הן קראות לי, אנחנו יוצאות. התגעגעתי אליהן ממש ממש.
מנסות להשלים פערים, ויש לא מעט כאלו.
אני מלווה כל אחת לבית שלה, מתעכבת איתה עוד קצת, כמו תמיד, ו-הביתה.
כל הדרך חזור אני ממלמלת תפילה שבטעות-לא-אתקל-בחבורת-המין השני שחוזרים בדיוק מהתפילה.
תפילתי כנראה לא נענית ואוטומטית הם, וגם אני משפילים מבט של "לא ראינו אותך".
אז מה שבניהם יש כמה דודים ובני דודים ובני בני דודים. לא אשמתי שכולם גרים כאן.
סעודת שבת. תמיד יהיו את האלה שמומחים בהריסת אווירות. אבל בסיידר. לא נצליח לשנות את העולם.
אני מדסכסת קצת עם אחשלי. אין בנמצא עוד אנשים עם לב כמו שלו. אין.
ואחיינים שלי. בואו לא נדבר.
וכמובן, כמו כל שבת שהיא באה, אנחנו מדברות ומדברות עד שהיא נרדמת.
והיא ספרה לי. וספרה וספרה. הקול שלה רטט. אבל היא המשיכה.
אלוקים, קשה לי.
מפחיד אותי לתמוך באנשים שמידי גדולים ממני. במיוחד אם זו אחותי.
ואני בכלל לא יודעת לתמוך. בכלל לא.
קל וחומר אם זו אחת שמלאה במרץ ושמחת חיים. אחת שאפשר להשען ולקבל תמיכה.
מילא היא, אבל היא.
אופ. הלוואי שיהיה לה טוב. כ"כ מגיע לה.
אלוקים.
- לקראת נישואין וזוגיות