יום שלם בירושלים. כאילו, מה צריך יותר מזה?
אז בוקר שהתחיל מאוחר משתכננתי. שיעור נהיגה.
התארגנות. והופ, יוצאים לדרך.
שעה במרכזית לבד- מטעינה, מתפללת.
אשתי מגיעה עם עוד אהבה, חותמים בדף ניקים ויוצאים להתחיל את היום המושלם בתבל.
הולכים ברגל דרך יפו. מילים, צחוקים וכיף.
בדרך איש מפתיע אותנו, ממשיך איתנו. הולכים לרובע.
אחח. תענוג.
האויר הזה של ירושלים, הקדושה שנכרת בכל מדרגה, הכל שמשכר.
פוגשים עוד איש שמובך ממני ברמות על חלל. שועשעתי על כך.
ממשיכים סיורנו ברובע, הולכיים לתצפית מדהימה. ואשתי שמסבירה לי על הר הבית והכל.
תהילים ויוצאים.
אחכ סוג של סיבוש
שער השלשלת, שער הכתנה, הכותל הקטן.
הו, בואו נדבר על הכתל הקטן.
התבוננו כמה מטרים לפני על חלק של הר הבית כזה..
ערבים חופשי משוטטים שם, משחקים, מדברים. כאילו זה לא המקום הכי קדוש בתבל כולו. הלב נצבט וכואב כשהוא מבין שמדינה יהודית לכאורה, ארץ ישראל, דווקא יהודי לא מורשה להכנס לאזורים קדושים. והערבים? חופשי נכנסים ויוצאים, מחללים במשחקים, דיבורים. אחח.
נכנסנו לכתל הקטן. התיישבנו על הרצפה ודיברנו על געגוע ובית מקדש. אמרנו מזמורים המדברים עלכך וכאן הבכי התפרץ. שמנו תתן אחרית והבכי רק ממשיך לגאות.
הרגשתי שדי במילים. שאין צורך בלדבר. הכל הועבר אל הקב"ה כבר. בלי הרבה מילים.
אשתי לקחה אותי למשקפות. הכל נגלה לנגד עינייך בצורה ממשית, ואתה רק מייחל שהכל יהיה כבר אמת ומציאות.
אחכ מנחה בכתל.
אחכ העניקו לי אחכ כבוד תעודה וסיכה. ככ הובכתי, וככ התרגשתי. יש אנשים קושקושים בייקום.
אחכ הלכנו לקנות שוקו חם וישבנו על הדשא. ומשם, דברנו עד אין קץ.
ואז חזרתי עם אשתי הביתה. זה היה ככ משמח.

אחח. הקב"ה. איזה יום.
כל רגע יותר עצמתי מהשני.
כל שניה מנוצלת עד תום.
כיף שיש אשה.