רוח מביאה באפינו את ריח החריש
שמים מקדירים מעלינו יום הולך ומחריש
שעה אחת עוברת אף מכונית לא עוצרת
לילה סמיך מעל כתפינו מתעטף
אין לנו אמא מלבדך אני פתאום פוחד אל תוך החושך
גשם מתחיל לטפטף
כבר עמדנו לסוב על עקבינו לשוב לאחור
זוג פנסים פוצע את הלילה השחור
בחסדי שמים סופסוף עוצרת מכונית
חסיד מירושלים וביתו השתקנית
עכשיו נווסעעיים לרבי שמעון
אהההעעהההאהההה אהההה
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
