אני לא ממש מצליחה לחיות
לעבוד, לרקוד, לשיר, לשמוח
להתקדם, לאכול, לקנות, להתקלח
אני לא ממש מצליחה להצליח
יותר מנסה, יותר נכשלת
יותר, פשוט, מאוד, פועלת
לקידום אינטרסים אישיים וכוונות לב
אני לא ממש מצליחה להתלהב
ממי שאותי ממש אוהב
כי, איך לומר, אני לא כל כך
מרגישה או יודעת, מאמינה או צריכה
לחיות חיים כמו שלה ושלך
יותר בכיוון של לשכב מתחת לשמיכה
אני בעיקר חולמת.
על אהבה.
על אביר עם סוס לבן,
על חופה בחוף,
איך תגיע יום אחד
כדי אותי לאסוף.
ממצולות הים הזה, התובע והסוחף
אני לא מצליחה שלא להתייאש
מהחיים האלו, כי די,
כמה כבר אפשר,
להסתובב סביב הורמונים ומשפחה וחברים וכשלונות ודברים שאני פשוט חייבת לעשות,
וכרוב סגול או לבן? מה יותר טוב- פרינדס או סיינפלד?
תהיות כל כך עמוקות שאני לא מצליחה להחזיק את עצמי
אני גולשת רחוק רחוק ממה שהתכוונתי
כי אני רוצה להסביר.
שכואב לי.
שאני לא יכולה.
שבא לי לתקוע את הראש מתחת לשמיכה
ולשכוח.
מהכול.
לדעת שטוב כבר לא יהיה,
אבל גם לא רע.
כי אני לא עושה שום דבר.
אני, פשוט, בורחת.
בלי להגיע לאנשהו, בלי לרצות,
בלי לשאוף לנסות לחשוב כמו שכולם רוצים.
כי אני עצמאית, אני אישה חזקה הבטוחה בעצמה.
בלילות אני מלכת ארמון.
מה, מלכת ממלכה כולה.
אבל ביום, הו, ביום,
כשעוד לא בין ערביים,
אבל כבר לא ממש אחר הצהריים,
ואני כבר במיטה, מותשת,
מלראות בנות גילמור ולהסתובב ברשת,
עם ווצאפ דולק והמון חברים,
בפייסבוק,
באינסטה
ובעוד ערימת שקרים,
אני עוצרת.
כי אני יודעת שמשהו כאן ממש לא בכיוון
של מה שתכננתי.
ואני לא מדברת על שאיפות,
או מטרות.
אני לא מדברת על כשלונות.
אני מדברת עליי,
אני מדברת על הזבל שאוכל אותי מבפנים,
כי אני יודעת שמשהו קרה.
את זה כולם שואלים.
כי לא יכול להיות שנולדתי ככה.
לא יכול להיות שאני באמת מפגרת.
אני?
באמת?
אני?
אני, אתם יודעים, מלכת העולם.
אז תנו לי להרגיש לבד את הכאב.
הוא דורש שירגישו אותו,
ואתם אוהבים להתעלם.
לאט זה יבוא אליי.
אני אדע פתאום, אני אזכור,
מה שקרה כשהייתי בת שבע,
או אולי בת שנה,
או אולי בגיל שש עשרה,
מי יודע?
אני הרי ממילא דפוקה.
הגיוני שחצי מהחיים שלי אני בכלל לא זוכרת.
אני, מן הסתם, כן מפגרת.
ולא יעזור כל התרופות שתגרמו לי לקחת.
חצי כדור, עלמי אתם עובדים?
אני אפילו לא מתקלחת.
לא אוכלת, לא שותה,
לא עושה קניות.
בוכה בלילה במיטה,
מתעלמת מחברות,
אני לא ברורה כזו.
אני חידה בלתי פתורה.
מעריצה את אלוהים, שונאת את התורה,
אני שילוב נדיר כזה של...
וונדר וומן, אלמנה שחורה,
ז'אן ולז'אן, רס"ן נידל חסן.
אני דפוקה.
כולם יודעים.
אני שונאת את החיים.
ומחכה כל כך:
להתחתן, להיות אימא,
אני כל כך כל כך רוצה להיות אימא.
אז תניחו לי, באמת,
תנו לי לטעות.
לא רוצה לעשות שירות,
ואין לי שום כוונות
ללמוד נהיגה, לעשות פסיכומטרי,
כל מה שאני רוצה זה רק לשבת מול יוטיוב ולטחון סרטונים של טיילור סוויפט מבקרת מעריצים,
כי יום אחד גם לי זה יקרה.
אני אהיה דוגמנית, אני אהיה שחקנית,
וזמרת, ומנחה,
אני אגיש תוכנית לילה עם בר רפאלי
כשאני הגדולה מבין שתינו.
ולא יהיו לי ילדים.
לא.
כי מי יכולה להיות אימא כשהיא כל כך עסוקה?
בלהיות החברה הכי טובה של קרן, בלפטפט עם לורן גרהאם.
אל תשפטו אותי!
אני לא באמת מלכת העולם.
כמיו שאמרתי, אני מין שילוב נדיר,
של חזיר יבלות ועכביש על קיר,
אני חזירה, אני מכוערת, אני מלכת העולם.
שלי. רק שלי.
לא של אף אחד אחר.
אני, לבד, אעשה הכול.
כי אני, לבד, אני מלכת העולם.
אני לא זמרת, לא שחקנית,
אני אפילו לא יודעת לנגן.
עוד לא החלטתי במי אני מאוהבת.
את מי אני שונאת.
מי חשוב לי.
רק דבר אחד אני יודעת:
אני יחידה בעולם הזה.
הכול סובב סביבי.
בשבילי נברא העולם.
ואני אעשה מה שטוב לי, ולא מה שנכון.
אני אברח לשמיכה בכל פעם שיתחשק לי.
אני לא אצעק ואשחק את הגרון.
פשוט מאוד, כי מדי כואב לי.
ואני אסיים. עכשיו.
כי המילים רצות בראש.
ואני לא יודעת אם אפשר לספר,
כמה אפשר לגרום לכם לחשוש.
רק אגיד שאם תרצו אותי,
אני מתחת לשמיכה.
דכאונית, חולה, עזובה וכאובה.
חולמת על טיי טיי, על עצמי בעוד מאה,
קבורה בבית אבות, ועל הרגליים-
שמיכה.
- לקראת נישואין וזוגיות