איפה שאני עובד אני לא סתם עוד אחד אלא 'הדתי'. לא קוראים לי ככה אבל זה כל מה שרואים בי, דתי, דתי, ועוד דתי.

נגיד סתם שיחת שיעמום רגילה של אנשים בזמנים פנויים, כמו שיחות משועממות על מזג אוויר ועל תיק 2000 של ביבי, אז כשאני באיזור זה רק על דתיים. הם לא נגד דת או משהו כזה, אבל זה פשוט הדבר היחיד שעולה בשיחות כשמישו עם גוזמבות באיזור.

אין פה מישו רגיל שבא לעבוד, מסיים, הולך הביתה, וחי כמו כולם. אלא רק 'דתי'.

וואלה חנן בן ארי צודק...

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול