה ולפעמים פשוט כי קשה לי לראות אותה ככה. אני יודעת שאני לא מאוד טובה בהסתרת הרגשות שלי, ואני חושבת שכשהיא רואה אותי עצובה היא מאשימה את עצמה בזה ונעשית עוד יותר מדוכאת.
אני יודעת שחשובה לה הדאגה שלי, ועצם זה שאכפת לי עוזר לה לפעמים, אבל לפעמים גם לא. לפעמים אני מרגישה שכשאני מנסה לעזור לה אני גורמת לנזק ממשי, ולפעמים אני מרגישה כמה היא צריכה עזרה ופשוט לא מצליחה למצוא את הדבר הנכון לעשות או לומר.
הדיכאון שלה לא מתבטא רק בעצב. היא הרבה פחות יציבה רגשית, נעשית מתוסכלת הרבה יותר בקלות, והכי גרוע - נעשית אדישה או מזלזלת, לפחות כלפי חוץ.
אני ממש לא יודעת איך אפשר להוציא אותה מזה. אני חוששת לפנות לעזרה מקצועית, אני חושבת שזה ישבור אותה. אני לא יודעת אם ההורים שלה מודעים למצב או לא. אני לא יודעת אם אני עצמי מסוגלת לגרום לה לעזור לעצמה.
אשמח לייעוץ.
מדובר על נערה די שקטה ומופנמת, מאוד חכמה.
אני שמה לב כל הזמן שהיא יושבת לבד בצד, עם אוזניות או בפלאפון או עם ספר, נעלמת לא מעט פעמים כדי להיות לבד, וכשאנחנו סתם ככה מדברות אני ממש שמה לב שהיא איבדה את הטוב בהשקפת העולם שלה.
כשאני רואה שהיא לבד אני בדרך כלל מתיישבת לידה, מנסה להחזיר אותה לעצמה כשאני רואה שהיא נכנסת לסערת רגשות חזקה. אני יודעת שלפעמים, יותר לפני כן, הצלחתי לעזור לה. אבל אני מרגישה גם שבזמן האחרון איבדתי את הגישה אליה, ואני לא מצליחה לעזור לה.
היא לא רוצה לדבר על זה, היא נכנסת למצוקה כשאני מנסה לשאול מה גרם לזה. התשובה היא לרוב "הרבה דברים", וכניסה הדרגתית לאטימות כזו, שחוסמת אותי לחלוטין.
אני חייבת לציין שיש לה השפעה מאוד חזקה עלי כי באמת אכפת לי ממנה. כשאני מרגישה שגרמתי לה לנזק אני מרגישה נורא עם עצמי, ומצאתי את עצמי עצובה מאוד בזמן האחרון לא מעט פעמים בגללה, לפעמים מתוך אשמה ולפעמים פשוט כי קשה לי לראות אותה ככה. אני יודעת שאני לא מאוד טובה בהסתרת הרגשות שלי, ואני חושבת שכשהיא רואה אותי עצובה היא מאשימה את עצמה בזה ונעשית עוד יותר מדוכאת.
אני יודעת שחשובה לה הדאגה שלי, ועצם זה שאכפת לי עוזר לה לפעמים, אבל לפעמים גם לא. לפעמים אני מרגישה שכשאני מנסה לעזור לה אני גורמת לנזק ממשי, ולפעמים אני מרגישה כמה היא צריכה עזרה ופשוט לא מצליחה למצוא את הדבר הנכון לעשות או לומר.
הדיכאון שלה לא מתבטא רק בעצב. היא הרבה פחות יציבה רגשית, נעשית מתוסכלת הרבה יותר בקלות, והכי גרוע - נעשית אדישה או מזלזלת, לפחות כלפי חוץ.
אני ממש לא יודעת איך אפשר להוציא אותה מזה. אני חוששת לפנות לעזרה מקצועית, אני חושבת שזה ישבור אותה. אני לא יודעת אם ההורים שלה מודעים למצב או לא. אני לא יודעת אם אני עצמי מסוגלת לגרום לה לעזור לעצמה.
אשמח לייעוץ.
)