בוקר.
אנגלית. שעתיים. לומדים לוג. אני נרדמת.
מתמטיקה. נושא מעצבן. וחדש. איכ.
שעת מחנכת. אין לי כח אליה למרות שהיה מצחיק קצת.
ספרות. משעמם. קראתי ספר.
לשון משו מוזר במחשבים.
תושבע. המחנכת נמצאת בפנים. באיזה קטע??
נוסעים לירושלים.
נפגשים איתה @צהובה.
סיבובים בשוק.
הולכים לפגוש אותה.
נוסעים להרכב.
זה מבדר. ונחמד ממש. היה לי כיף. למרות שהיא התקילה אותי עם אקורדים.
מרכזית
היא מחכה איתי
אוטובוס והביתה
שעות של אמת.אחרונהחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
