שאף אחד לא יודע כלום.
ומי שאומר שהוא יודע הוא שקרן.
יותר מזה, אף אחד לא יודע מה הוא רוצה,
מה זה הדבר הזה שאנחנו רוצים,
מי מה הוא הזה שמתחבא מאחורי כל הרצונות הגעגועים והלחץ של החייב להגיע לשם לעשות את זה להצליח.
למה כשאני מגיע הכי עמוק אני רואה שם... בכי?
בעיקרבכי.
כמו דיו שחור שמתנפץ לאלפי יריות שורטות והכל מסביב כזה רגוע למה לא תתחיל להיות פסיכופט מבחוץ כמו מבפנים,
איזה הצלחות כבר צברת עם פרצוף הפוקר המדויק הזה.
איכ.
בובות יש גם בזארה. ובווינט.
אתה לא רוצה כזה.
שרידים מיושנים של פחד קמאי טרום הורתי כמעט
של ריצוי והתחשבות.
וסה נקודה אחת.
ולא רק שאנחנו לא יודעים מה יש שם, אנחנו לא יודעים מה יש פה.
בפנים, לאן המנוע הזה מאיץ כל כך.
אנחנו יכולים לדבר על זה הרבה, זה כן.
אבל לתפוס מה הוא?
לא. בחיים לא.
במוות כן.
החיים הם מעל כל המחשבות שלך.
מתהפכים עליך בהתפוצצות קוונטית חסרת אמת ושכל, בדיוק כשחשבת שהם מסוכמים לך בטבלאות ובגרפים.
כנראה שאהבה זה הפתרון. ככה אמור פעם מישו חכם בפייסבוק.
כאילו להפסיק לשלוט במה שקורה אלא לאהוב אותו, או לשנוא. שזה חלק מהאהבה כנודע ודוק.
פפפפפפפפפ
זכרוני לברכה