בו אתה עוצם עיניים

בולע את הגוש ההוא
מחייך, 
וממשיך הלאה.

למה רק עלי הוא לא עובד? 

אני אוהבת שירים. הו אלוקים, זה החיים שלי בערך. 
אני אוהבת לזייף בקול. יש לי הנאה כזו. 
לקחת ארטליין ולעשות ממנו רמקול. וכיף שהיא זורמת עם השטויות שלנו. 
והוא לא מבין מה לעזאזל. וזה עדיין כיף לי. 
מילה היא שתיים אני וארבע היא. 
לתופף על השולחן, ולצרוח.
 

איך חיו פעם בלי שירים. בטח היית מתה אחרי יום. מוות זו מילה יפה. תלוי בהקשר. 
(גם חצות ותריסר, אבל אין לי כוח לחכות לשעה ההיא)

הו כן, בטח. יש את אל מריח שתמיד עושה לי טוב ויודעת מה לומר. וגם אותה. והוא עדיין קיים. 

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול