אני רוצה לקרוא, ולא מפנימה כלום

אני רוצה לבכות והעניים יבשות

אני רוצה להתקדם אבל עדיין נשארת באותה הנקודה

אני קבולה בין 2 עולמות, 

ונופלת שוב לריק הזה, כי איו לי דרך ומטרה, 

קמה בבוקר וחוזרת שוב וככה יום עובר ועוד יום עובר, מעגל שחוזר על עצמו

ובפנים הכל שומם, פשוט חלל ריק, בלי רגשות בלי תחושות.

וזה הכי מסוכן, כי אני לא בשום צד, לא למעלה ולא למטה, אני בנקודת ה- 0 על ציר הפונקציה.

רחוקה מה', רחוקה מעצמי, רחוקה מהכל...

מתגעגעת לשנה שעברה, מתגעגעת לשמחה והאופטימיות שמאפיינת אותי, אני בכלל לא כזאת

לא זאת לא אני, אני בן אדם שמח ברוך ה', שמחפש משמעות, אמת, שמחה.

אני מתגעגעת לבכות משירים,

מתגעגעת להתפלל בכוונה

מתגעגעת למוזה הזאת,

מתגעגעת ליצירה,

מתגעגעת למשמעות,

מתגעגעת ללקרוא ספר ולהבין כל מילה

אבל אני הכי מתגעגעת לקב"ה, הכי בעולם,

מתגעגעת ל-עבדו את ה' בשמחה, 

לאמונה תמימה ולהתחזקות רוחנית..

מתגעגעת לרגשות.

אבל איכשהו שוב אני באותה הנקודה של ריק, פשוט ריקנות וחוסר משמעות.....

אני מקווה לצאת מזה כמה שיותר מהר

בע"ה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול