הנה טל. טל גר בישוב שקט, הוא אוהב לטייל, לנגן במפוחית ולשחק כדורסל. טל גבוה ורזה, יש לו ערימה של תלתלים שחורים שכמעט מעלימים כיפת חצי שקל, עיניים בחום כהה שבולעות את העולם בשקיקה ורגליים שאוהבות ללכת יחפות. יום אחד לטל נמאס מהשקט הזה שעוזר לו לשמוע את הרעש שהוא מרגיש, אז הוא החליט לקום וללכת. הוא תפס טרמפים והגיע לרכבת, ברכבת הוא קנה כרטיס לסבידור מרכז. סבידור מרכז זה הכי איבוד שיש, או ככה לפחות טל חשב. כשטל ירד מהרכבת, הוא הסתכל על כל היציאות למדינת תל אביב וחשב באיזו אחת הכי כדאי לו לבחור, האינסטינקט כמעט גרם לו לבחור ביציאה שבה היו הכי מעט אנשים אבל אז הוא נזכר לשם מה הוא בא ובחר דווקא ביציאה הכי עמוסה שיש. טל הלך על הגשר בפסיעות איטיות, הוא עשה הכל ההפך. בדרך כלל, הוא הולך מהר מאוד, יש אומרים אפילו מהר מדיי, והפעם? טל הולך לאט, בצעדים מדודים אל עבר הרעש שממתין לו במדינת תל אביב. טל מסתכל על הרחובות האינסופיים, עיניו סוקרות את המראות שנדמים משונים בעיניו, תמהיל אינספור ריחות מכה בנחיריו והכי חשוב - הרעש. מוזיקת רקע מחנויות ומסעדות, קולות צעדים, דינדון פעמון אופניים, מכוניות חורקות, אוטובוסים עמוסים לעייפה ואולי יותר מכל - פסיפס אנושי מרתק. טל מסתכל על כל האנשים, הוא מרגיש שלכולם יש ביחד רק הוא סוחב את הלבד הזה. הנה אדם שמדבר בנייד בקולניות, בטח יש מי שמקשיב לו. והזוג הזה שהולך שלובי ידיים עם חיוך מהסרטים, יש להם זה את זאת. אמא עם ילד קטן שהולך בדפוס מסויים על המדרכה שטל עדיין לא הצליח לפענח. נערה עם אוזניות וכלב. אישה בלבוש מחוייט יושבת במרפסת של מסעדה עם מחשב נייד. איש מקועקע ושרירי נשען על אופניו ומעשן בריכוז. ורק טל פשוט לבד. לאלף עזאזל. לבד. לבד. לבד. לבד. לבד. אבל טל נסע לכאן כדי לא לחשוב ולא להרגיש אז מה פתאום הלבד הזה מזדחל לו? מי נתן לו רשות להיכנס? טל מחיש את צעדיו לקצב הרגיל שלו, ואולי אפילו קצת יותר מהרגיל והוא כבר ממש כמעט רץ. לא להרגיש, לא לחשוב, לא להרגיש, לא לחשוב. ופתאום הרחוב הארוך והעצום נגמר ומבעד לסנדליו, טל מרגיש לטיפה של חול. טל מרים ראשו, ורואה כחול שקט ועמוק מנצנץ למולו. ולאוויר הזה יש טעם שהוא גם ריח, פשוט מלוח כזה. הוא שם לב שכנראה בשלב מסויים ההליכה הנמרצת נהפכה מכמעט ריצה לריצה של ממש, טל מסדיר את נשימותיו ומוחה זיעה ממצחו. טל מתקרב אל החוף בצעדים הססניים. הוא חולץ את סנדליו. החול חם. הוא מתקרב ודורך על החול הרטוב, מקפל את מכנסיו וצועד למים. גל מתנפץ עליו ורסיסי מי מלח פוגעים בו. טל טובל את ידיו במים ומעביר אותן בתלתליו הסבוכים, וחוזר אל החול החם. טל מתיישב ומרגיש תחתיו משהו קשה, הוא מסתכל ומגלה צדף ענק, הוא מצמיד את הצדף לאוזן ושומע את רחש הים ומשהו שם לוחש לו "אתה לא לבד". טל מחבק את הצדף ומכניס אותו לתיק, מסתבר שזה כל מה שטל היה צריך, כי בבת אחת הוא מחליט שהוא חוזר הבייתה. אז טל בכלל לא היה צריך איבוד של עיר, טל היה צריך צדף שילחש לו שהוא לא לבד.



מוקדש לשתיים שאני אוהבת -
@אנחנו יחד נבנה
@פיתה פיתה
(ולא רק כי אני אוהבת אתכן וכי בא לי שתקראו, אלא גם כי אני חושבת שבאמת תבינו)